אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
צו

קולמוס העורך


קוראים אנו בסוף המגילה: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט, כח). ולכאורה יש להבין את כפל הלשון "לא יעברו, ולא יסוף". וגם יש להבין מה שאמר "מתוך היהודים". מהו הלשון "מתוך".
מבאר בספר "איבא דאברהם": דהנה במצוות ומעשים טובים אם עושים אותם באופן שטחי מראים בזה שאין להם שורש בפנמיותו של האדם ואז אינם משפיעים על אחרים ואף לא על בני ביתו, אבל אם עושים את המצוות ושאר הדברים באופן פנימי ואיכותי אזי מראים שזה בא מפנימיותו ויש לזה שורש בתוך תוכו, ושורש זה מצמיח השפעות טובות, חיות וקיום הענינים מיד ולדורות הבאים אחריו.
ובזה מסביר את כוונת המקראות, ש"ימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים" היינו מתוך תוכיותם, ויכה שורש עמוק בלבבם. ולכן יוכל להיות "וזכרם לא יסוף מזרעם" - משום שמשפיע מיד ולדורות, היינו שגם לזרעו אחריו יביא השפעות טובות וישועות.
פורים שמח ושבת שלום


נתיב הדרש


מדוע מצוות הצדקה כל כך חשובה בפורים
אין עוד חג בישראל שקשור וצמוד אל מצות הצדקה בחלק מעצם מהותו, כחג הפורים. מצות הצדקה אכן תמיד היא המוטלת כחובה על כל בר ישראל, ובכל עת מצוא מרבים ישראל בנתינת צדקה לעניים וביחוד בפרוס החגים, כמו, למשל, המנהג של "קמחא דפסחא" הקבוע בשולחן ערוך, שיש לתת לעניים כדי סיפוקם קמח למצות וכן יין לארבע כוסות, כמו שמפורש במשנה. וכן הנוהג והחובה בשאר החגים ובשבתות וגם בכל ימות השנה.
אלא שחג הפורים מיוחד במינו הוא במצוה זו כחובת היום מיסודו של החג, וכשם שחייבים בקריאת המגילה ובמשלוח מנות כך חייבים במתנות לאביונים, וכמו שנאמר במפורש במגילה.
והדבר טעון הסבר, מדוע זכה חג הפורים במצות הצדקה יותר משאר החגים?
יתכן לומר שעצם הויתו של הפורים גרם לכך. כי שערו בנפשכם מה רע ומר היה מצבם של ישראל באותם הימים בהם נודע להם על דבר גזירת הכליה שנחתמה בטבעת המלך. ב"תרגום שני" מובא שהיהודים התחננו לפני הגויים שיקנו אותם לעבדים ולשפחות ובלבד שישאירום בחיים, והיו מוכנים לתת להם את כספם וזהבם עבור כך, והגויים לעגו להם: בין כך הנכם בידינו בבוא היום המיועד, חייכם ונכסיכם גם יחד.
ונקל גם לשער מה היתה באותם הימים מידת הצדקה בישראל בינם לבין עצמם: מי יכול היה אז לקפוץ את ידו בפני אחיו האביון? והרי "צדקה תציל ממות", ולשם מה יש לשמור על הכסף אם לא לשם הסיכוי היחיד להישאר בחיים? ועלתה אז מצות הצדקה כפורחת בישראל.
והנה בא הנס של "ונהפוך הוא" וליהודים היתה אורה ושמחה. אולם מידת הצדקה ירדה מעט מגדולתה. כי כשיש חיים יש צורך בסיפוק צרכי החיים וכל אחד דואג, כמובן, ראשית לעצמו. על כל פנים עלול היה הדבר להיות כך.
עד שבאו מנהיגי אותו הדור ומרדכי ואסתר וקבעו להם לישראל לאמר: עליכם לחגוג את חג הפורים בשבח והודאה לה' על חסדיו הגדולים אולם בד בבד עם כך בל תשכחו את אחיכם העניים והאביונים, שכשם שידכם היתה פתוחה להם בעת צרה ומצוקה, כשצרת מות ריחפה לנגד פניכם, כן תעשו עתה כדי שגם הם יהנו כמותכם משמחת אורו של החג, כשם שהיו יחד אתכם באפילת הצרות שקדמו לו.


בשבילי הפרשה


זאת תורת העולה היא העולה (ו, ב).
דרשו חכמינו ז"ל (מנחות קי.) מקרא זה שבא להורות שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה.
נראה הכוונה דהעוסק בתורת עולה גורם אחר כך שנעשים ממילא כל התיקונים מלמעלה כראוי כאילו הקריב, דאין לומר כפשוטו כאילו הקריב ממש, דהכי יעלה על הדעת שאם אדם לומד הלכות עולה בלילה שיהיה לו עונש כאילו העלה עולה בלילה וכן אם לומד הלכות עולת נדבה בשבת או בטומאה שיהיה דינו כאילו הקריב בשבת או בטומאה ח"ו, אלא וודאי שרק למעליותא אמרינן כן.
[ומה שנדפס בסידורים דהאומר סימני הקטורת בעל פה וחיסר אחד יש עליו חשש חיוב מיתה ח"ו, אינו כלל, ורק שלא קיים את המצוה כתיקונה אבל חיוב מיתה מאן דכר שמיה]. זהב שבא

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ו, ו).
ראיתי בשל"ה בשם הקדוש רבי משה קרדווארא סגולה נפלאה להנצל מהרהורי עבירה שיאמר פסוק זה. ובזה נראה לפרש את הפסוק עצמו כי מי שבלבו אש תמיד תוקד לה' ולקיים מצותיו, ה' עוזר לו שינצל ממחשבה זרה מחשבת פיגול וכל שכן שלא יבואו לעשות עבירה בפועל כמו שאמרו חז"ל שמצוה מגינה ומציל.
וזה שכתוב: "אש תמיד תוקד על המזבח" - הוא האדם שהוא מזבח אדמה ומשם נוצר האדם הראשון (בפירוש רש"י בפרשת בראשית) על כן "לא תכבה" - האש, והבא לטהר מסייעין אותו והמקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מאש של מזבח שלמעלה. כתב סופר

זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת (ו, יח).
"זאת תורת החטאת" - בא הכתוב להורות איך להכניע את היצר הרע, שנקרא 'חטאת', כמו שכתוב (בראשית ד, ז): "לפתח חטאת רובץ".
והנה שחיטת העולה רומזת על עסק התורה, כמאמר חז"ל (מדרש תנחומא אות יד) הקורא בתורת עולה כאילו הקריב עולה. ושחיטת החטאת - רומזת על זביחת היצר הרע.
ואמר: "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת", היינו, שבעסק התורה יכניע ויזבח את היצר הרע. דברי ישראל

לא יחשב לו פגול יהיה (ז, יח).
התפילה היא במקום הקרבן, ולכן לא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים (שולחן ערוך). איש אחד בא לה"חוזה" מלובלין והתאונן לפניו שמחשבות זרות מבלבלות אותו בתפילתו.
מחשבות זרות?! - שאל הצדיק, בתמיהה - אצל צדיקים, שמחשבותיהם משוטטות תמיד בקדושה ובתורה, יש שמחשבות זרות נכנסות אליהם, אבל אתה הרי מחשבות אלו הן הן מחשבות שלך, ולא מחשבות זרות. סיפורי חסידים


דרך הלכה


הלכות פורים
דין בן עיר שהלך לכרך
א. הגמרא במסכת מגילה אומרת שבן עיר שהלך לכרך, וכן בן כרך שהלך לעיר והיה בדעתו להשאר בלילה וקצת מן היום במקום שהלך לשם, הרי הוא נידון כמקום שנמצא שם, כגון בן עיר שהלך לכרך ודעתו להשאר שם ביום טו באדר גם במשך היום, דינו כבני כרכין המוקפין וקורא את המגילה בטו, וכן בן כרך שהלך לעיר ודעתו להשאר שם ביום י"ד במשך היום, וכן נפסק בשולחן ערוך, אך הט"ז כתב שכל זה הוא אם באמת נשאר בסופו של דבר גם קצת מן היום ולא הלך, כי אם הלך משם בלילה נתבטל דינו.
ב. בן כרך שהלך לעיר והיה בדעתו לצאת משם לפני יום י"ד, אף שנתעכב אחר כך ונשאר שם, אין דינו כבן עיר, כיון שהוא התכוון ורצה לצאת קודם.
ג. החזון איש סובר שבן כרך נקבע דינו כבן עיר (וכן להיפך) בתחילת כניסת ליל י"ד, שאז אם היה בדעתו להשאר, דינו כבן עיר ולא אחר כך, אלא רק בתחילת ליל י"ד יכול לקבוע דינו, אבל המשנה ברורה סובר שתחילת הלילה לא היא זו שקובעת, אלא העיקר הוא אם כוונתו להיות שם גם בתחילת היום של יום י"ד.
ד. בחורים שלומדים בירושלים ובאים בלילה לעיר דינם כבני העיר אם כוונתם להשאר בעיר גם ביום י"ד, ואם דעתם לחזור לישיבה בט"ו ולהיות שם ביום, צריכים לקרוא בעיר בט"ו.
ה. רופא שגר בכרך שקראו לו בלילה לטפל בחולה שגר בעיר אם דעתו לחזור מייד אחר כך דינו כבני כרכים אף שלבסוף לא הספיק לחזור לביתו בלילה.
ו. מי שנסע לכרך ביום ט"ו ולא בלילה אין דינו כבני כרכין.


אורחות צדיקים


הרה"ק רבי חנוך העניך מאלכסנדר זצוק"ל
רבינו היה תלמידם של הרה"ק מפרשיסחא, קאצק וגור זי"ע ולאחר פטירת החידושי הרי"מ מגור ניהל את עדתו שנתיים וחצי והשאיר בתקופה קצרה זו רושם רב בתולדות החסידות. נסתלק לישיבה של מעלה בי"ח אדר ב' שנת תר"ל.
רבינו אמר: את הפסוק "את הנפש אשר עשו בחרן" מפרשים, "גויים שגייר אברהם אבינו ע"ה". והיכן נעלמו אלה בימי יצחק אבינו ע"ה, כשהם אינם מוזכרים בשום מקום? אמור לכן כי אחרי פטירתו של אברהם אבינו סירבו אלה לנסוע ליצחק אבינו, אמרו, אין הוא צדיק כאברהם. נשארו בבתיהם עד שנתקררו וחזרו לסורם. מכאן, שאין לו לאדם לומר רצוני רק בגדול הצדיקים שאיננו כבר.
אמר: "אין בין המילים "טבע" ו"טובע" הבדלים רבים. ובאמת אדם השוקע בטבע, העושה הכל לפי הטבע, סופו טובע. אם לא יחזיק בחבל שמושיט לו הקברניט אין לו חיים, מדוע נקרא עולם הזה עולם הטבע, משום שהשוקע בעולם הזה אינו אלא טובע. כתוב "כי תצא למלחמה על אויבך", כי תצא ולא כי תלך, כי על האדם לצאת את העולם הזה המלא הסתרות ומוקף חשכה. אתה רוצה לנצח במלחמה זו, להגיע לתכלית הטוב, אז צא מהעולם הגשמי".
פעם כשהשתוללה מגיפה הרבו לבוא אליו אנשים ושטחו תפילה ותחינה על המחלות המשתוללות, ועל המגיפה המפילה חללים רבים, ההורסת משפחות שלימות ופוגעת בקהלות גדולות וקטנות, המטילה אימה ופחד. נענה האדמו"ר ואמר: כל המגיפות מקורן במחשבות זרות, כמו שכתוב בתורה "כי צוררים הם לכם בנכליהם", העצה להרחיק מחשבות רעות ואז תדעך המגיפה. ומעשה בעשיר שבא לאלכסנדר ושוטח דבריו בפני הרבי: מרננים אחרי אבל אני שמח בכך, הלא כבר אמרו אשרי מי שחושדין ואין בו...
השיבו רבינו: למה לך "אשרי" זה, מוטב שתתן דעתך על "אשרי תמימי דרך"...
נלקט מהספר "אלכסנדר" מהגרי"מ לוין זצ"ל


מסילות הזוהר


אין רוח הטומאה מתבטלת אלא באש המזבח
ת"ח כתיב זאת וכו': בוא וראה, כתוב, "זאת תורת העולה". א"ר חייא מקרא זה העמדתי אותו באפן זה. זאת תורת - זו היא כנסת ישראל, דהיינו המלכות. העולה - כי היא עולה ומתעטרת למעלה למעלה להתקשר כראוי עד המקום שנקרא קודש הקדשים שהוא בינה.
ד"א זאת תורת וגו': פירוש אחר, זאת תורת - זו היא כנסת ישראל, מלכות, העולה - זו היא מחשבה רעה, שהיא עולה על מחשבתו של האדם להטותו מן דרך האמת, היא העולה - זו היא העולה ומשטנת על האדם, וצריכים לשרפה באש, כדי שלא לתת לו מקום להשטין.
ובג"כ על מוקדה וכו': ומשום זה "על מוקדה על המזבח כל הלילה". מי הוא לילה. הוא כנסת ישראל, מלכות, שהיא זאת, הבאה לטהר את האדם מאותו הרצון. "על מוקדה", משום שנהר דינור הוא מקום לשרוף כל אלו שאינם נמצאים בקיומם. דהיינו הסטרא אחר. כי מביאים אותם באש ההוא השורף, ומעבירים ממשלתם מן העולם. וכדי שלא ישלוט, צריך, "על מוקדה על המזבח כל הלילה", ואז נכנע ואינו שולט.
ועל דא כד וכו': וע"כ כשזה - הס"א, נכנע, עולה כנסת ישראל - מלכות, שהיא רוח הקודש, כי עולה ומתעטרת למעלה, כי העליה שלה, היא בעת שנכנע הכח האחר הזה ונפרד ממנה. ומשום זה צריכים בסוד הקרבן. להפריד את הצד ההוא - הס"א, מן רוח הקדוש - שהוא המלכות, ולתת לה חלק כדי שרוח הקודש יתעלה למעלה.
רבי אחא פתח וכו': רא"פ ואמר, "והאש על המזבח תוקד בו" וגו'. שואל, והאש על המזבח תוקד בו, למה. "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר", למה. וכהן, למה יבעיר עצים על האש. והרי למדנו, שאש בכל מקום הוא דין, והכהן בא מצד ימין, והוא רחוק מן הדין, שהכהן אינו מזדמן בדין לעולם, וכאן הוא צריך להבעיר הדין בעולם, דהיינו שצריך להבעיר העצים, שכתוב, ובער עליה הכהן.
אלא הכי אוליפנא וכו': ומשיב, אלא כך למדנו. אדם הבא לחטוא לפני אדונו, הוא שורף את עצמו בשלהבת יצר הרע, ויצר הרע בא מצד רוח הטומאה, והרי שורה בו רוח הטומאה, ולפעמים נודע קרבנו שבא מצד הזה, דהיינו עז שצריך להקריב על המזבח את הדומה לו - אל החוטא, ואינו כלה ואינו מתבטל אותו רוח הטומאה, בין מן האדם החוטא, ובין מאותו הצד שבא ממנו, אלא באש המזבח, שאש הזו מבערת רוח הטומאה, ומינים רעים מן העולם, והכהן נתכוון לזה, לתקן האש שתבער מינים רעים מן העולם. וע"כ, צריכים לכהן שיעשה זאת, שהוא מן הימין, והימין מבער השמאל.
ועל דא בעי וכו': ועל כן צריך, שלא יכבו אותה לעולם, אלא אש תמיד תוקד בו, כדי שלא יתחלש הכח והתוקף שבה ויוכל לשבור הכח של תוקף האחר הרע, מן העולם. ועל כן אל תכבה. והכהן יסדר עליו אש בבוקר בבוקר, בזמן ששולט הצד שלו, כי בבוקר שולט צד הימין, ומתעורר בעולם, כדי לבשם העולם, ע"י עריכת האש על המזבח, ויכנעו הדינים ולא יתעוררו בעולם. על זה למדנו שיש אש אכלה אש, כי האש של מעלה, של המלכות, אוכלת אש אחרת, אש המזבח אוכלת אש אחר של הצד האחר. וע"כ אש זו, לא תכבה לעולם, והכהן מסדר אותה בכל יום.
פירוש הסולם פרשת צו סעיפים יט - כה


מעשה שהיה


שיכרות שיש בה פכחות
החסיד רבי יוסף ברגר ז"ל הסביר פעם פירוש נכון על מצוות שכרות של פורים. וכה אמר: בימיו של פראנץ יוסף מלך אוסטריה, התנודד לו שיכור, באחד הרחובות בוינה הבירה, עד שכשל ונפל מדי רגע על פתחי החנויות שבצידי הרחוב. השעה היתה מאוחרת בלילה. שוטר שחלף במקום, חשד בטיפוס המוזר, שהוא זומם לנסות את הדלתות אם יוכל לפרוץ אותן. קרא מיד לעברו: עצור! הוסיף השיכור להתנודד, לא שמע מילה.
חזר השוטר והזהירו: בשם החוק ובפקודת המלך אני מזהיר אותך, אם אינך עוצר אני יורה בך. על קריאה זו חזר שלוש פעמים כחוק. כשהשיכור לא שם לב, שלף השוטר אקדח וירה בו ברגליו. כשהתפכח השיכור ונוכח כי נפצע, תבע את השוטר לדין. שאלו השופט: למה ירית בו?
התריתי בו שיעצור, הסביר השוטר, ומשלא נענה לי מוטל עלי לפי החוק לירות בו!
והרי שיכור היה ולא הבין מה שאומרים אליו? הוסיף השופט לחקרו.
כאן פקעה סבלנותו של השוטר, שהתכעס וקרא: אינני מבין - אם מזכירים את שם המלך ופקודתו - מוכרח גם השיכור המבוסם ביותר להתפכח מיינו!
בפורים - הפטיר החסיד - נבחן כל יהודי אם גם בהיותו שתוי יין אינו מסיח דעתו מ"רבונו של עולם".
ברכת חיים עמוד עד
מובא ב"חיים שיש בהם"


חוד הפרשה


א. האם כהן אונן מקבל חלק בעורות? כן. לא. מחלוקת. לא מובא ברש"י.
ב. איסור אכילת דם הוא חובת הגוף או חובת הקרקע? חובת הגוף. חובת הקרקע.  מחלוקת בגמרא.


שינון הלכה


על פי אורחות צדיקים שער החנופה
א. איזוהי החנופה הגרועה ביותר?
ב. הרוצה להינצל מהחניפות, מה יעשה?




בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael