אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
ויקהל

קולמוס העורך


על הפסוק "ויעש בצלאל את הארון" (לז, א) שואל ה'משך חכמה': מה טעם דוקא אצל הארון נזכר שמו של בצלאל?
ומתרץ שלפי שיתר כלי המשכן נעשו אחר כך גם בידי אחרים, בבית המקדש הראשון ובבית שני, וגם עתידים הם להעשות בבית שלישי לעתיד לבוא, אולם הארון נעשה רק בידי בצלאל, ומאז שנגנז הארון הראשון שוב לא נעשה ארון שני. וגם לעתיד לבוא יתגלה אותו הארון שעשה בצלאל.
ויה"ר שבקרוב נזכה לחזות בבנין בית המקדש על תילו עם הארון שעשה בצלאל.


נתיב הדרש


שבת הוא זמן המסוגל לברכה
יש לבאר הטעם שהקהיל משה את בני ישראל לפני צוותו אותם על מצות יום השבת ועל הקמת המשכן על פי העובדא שהיה עם הרה"ק הר"ר אלימלך מליזענסק זי"ע שנודע לו פעם שהר"ר שמעלקא מניקלשבורג זי"ע נמצא בצרה גדולה וסובל רדיפות מבני עירו, והטריח את עצמו ונסע לעירו ועשה מה שעשה עד שבני העיר שבו בתשובה והעריכו כראוי את גדולת וקדושת רבם הרר"ש. ובחזרו לביתו נתבשר מן השמים שבשכר מעשהו זו ניתן לו כח לברך את ישראל זמן מסוים, אך בדרך הילוכו - כמו שהיו הדרכים פעם בינות ליערות ומדברות - לא נפגש עם שום בר ישראל, והזמן הקצוב עוד מעט ונגמר. ונצטער אותו צדיק על זה צער רב, אך לבסוף עזרו השי"ת ופגע באשה יהודיה אחת אוספת עצים ביער, ומיד עמד וברכה.
על כל פנים רואים ממעשה רב זה שכשאר האדם מקבל כח לברך את ישראל צריך לראות לנצל כח זה ולהשפיע על יהודים ברכות שמים מעל, ויש לו לחפש ולבקש אחרי אנשים לברכם.
והנה שבת קודש הוא יום מבורך כדכתיב (בראשית ב, ג) "ויברך אלקים את יום השביעי" ולכן יש להתאסף בו יחדו ולברך איש את רעהו, כנהוג באמת אצל הצדיקים תלמידי הבעש"ט וההולכים בדרכם ששותים בשבת לחיים ומברכים אחד את השני, שהזמן גרמא ומסוגל שיחולו הברכות ואפשר לפעול אז גדולות ונצורות.
ובמקדש נמי כתיב (תהלים קלג, ג) "כי שם צוה ה' את הברכה" וגם שם יש ענין גדול להתאסף ולברך את ישראל. ואפשר לומר שמפני זה כאשר עמד משה לצוות את ישראל על יום השבת ועל המקדש קרא לכל עדת ישראל בהקהל, להורות ענין זה לדורות. ובזה מובן גם סמיכות השבת למקדש, שבשניהם יש ענין גדול בהקהל דוקא.


בשבילי הפרשה


ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' (לה, ב).
מעשה באחד מסוחרי ראדין שהיה מן המאחרים לבוא וממהרים לצאת מן השבת. ביום שישי לא נעל חנותו לפני צאת הכוכבים ובמוצאי שבת פתחה בעוד חמה בראשי האילנות.
הלך אליו ה"חפץ חיים והטיף לו מוסר ואמר: משל למי אתה דומה, לאותו איכר שמכר כמות גדולה של תפוחים לסיטונאי, ועל כל שק שהכניסו הסבלים למחסנו היה הסיטונאי רושם ספרה בפנקסו, אבל דעתו של האיכר לא היתה נוחה משיטה זו, עד שלפי הצעתו שמו קערה ליד החנות וכנגד כל שק השליכו לתוכה פרוטה של נחושת. משנצטבר סכום הגון של פרוטות, גבר יצרו של האיכר וחמדם, ומדי פעם שלח ידו בחשאי וחפן מן המטבעות ושלשלן בסתר אל תוך כיסו, ואילו הסיטונאי הפיקח עשה עצמו כלא רואה, שיגנוב ויפסיד.
אף אתה - סיים ה"חפץ חיים" - כמוהו: הקב"ה נתן לנו מתנה יקרה את השבת, שכנגד כל שעה ושעה שבה הריהו משפיע עלינו ברכות וטובות בששת ימי המעשה, ואתה גונב מן השעות הללו, אבל למעשה אינך גונב אלא משלך, מחסר את עצמך.
ממעיינות הנצח

ובחרשת אבן למלאות ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת (לה, לג).
יש לומר בדרך רמז. אבן - היינו היצר הרע הנקרא "אבן" כידוע. ו"עץ" - היינו התורה, "עץ חיים" כידוע. ואומנות היצר הרע הוא "למלאות" - היינו להראות לאדם שכבר הוא מלא וגדוש ומושלם בכל המעלות.
וזה שכתוב "ובחרשת אבן" - דהיינו אומנות היצר הרע "למלאות" כאמור, ואומנות התורה הוא בהיפך. אחר כל מה שעשה תורה ומצוות ומעשים טובים נדמה לו תמיד שעדיין לא עשה כלום וצריך לעשות מחדש. זה שכתוב "ובחרשת עץ" - היינו אומנות התורה "עץ חיים", "לעשות" - בכל יום מחדש. "בכל מלאכת מחשבת" - היינו כראוי ובשלימות.
דברי ישראל

ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב וכו' (לו, ב).
לכאורה בשלמא בצלאל ואהליאב לא באו מאליהם בלא קריאה כי עדיין לא נצטוו שיבואו, רק נאמר לפני זה "ראו קרא ה' בשם בצלאל הוא ואהליאב". אבל החכמי לב שכבר נצטוו בתוך הנדיבים שיבואו כמו שכתוב "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו" אם כן מדוע לא באו מאליהם כמו שנצטוו.
אלא כי החכמי לב לא ידעו בעצמם שהם חכמים ולא עלה בליבם כלל שעליהם נאמר הציווי שיבואו. וגם כי דרך החכמים להיות נחבא אל הכלים ולברוח מן השררה. לזאת לא באו עד שקראו אותם כדרך שנאמר אצל שאול המלך.


דרך הלכה


מלאכת צידה - ב
א. בעלי חיים שגדלים בבית והם הורגלו שם וגם כשיוצאים החוצה הם הולכים לכלובן לערב, כתב הרמ"א (סימן שט"ז) שאין בהם איסור צידה מהתורה אלא מדרבנן, והשולחן ערוך סובר שאף מדרבנן אין איסור, וכתב שם המשנה ברורה שבעלי חיים כאלו שיצאו החוצה והוא פוחד שיגנבו אותם מותר לומר לגוי שיכניסם לתוך הבית.
ב. כל הנידון בבעלי חיים שהורגלו בבית שאינם נחשבים ניצודים, זה דווקא כשהם לא מורדים אבל כשמרדו וכבר אינם באים לכלובם לערב יש בהם איסור צידה מהתורה.
ג. איסור צידה נאמר רק בדבר שבמינו ניצוד, דהיינו שרגילים בעולם לצודם לצורך שימוש בהם כגון להשתמש בעורן או לאוכלן או לגדל אותם, אבל בעלי חיים שאין דרך העולם לצודם יש רק איסור מדרבנן לצודם.
ד. הרמ"א (סימן שט"ז) כתב שאיסור צידה בזבובים הוא מדרבנן, ובדבורים נחלקו הפוסקים, והמשנה ברורה (שם) הכריע כהפוסקים שאין איסור מהתורה לצודם אלא רק מדרבנן.
ה. כלב שרודף אחרי בעל חי, ובא אדם ורדף גם הוא אחרי הבעל חי כדי שהכלב יתפסנו ומחמתו השיגו הכלב, זה נחשב צידה מהתורה, ואם רק שיסה כלב לפני בעל חי ולא עשה מעשה בעצמו יש בזה איסור צידה מדרבנן.
ו. יש מן הפוסקים שכתבו שלהכניס חתול לחדר שיש שם עכבר ועל ידי זה רודף החתול אחרי העכבר אין בזה איסור צידה אפילו מדרבנן, כיון שהוא לא משסה את החתול אלא רק מכניסו לחדר והחתול מעצמו רודף אחרי העכבר.
ז. איסור צידה הוא לצוד בעל חי אבל לשחרר בעל חי שניצוד אין איסור.


אורחות צדיקים


הגאון רבי ישעיה שור זצוק"ל אב"ד ור"מ יאסי בעל "כליל תפארת"
רבי ישעיה שור יצק מים על ידיו של הרה"ק רבי מרדכי מקרימיניץ זצ"ל, בנו של המגיד הקדוש רבי מיכל'ה מזלוטשוב זצ"ל - שהיה מגדולי תלמידי הבעש"ט וממפיצי תורתו - ממנו קיבל רוב חכמתו ומדרגותיו.
היה מפורסם בתור איש אלוקים קדוש שתשרה עליו שכינה, כיהן ברבנות קרוב לשבעים שנה.
כיון שנתבקש רבו הרה"ק מקרימיניץ למתיבתא דרקיעא, י"ג בתמוז תקע"ז, הלך ובא רבי ישעיה שור - והוא עומד אז במפתן שנות הבינה - להקביל פניהם של גדולי הצדיקים בדורו, אולי ימצא בהיכלם מנוח לנפשו ויינחם אחרי רבו שעזב אותו לאנחות. מספרים שלקראת הימים הנוראים שנת תקע"ח הגיע אל הרה"ק רבי אברהם יהושע השל זצ"ל, ה"אוהב ישראל" מאפטא, שקיבל אותו באהבה ובכבוד מלכים. ויהי כשהסבו לשולחנו הטהור, הושיב הצדיק לידו מצד אחד את בנו הרה"ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זצ"ל, ומצד שני את האורח רבי ישעיה. אחרי ראש השנה שאל אותו ה"אוהב ישראל": "איך הוטב בעיני מר סדר תפילותינו ביום הדין?" ורבי ישעיה השיב: "כשנזכה בקרוב לשמוע תפילתו של כהן גדול בירושלים, בבית המקדש, בודאי נדע להבחין..."
"עם זאת" חזר והוסיף, "לא אכחד כי לא הרגשתי פה מה שהרגשתי בתפילות של מורי הרה"ק מקרימיניץ". וקילסו הצדיק מאפטא באותו מעמד, על שאינו נושא פנים, ופיו ולבו שוין, עד שפנה אל בנו הרי"מ מזינקוב ואמר: "ראה, בני, איך האמת נר לרגליו של רבי ישעיה שאינו מחניף ולא בוש לומר בפנינו את האמת... והלא באמת ככה הוא... הלא רבי מרדכי'לי היה מהיכל הנגינה וקירב לבבות ישראל לאבינו שבשמים בנגינתו".
נסתלק בכ"ז באדר שנת תרל"ט


מסילות הזוהר


מתי אמר ה' לדג שיבלע את יונה הנביא ויקיאו לאחר ג' ימים
פתח ר' אבא וכו': פתח ר"א ואמר, "ויאמר ה' לדג". שואל, וכי באיזה מקום אמר לו. ומשיב, אלא בשעה שברא הקב"ה העולם במעשה בראשית, ביום החמישי ברא דגי הים, אז צוה ואמר, שיהיה עתיד דג אחד לבלוע את יונה, ויהיה במעיו ג' ימים וג' לילות, ואח"כ יקיא אותו לחוץ.
ולא דא בלחודוי וכו': ולא זה בלבד, אלא כל מה שעשה הקב"ה במעשה בראשית, בכולם התנה עמהם. ביום הראשון ברא את השמים, התנה עמהם שיעלו את אליהו השמימה בסערה. וכן היה, שכתוב "ויעל אליהו בסערה השמים". ביום ההוא ברא האור, והתנה עמו שיחשיך השמש במצרים ג' ימים, שכתוב, "ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים". ביומא תנינא ברא וכו': ביום השני ברא הרקיע שיהיה מבדיל בין מים למים. שכתוב, "ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים", והתנה עמהם הקב"ה, שהמים יבדילו לישראל בין טומאה לטהרה להטהר בהם. וכך היה.
ביומא תליתאה אפיק וכו': ביום השלישי הוציא את הארץ מתוך המים, והקוה המים, ועשה ממקוה המים ההוא, שנקוו למקום אחד, את הים. והתנה עם הים להעביר את ישראל בתוכו ביבשה, ולהטביע את המצרים. וכך היה. שכתוב, "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו". אל תקרא לאיתנו, אלא לתנאו, דהיינו למה שהתנה עמו הקב"ה במעשה בראשית. עוד התנה עם הארץ, שתפתח את פיה במחלוקת קרח, ותבלע את קרח וכל עדתו, וכך היה. שכתוב, "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח".
ביומא רביעאה וכו': ביום הרביעי ברא השמש והלבנה, שכתוב, "ויהי מארת ברקיע השמים", והתנה עם השמש, להיות עומד בחצי השמים בימי יהושע. שכתוב, "ויעמוד השמש בחצי השמים". התנה עם הכוכבים לעשות מלחמה עם סיסרא, שכתוב, "הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא".
ביומא חמישאה וכו': ביום החמישי, ברא דגי הים ועוף השמים. והתנה עם העופות שעורבים יזונו לאליהו, שכתוב, "ואת העורבים ציויתי לכלכלך שם" צויתי, בדיוק, דהיינו במעשה בראשית. והתנה עם דגי הים, שיזדמן דג אחד לבלוע את יונה, ולהקיאו לחוץ.
ביומא שתיתאה וכו': ביום השישי ברא את האדם. והתנה עמו שתצא ממנו אשה שתזין לאליהו. שכתוב, "הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך". הנה צויתי, היינו מיום שנברא העולם. אף כאן, ויאמר ה' לדג. ויאמר, מששת ימי בראשית אמר לו. הכא אית לן סמך וכו': כאן יש לנו סמך בלבד, כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, על מעשה בני האדם בעולם הזה. יונה שירד לאניה, זה הוא הנשמה של האדם, שיורדת לעולם הזה להיות בגופו של אדם, למה נקראת יונה, משום, שאחר שנשתתפה בגוף, אז היא יונה בעולם הזה, דהיינו שהיא מרומה מן הגוף שמאנה אותה, כמו שנאמר, ולא תונו איש את עמיתו. ואז הולך האדם בעולם הזה כאניה בים הגדול החושבת להשבר. כמש"א, "והאניה חשבה להשבר".
ובר נש כד וכו': וכשהאדם הוא בעולם הזה, הוא חוטא, וחושב שהוא ברח מאדונו, כי אדונו אינו משגיח כאן בעולם הזה. ואז מטיל הקב"ה רוח סערה חזקה, שזה הוא גזירת הדין העומד תמיד לפני הקב"ה ומבקשת מלפניו דין על האדם. וזה - רוח סערה, הוא שהגיע אל האניה, והזכיר עונותיו של האדם לתפוש אותו.
כיון דאתפס בר נש וכו': כיון שנתפש האדם על ידי סערה ההוא בבית חליו, מה כתוב, "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם". אע"פ שהאדם בבית חליו, אין הנשמה מתעוררת לשוב לפני אדונה לפדות עונותיו. מה כתוב, "ויקרב אליו רב החובל", מי הוא רב החובל. זה יצר הטוב, שמנהיג הכל. "ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך" וגו'. אין השעה לנום, כי מעלים אותך לדין על כל מה שעשית בעולם הזה, שוב מעונותיך.


מעשה שהיה


תפלתו של רבי עקיבא אייגר
בשיעור שהיה משמיע רבי עקיבא אייגר זצ"ל בישיבתו היה משתתף גם בעל בית אחד, שהיה תלמיד חכם. פעם אחת הגיע קצת באיחור לשיעור, והנה הוא נכנס לאולם ורואה שהמקום ריק ואין שם איש. התפלא האיש ולא הבין פשר דבר, שהרי כרגיל זהו הזמן שבו השיעור נמצא בעיצומו, עד שמצא בחור אחד וממנו נודע לו, כי הרב אמנם הגיד שיעור, אך באמצע השיעור שאל בחור קושיא והרב אמר תירוץ, אבל הבחור התעקש פעם ועוד פעם וכל הזמן הרב ענה אותו תירוץ. הבחור לא הבין, וכך שאל אותה קושיא שבעים פעם ורבי עקיבא אייגר ענה אותו תירוץ עד שנחלש והתעלף ולא יכלו להעירו. מיד הזעיקו רופא, והרופא קבע שמצבו חמור וציווה להחיש אותו מיד לביתו.
הבחור ידע לספר לאותו בעל בית, כי הרב שוכב עתה בבית והוא ממש בסכנת נפשות. שאל בעל הבית את הבחור מה היתה הקושיא ומה היה התירוץ. התפלא הבחור ואמר לו: איך יכול אני במצב כזה להתרכז ולומר לך זאת? הלא המצב כה חמור! אבל האיש התעקש עד שהבחור אמר לו את תוכן הקושיא והתירוץ. התפלא בעל הבית ואמר: הרי הרב צודק, על מה התעקש אותו מקשה?
רץ בעל הבית לביתו של רבי עקיבא אייגר, ומצא את כולם שרויים בדאגה עמוקה. בני המשפחה היו מתוחים ומבוהלים, המצב קריטי, כבר הזמינו חברה קדישא והדליקו נרות. אותו בעל בית לא איבד עשתונותיו, הוא ניגש למיטתו של הרב והבחין ששפתיו נעות. התכופף אליו ושמע מה הוא לוחש ולאחר מכן נעמד ויצא החוצה באומרו: כבו את הנרות, הרב יבריא. מיד רצו אליו כולם ושאלו אותו: זאת מנין לך? איך אתה כל כך בטוח?
נענה האיש ואמר: אספר לכם. התכופפתי והטיתי אוזן ללחשו של הרב, וכה אמר:
רבונו של עולם, אני מבקש שתשלח לי רפואה שלימה בגלל שני דברים. דבר ראשון, גלוי וידוע לפניך שהתירוץ שלי נכון, כוונתי לאמיתה של תורה, וממילא, בזכות התורה האמיתית שאמרתי אני ראוי לרפואה שלימה. דבר שני, אם אמות עכשיו, חלילה, לא יוכל הבחור לחיות במנוחה כל ימי חייו, כי הוא יתייסר על שהיה הגורם למותי, וגם בגלל זה אני מבקש ממך שתשלח לי רפואה שלימה.
כששמעתי כך מהרב, סיים בעל הבית, בטוח אני כי ה' ישלח לו רפואה, וכך אמנם היה, שרבי עקיבא אייגר הבריא וחזר לאיתנו.


חוד הפרשה


א. מה הפירוש "לעמת"?  מול.  ליד.  כמדת.  לפני.

ב. מאיזה שבט היה אהליאב?  ראובן.  בנימין.  דן.  אשר.


שינון הלכה


שער השתיקה
א. מי שהוא רגיל בשתיקה, מאיזה עבירות הוא ניצל?
ב. איזה ארבע כתות אינם מקבלים פני שכינה?

לוח הדף היומי


שבת

כ"ד אדר א

יתרו

לז - מ

קלו-קנג

ראשון

כ"ה אדר א

יתרו

מא - מד

קנד-קע

שני

כ"ו אדר א

יתרו

מה - מח

קעא-קפו

שלישי

כ"ז אדר א

יתרו

מט - נג

קפז - רג

רביעי

כ"ח אדר א

יתרו

נג - נו

רד - ריז

חמישי

כ"ט אדר א

יתרו

נז - ס

ריח-רלד

שישי

ל' אדר א

יתרו

סא - סה

רלה-רנא

שבת

א' אדר ב

יתרו

סה - סט

רנב-רסה





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael