אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
פקודי

קולמוס העורך


בספר 'אמרי שפר' כתב להקשות על הפסוק שקוראים אנו בפרשת "שקלים": "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם", דמדוע דוקא במצוה זו נאמר "העשיר לא ירבה" וגו'?
ומבאר דבפסוק זה מנה הכתוב ארבעה מעלות למצות הצדקה שמנויין בפסוק:
א. שהעשיר לא ירע בעיניו בנותנו צדקה ויאמר שאם לא היה נותן היה מעשיר יותר, כי בזה "לא ירבה" לו כלום, ויוכל ח"ו להפסיד את כספו.
ב. שהדל "לא" יחשוב שבזה "ימעיט" את רכושו, כיון שהקב"ה ימלא חסרונו והוא יעשיר כמו שכתוב "עשר בשביל שתתעשר".
ובזה מובן תחילת הכתוב "העשיר לא ירבה" - היינו אם לא יתן, "והדל לא ימעיט" - אם יתן צדקה. ג. "לתת את תרומת ה'" שבזה מקיים מצוה שהיא מעמודי העולם.
ד. "לכפר על נפשותיכם" שמצוה זו מצילה ממות כמו שכתוב "צדקה תציל ממות".
שבת שלום

נתיב הדרש


תרומה על ידי מעשים טובים
קוראים השבת פרשת שקלים. פשטות המצוה היא שכל אחד יתן תרומה, מחצית השקל לבנין המשכן. הענין הוא שכל אחד יתן משהו מעצמו. קריאת הפרשה היא משום ש"באחד באדר משמיעין על השקלים" (שקלים פ"א מ"א) בזמן שביהמ"ק היה קיים. ומקשה השפת אמת מה מקום לקריאת הפרשה בזמן הזה. ומתרץ שכשם שאז היו השקלים נדבה, שאדם הקריב משהו משלו, כך גם עתה יכול אדם להקריב מעצמו, להשקיע בשביל עבודת ה'. כאשר אומר אדם לעצמו כי השי"ת חפץ שילמד היטב ויתפלל בכוונה, ועושה זאת למרות שקשה לו, הרי הוא משקיע מעצמו והדבר חשוב יותר מקרבן, שהוא הקרבת ממון בלבד.
כל אחד צריך לקיים זאת בפועל. לתבוע מעצמו ולעשות, לדעת שכל רצון חשוב מאד בשמים. בפרט בחודש אדר "הדר קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח.) ומתעורר הכח של קבלת התורה באהבה, מתוך שמחה וישוב הדעת. אמרו חז"ל כי בכל שנה בקריאת פרשת שקלים עומד ומשה וזוקף ראשן של ישראל, וודאי שכן הוא כאשר יש לכל אחד חלק בשקל, שמשקיע מעצמו לעבודת ה', ומקבל על עצמו קבלות טובות שבהם יוכל לבא לפני ה'. "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" (פסחים נ.).
אדם צריך לתת מעצמו אף כאשר קשה לו. אדרבה, כאשר חשים במשיכה לטוב אין זה נסיון, ודווקא הבחירה בטוב בשעת נסיון היא המעלה את האדם. בכל פעם שבוחר בטוב, מתרומם ומגיע לרמה אחרת. עד עתה אחז כאן, וכאשר הצליח בבחירה זו, עלה בדרגה נוספת. מעתה ענין זה קנוי לו, ונסיונותיו יהיו במקום גבוה יותר. ונסיון זה הוא דוקא כאשר אינו חש בטעם הבחירה בטוב, כאשר הדבר קשה לו, ומתגבר על ידי זכרו את: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז) שהיא הידיעה שכניעה ליצר הרע גוררת לשאול תחתית.
על פי קובץ "והשבות אל לבבך"

בשבילי הפרשה


מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן וגו'. (לח, כז).
מאת אדנים הוצרכו למשכן ומאה ברכות צריך האדם לברך בכל יום. וכמו שהאדנים היו היסודות של המשכן, כן הנם הברכות היסודות של קדושת ישראל, של קדושת כל יהודי ויהודי.
"אדן" מלשון אדנות, ועל ידי הברכה מעידים שהקב"ה הוא האדון של הבריאה כולה, מאת הברכות הרי הם ממלאים את מאת האדנים למשכן של כל יהודי. חידושי הרי"מ

ויקם משה את המשכן (מ, יח).
פגש רבי חנוך צבי מבנדין ברבי מאיר שפירא, מחולל ישיבת חכמי לובלין, והוא מתרים ועושה נפשות למען בנין ישיבתו המפוארת.
סח לו: נאמר בפרשת פקודי "ויקם משה את המשכן" ונאמר בפסוק שלפניו "הוקם המשכן", כאילו הוקם מעצמו, מה פשר הדברים?
ועוד: אמרו חז"ל, שהצטער משה על שכולם תרמו למשכן חוץ ממנו, ולכן פייסו הקב"ה בהקמת המשכן - ולמה באמת לא תרם?
אכן זה הביאור: הבעש"ט התפלל פעם אחת עם החבריא שלו בהתלהבות עילאה, ולאחר מכן גילה שהיו להם את כל המעלות בתפילה זו, מלבד המידה האחת של שברון לב והכנעה. גם למשכן היה דבר זה חסר, והמסוגל ביותר לכך היה משה רבינו, הוא שחשב על עצמו שלא תרם כביכול מפני כוונות גרועות שיש לו בתרומה, לעומת כל יהודי אחר וטוב ממנו; הוא שהקים בשברון לב זה גופו את המשכן, הקמה רוחנית, והוא שלא ידע מכך לגודל שפלות רוחו - ודומה עליו כאילו הוקם המשכן מעצמו. ממעיינות הנצח

כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל (מ, לח).
יש לומר על דרך הרמז על פי הידוע כי כל מה שה' עושה הכל לטובה ואף דבר הנדמה לעיני אדם כי לרעתו הוא, רב טוב וחסד טמון וגנוז בו, רק שעינינו טחו מראות האמת.
וזהו, "כי ענן ה' על המשכן" - אף בעת ששוכן ענן וערפל בעולם, דהיינו בעת הסתרת פנים כמאמר הכתוב "סכותה בענן לך" (איכה ג), "יומם" - טמון בו מדת החסד שהוא מידת היום כמאמר הכתוב "חסד קל כל היום", "ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל" - שרק לעיני כל בית ישראל נראה ח"ו כחשכת לילה והסתרת פנים, אבל באמת חסדי ה' מרובים. והרמז לזה, כי הסופי תיבות של "תהיה לילה בו לעיני", הם אותיות שם הוי' ב"ה המורה על רחמים וחסדים, להורות כי אף בעת הסתרת פנים, חסד ורחמים מלא כבודו. כרם שלמה - באבוב

דרך הלכה



אורחות צדיקים


הרה"ק רבי ברוך הלברשטאם מגורליץ זצוק"ל
זקני הקדוש מגארליץ אמר פעם אל אחיו הגה"ק משינעווא זי"ע: הגידה נא אחי הלא אב ואם אחד לשנינו ואנחנו הולכים בדרך אחת, מדוע איפוא אין דברינו משתוים, שתמיד האחד אומר את ההיפוך ממה שאמר השני. אבל אגיד לך את ההבדל שבינינו, אתה כשתראה הר מלא שקר ובתוכה נקודה קטנטנה של אמת אז מרוב געגועיך להגיע אל האמת תמשמש ותבור את כל ההר כדי להשיג נקודת אמת, ואילו אני כשאמצא הר מלא אמת אבל בתוכה יש נקודה קטנטנה של שקר משליך אני את כל ההר (בלשון קדשו: שלאג איך כפרות מיט דעם גאנצען בארג) בגלל נקודת השקר שבו.
ואמנם מי שיודע ומכיר את דרכם בקודש של האחים הקדושים הללו יראה בדברי המשל הלז הגדרה כללית על דרכיהם, ששניהם חפשו את האמת אלא שהרה"ק משינעווא אהב מאוד את האמת וזקני הקדוש מגארליץ שנא מאד את השקר והדברים עתיקין. כ"ק אדמו"ר הגה"ק מצאנז - קלויזנבורג זצוק"ל
שמעתי בדרך צחות מהרה"ק המפורסם בחכמתו מו"ה ברוך הלברשטאם זי"ע אבד"ק גארליץ, על הכתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" ויש לתמוה לכאורה הלא כתוב "ואהבת לרעך כמוך" אם כן כל שכן שמחויב לאהוב את אחיו אך עצמו ובשרו, אלא ודאי דגרע בזה קרובים - היינו אחים יחדיו משאר בני ישראל, כי על פי רוב המה אחים שונאים זה לזה מפני ירושת אבותם או קנאת אחיו שאוהב האב לאחד יותר מחבירו וכיוצא, והקרובים ביותר זה לזה יותר המה שונאים זה לזה, על כן הזהירה התורה הקדושה "לא תשנא את אחיך בלבבך" שעל כל פנים אם לא תאהוב אותו כראוי לאחים טובים ונוחים זה לזה, על כל פנים לא תשנאהו, וזה שאמר "לא תשנא את אחיך" וגו' - היינו על כל פנים בשב ואל תעשה "לא תשנא" אותו כנזכר, מה שאין כן שאר בני ישראל יוכל לצאת ב"ואהבת לרעך כמוך" - היינו אהבה בלב ובפועל ולא שלילת השנאה כנ"ל. דברי תורה (מונקאטש) ח"ט, אות כ"ו
נסתלק בא' באדר שנת תרס"ו
לוקט מהספר "הילולא דצדיקיא"


מסילות הזוהר


מי שדר בין צדיקים מיטיבים לו בזכותם
פתח ר"ש ואמר וכו': פתח ר"ש ואמר, בוא וראה, כתוב, "את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד" וגו'. שלמה שהיה בו חכמה יותר מכל אדם, מה אמר במקרא זה. ומשיב, אלא שלמה, רמז חכמה רמז. כי אנו רואים שדרכיו של הקב"ה אינם כן, שהרי כתוב, "ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו". אלא, שני ענינים הם שמרמז כאן.
דתנינן כד עינוי וכו': שלמדנו, כשעיניו של הקב"ה רוצות להשגיח בעולם ולעיין בו, כמ"ש, "כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ", ונמצאו רשעים בעולם, צדיק ההוא הנמצא בדור נתפש בעונם, והרשעים, מאריך הקב"ה אפו עמהם עד שישובו, ואם אינם שבים, לא ימצא מי שיבקש רחמים עליהם, כי כבר מת הצדיק. ז"ש, "יש צדיק אובד בצדקו", ומשום שהוא צדיק, הסתלק מן העולם. כדי שלא יבקש רחמים על הדור.
בגין כך תנינן וכו': משום זה למדנו, "לעולם אל ידור אדם אלא במקום שאנשי מעשה דרים בתוכו". מהו הטעם, משום שאוי לו לזה שמעונו בין הרשעים, כי הוא נתפש בעונם. ואם מעונו בין צדיקים, מטיבים לו בזכותם.
דהא רב חסדא וכו': כי רב חסדא היה דר מתחילה בין אנשי קפוטקיא, והיתה השעה דוחקת לו, ומחלות היו רודפות אחריו. לקח ושם דירתו בין בעלי המגן שבצפורי, דהיינו בין תלמידי חכמים, שנקראים בעלי המגן, ועלה וזכה להרבה טוב, להרבה עושר, ולהרבה תורה. ואמר כל זה זכיתי, משום שבאתי בין אלו, שהקב"ה משגיח להיטיב להם.
ד"א את הכל וגו': פירוש אחר על הכתוב, "את הכל ראיתי בימי הבלי". וכי שלמה שהיו בו מדרגות העליונות של חכמה יותר מכל בני הדור, שכתוב, "ויחכם מכל האדם", וכתוב, "וישב שלמה על כסא ה' למלך", אמר, על חייו, "בימי הבלי". וכתוב, "הבל הבלים אמר קהלת".
ותנא ז' שמות וכו': ולמדנו, ז' שמות נקרא שלמה, ידידיה, אגור, בן יקא, איתיאל, למואל, קהלת. והשם קהלת הוא כנגד כולם. וכולם נקראים כעין של מעלה. קהלת, נקראת גם עדה קדושה של עשרה אנשים. ועל כך אמרו, אין קהל פחות מעשרה, וקהל הוא אפילו מאה ויותר. אלא לא פחות מעשרה, אבל קהלת, הוא כלל הכל, של כל ישראל, כמש"א "קהלת יעקב".
ותאנא שמותיו וכו': ולמדנו, שמותיו על שם החכמה נקראו, ומשום זה עשה ג' ספרים, שיר השירים קהלת משלי. וכולם הם להשלים החכמה. שיר השירים, הוא כנגד חסד, קהלת, הוא כנגד דין, משלי כנגד רחמים, דהיינו כנגד ג' קוין, חסד דין רחמים. כדי להשלים החכמה, והוא עשה כל מה שעשה כדי להראות חכמה, וכנגד מדרגה עליונה. והוא אמר על עצמו, בימי הבלי, הבל הבלים.
אלא רזא דהבל וכו': ומשיב, אלא הבל הוא סוד יקר. והוא הבל היוצא מן הפה, וסוד הבל היוצא מן הפה נעשה ממנו קול, ולמדנו אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו. והיינו שלא חטאו ממש. ולא שחטאו, אלא שאינו נחשב להם לחטא מחמת קטנותם. והבל נעשה ברוח ימים. וכל מה שנעשה בעולם נעשה בהבל. וסוד ההבל הזה של התינוקות נעשה קול והתפשט בעולם. והם שומרי העולם ושומרי העיר. ז"ש "אם ה' לא ישמור עיר" וגו'.
ות"ח הוא הבל וכו': ובוא וראה, הוא הבל הוא קול, מה ההפרש בין זה לזה. הבל, עומד בכח שיצא ממנו קול, אבל קול ממש, עומד בקיומו שיצא ממנו מלה. והבל ההוא שהיה נחלתו מאביו, נקרא הבל, וממנו היה כל מה שראה שלמה, ואע"פ שהיה לו תמיכה רבה מלמעלה ממדרגות אחרות. ובכדי להודיע הדבר, אמר, "בימי הבלי" להודיע שמלה זו באה משם.
פירוש הסולם פרשת בא סעיפים קלו – קמד

מעשה שהיה


נס עלילת הדם ביום הפורים - א
בין כל בתי הכפר הנוצרי בלט בית אחד. היה זה ביתו של ר' יצחק היהודי היחיד בכל הכפר. ירא שמים וזהיר במצוות היה ר' יצחק וידוע היה בהכנסת האורחים שלו בכל הסביבה, ובמתת ידו לכל עני שעבר את ביתו. לקראת פורים, נוהג היה ר' יצחק להזמין את העניים מהסביבה לסעודת פורים בביתו, ולמחרת היה מחזירם בעגלתו, איש איש למקומו.
כך חי לו ר' יצחק בין הזאבים ימים רבים, והשתדל לספק את רצונם של שכניו בני הכפר. ואכן הצליח בזאת, וכל שכניו ואף הפריץ של הכפר היו מרוצים ממנו, וחיבבוהו. אחד היה בכפר, שמקנאתו באיש היהודי המצליח, בערה בו השנאה, והיה מנסה תמיד להצר את צעדיו בכל מה שיכל. היה זה הכומר. רבי יצחק מצידו כיבד את הכומר יותר מכל האיכרים האחרים והושיבו במקום מכובד באכסניתו, תמיד כשהזדמן לשם.
היה זה ערב פורים ולכומר נודע מפי ר' יצחק שלרגל סעודת הפורים, יוזמנו לביתו עניים מאחיו היהודים, והכומר בעצמו ראה שבבית ר' יצחק מכינים תבשילים כשלמה המלך בשעתו, והחליט שבכל מחיר ישבית את שמחתם של היהודים שנואי נפשו. כאשר יצא מבית ר' יצחק באה לקראתו אשה אלמנה מנשות הכפר וסיפרה לו בבכי שבנה מפרפר בין החיים והמות וביקשתו לבוא לומר איתו וידוי. כשראה הכומר את הנער הגוסס שמח שמחה גדולה, באשר את זה חיפש עכשיו. אמר אל האשה: לכי והתפללי על בנך בבית היראה ואני אשאר על ידו. הלכה האשה כאשר אמר לה הכומר, והוא מיהר אל ביתו, ציוה על משרתו לקחת שק גדול וללכת אל בית האשה, לשים את בנה בתוך השק ולחזור אליו. עשה המשרת כאשר אמר לו הכומר. כאשר חזרה האשה מתפילתה ולא מצאה את בנה מיהרה לביתו של הכומר ותינתה לפניו על צרתה החדשה. אמר לה הכומר: אינני מבין כיצד זה יכול להיות, הרי כשעזבתי את בנך אמנם כבר החל להראות סימני חיים, אך לרדת מהמיטה ודאי שלא יכל, אך לכי לביתך והמתיני, ובינתיים אחקור אני את הענין. בליל פורים בשעת חצות ציוה הכומר על משרתו לקחת את השק עם הגופה, ללכת לביתו של יצחק היהודי ולהשליכו שם בחצר. כשחזר המשרת הזהירו אדונו שלא יגלה לאיש את אשר עשה והמשרת הבטיחו על כך.
המשך יבוא בס"ד

חוד הפרשה


א. האם מקום שחנו בו ישראל נקרא גם כן "מסע"? כן. לא. מחלוקת. לא מובא ברש"י.
ב. על מה היה ממונה איתמר? לשאת את הארון. לשאת את המנורה.  למסור לכל בית אב את העבודה שעליו לעשות. כל התשובות אינם נכונות.


שינון הלכה


שער האמת
א. מדוע צריך האדם לעסוק גם בדברי אגדה?
ב. האם מותר לשקר לגוי בזמנינו?

לוח הדף היומי


שבת

א' אדר ב

יתרו

סה - סט

רנב-רסה

ראשון

ב' אדר ב

יתרו

סט - עג

רסו-רפב

שני

ג' אדר ב

יתרו

עג - עו

רפג-רצה

שלישי

ד' אדר ב

יתרו

עו - פ

רצו-שיא

רביעי

ה' אדר ב

יתרו

פא - פה

שיב-של

חמישי

ו' אדר ב

יתרו

פה - פח

שלא-שמא

שישי

ז' אדר ב

יתרו

פט - צג

שמב-שס

שבת

ח' אדר ב

יתרו

צג - צז

שסא-שעח





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael