אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
כי תשא

קולמוס העורך


כתב בספר אגרא דכלה (פרשת חיי שרה) ששאלו תלמידי הבעש"ט לרבם קדוש ישראל, מה יעשה אדם שיש לו תענוג מדברי תורה ולבו שש ושמח, ואם כן נהנה מהתורה. והשיב, שזהו מסגולת התורה בעצמה שהיא משמחת ומשישה נפש האדם. אף על פי שאין כוונת האדם רק לעשות נחת רוח להבורא יתברך, אף על פי כן בטבע בא לו התענוג הנפלא בהכרח. ואם כן הוא מוכרח בדבר, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו לומר להאדם למה נהנית מכבוד התורה.


נתיב הדרש


מנוחת השבת היא להראות על חידוש העולם
"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" וכו' (לא, טז). צריך להבין מהו "לעשות את השבת", היה לו לומר ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם וכו', ודרשת חז"ל ידוע.
ונראה לומר, הנה הפוקרים נותנים טעם לשמירת שבת, כדי שינפש האדם וינוח ממלאכתו אשר עושה כל ימי החול ולבריאות גופו וחיזוק אבריו צריך שישבות ממלאכתו יום אחד בשבוע, ובחר ה' ביום הזה ויתכן גם יום אחר. והנה מופת חותך נגד זה שהרי במדבר גם כן צוה ה' על השבת ובמרה נצטוו, ואז לא היו טרודים במלאכה, לא חרשו ולא זרעו, ועל כרחך כי היום בעצמו מקודש קודש קדשים הוא לאות ברית בינינו, ומראה על חידוש העולם ויציאת מצרים.
וזה כוונת "ושמרו בני ישראל את השבת" - שישמרו אותו מיד, "לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" היינו על ידי שישמרו אותו עתה ויעשו אותו "לדרותם לברית עולם" - ולא למען ינוח הגוף, כי על ידי שמירתם עתה יראו - "לדורותם" - כי אין הכוונה בשבת לטובת הגוף, רק לקדושת עצמות היום, והדורות שיבואו לארץ, וכל ימות החול יעסקו במלאכתם "יצא אדם לפעלו" וכו' לא ישמרו את השבת בכוונה למנוחת הגוף, כי אם כמו ששמרו במדבר, שלא היו צריכים למנוחת הגוף, רק לקדש את עצמם ביום השבת כן יהיה לדורות, "לאות ביני ובין בני ישראל", וכו'.


בשבילי הפרשה


כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' (ל, יא).
אמרו חז"ל (מגילה יג:) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, עוד אמרו (שם) שהמן הרשע היה מונה חדשים וימים עד שהפול פור הוא הגורל ונפל בחודש אדר, או אז שמח שמחה גדולה, ואמר נפל לי פור בירח שמת בו משה.
ובזה יש לפרש את הפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל" , כאשר יצטרך לסלק את ראש בני ישראל, הוא משה רבינו ע"ה, אז "ונתנו איש כופר נפשו" שהוא "מחצית השקל" כדי להקדים ולבטל שקלי המן שרצה להשמיד ולהרוג את היהודים בחודש שמת בו משה.
ראשי בשמים

ובלב כל חכם לב נתתי חכמה (לא, ו).
סיפר הרבי ר' אהרן מבעלזא: אבי האדמו"ר רבי ישכר דוב חכם גדול היה, נתקיים בו "יהיב חוכמתא לחכימין". פעם שאלתיו: אם החכמה ניתנת לחכם, סימן שכבר רכש לו חכמה - ומהיכן נטל חכמה ראשונה? השיב לי אבא: חכמה ראשונה ינקתי מדברי החכם מכל אדם: "ראשית חכמה יראת ה'". וזה גופו הלימוד, אדם שהוא ירא שמים באמת, זהו החכם האמיתי.
* * * *
על משקל דומה התבטא רבי משה מידנר ביחס לעשירות, שאין הקב"ה משפיע עושר אלא לעשיר, כמו בחכמה, שהכתוב בקהלת מקישן זה לזו: "בצל החכמה בצל הכסף". ואם תאמר: עשירות ראשונה מנין לו? ותירץ: מכך שהיה שמח בחלקו, כדברי התנא "איזהו עשיר השמח בחלקו".
ממעיינות הנצח

לעשות את השבת לדורותם (לא, טז).
"לדרתם" חסר כתיב, לשון דירה. לעשות את השבת לדירת קבע לדור בה. וכמו ענין הדירה, אשר איפוא שהאדם מסתובב כל היום בשווקים וברחובות, אין דעתו מיושבת עליו עד שחוזר לדירתו ולביתו, כמו כן צריך להשתוקק כל השבוע להכנס לשבת, מקום דירתו הקבועה.
כתבי הרה"צ ר' משה מידנר זצ"ל – תורת אבות

אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת (לד, א).
דרשו רבותינו ז"ל - "יישר כח ששיברת". מה ראה משה רבינו ע"ה לשבור את הלוחות ולמה שיבחו הקב"ה על כך, אך כשניתנה תורה לישראל וזכו לדרגת מלאכים ופסקה מהם זוהמא וחטא, נתקנא בהם היצר, וכשמשה עלה למרום הצליח מעשה שטן בתככיו להכשילם, כשירד משה מן ההר שיבר את הלוחות כדי להראות ליצר שאין לו עוד במה לקנאות בישראל מאחר שכבר נשברו הלוחות והרי זה כאילו בטלה קבלת התורה. מיד הניחם לנפשם כיון שאינם חשובים כל עיקר ללא התורה, בה בשעה נכנס בלבם הרהור תשובה על חטא העגל ובחרו במוות מחיים לגודל הבושה על שנפלו לחטא כבד של עבודה זרה, וכל זה היה כתוצאה משבירת הלוחות שיצאו מרשות היצר וחזרו בתשובה, לפיכך הודה לו הקב"ה על מעשה זה ואמר לו "יישר כחך ששברת".
אהל יששכר - וולעברוז'


דרך הלכה


מלאכת צידה - א
א. אסור לצוד בעלי חיים בשבת, וגדר צידה פירושו ששולל לבעל חי את החירות שהיתה לו. וכתב המשנה ברורה (סימן שטז) שההגדרה של צידה היא באופן שהכניס בעל חי לכלוב, וכשירצה שוב לתופסו יצטרך לרדוף אחריו, באופן כזה נחשב הבעל חי כניצוד מהתורה, אבל מדרבנן יש איסור צידה אף אם מכניס בעל חי למקום גדול, והסביר אחד הפוסקים, שאין הכוונה שאם יכניס בעל חי למקום גדול מאוד יעבור על איסור צידה מדרבנן, אלא האיסור הוא באופן שמרגישים שהבעל חי בשליטתו, אז יש איסור צידה מדרבנן (כמובן באופן שאין צידה מן התורה) אבל אם אין הרגשה כזו, אין אפילו איסור מדרבנן.
ב. כתב המשנה ברורה שציפור שנכנסה לתוך בית, אסור לסגור את החלון כי יש בזה איסור צידה מדרבנן. והביא שם המשנה ברורה מה"חיי אדם" שבמקום שקר לו, מותר לסגור את החלון רק אם כוונתו בשביל למנוע את הקור, ולא כדי לצודו, והטעם שמותר כיון שאיסור צידה כאן מדרבנן ובמקום צער לא גזרו רבנן.
ג. הר"ן והרשב"א נחלקו אם מותר לסגור דלת של בית כשיש צבי בתוכו אם כוונתו לא רק לצודו אלא גם לסגור הבית. הרשב"א מתיר והר"ן מקשה עליו שהרי אפילו אם לא מתכוון בכלל כדי לצודו אסור, כי זה פסיק רישא, וכל שכן כשגם כוונתו לזה, והמשנה ברורה (סימן שטז) פסק כהר"ן וכתב שכך מוכח מעוד פוסקים.
ד. כתב ה"ביאור הלכה" (סימן שטז) שצריכים להיזהר כשפותחים כלוב של בעלי חיים בשבת, שלא לפתוח לגמרי באופן שהם יוכלו לצאת כי אז יהיה אסור לו לסגור כי נחשב כשסוגר שעושה צידה, וכן הובא בספר מנוחה נכונה בשם החזון איש.
ה. השולחן ערוך (סימן שטז) כתב שבעל חי ישן או סומא אסור לצודו, וכתב שם המשנה ברורה, שאף שהוא לא זז מכל מקום כשמרגיש יד אדם נשמט, ולכן אינו נחשב ניצוד, ויש איסור לצודו. אבל בעל חי שאיננו יכול לזוז מחמת עייפות יש רק איסור דרבנן לצודו.
ו. הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב נחלקו אם יש איסור צידה בבעלי חיים שהולכים לאט כגון צב, נמלה, תולעים וכדומה, הגרש"ז אויערבך סובר שאין בהם איסור צידה והגרי"ש אלישיב סובר שיש איסור צידה.


אורחות צדיקים


הרה"ק רבי יצחק מאיר אלטר מגור זצוק"ל ה"חידושי הרי"מ"
רבינו היה מפורסם לגאון עצום ועילוי כבר בצעירותו. הסתופף בצל המגיד מקוז'ניץ זצוק"ל ולאחר פטירתו אצל בנו הרה"ק רבי משה מקוז'ניץ זצוק"ל ואחר מרן הסתופף בצל הרה"ק רבי בונים מפרשיסחא זצוק"ל והרה"ק מקוצק זצוק"ל.
נוסף לשיעורים בתורה שהיו לו עם תלמידיו, היה מדריך את שומעי לקחו גם בדרכי עבודת ה', ומשלהב את הנקודה היהודית שבקרבם. היה מזרזם לעסוק בתורה לשמה דייקא. והיה אומר שאין זו בבחינת "גדולות אתה מבקש", שהרי מצינו בפרק קנין תורה כי הלומד לשמה תורתו מכשרתו "להיות צדיק, חסיד, ישר, נאמן", משמע אם כן שאפילו עדיין אינו צדיק ואינו חסיד ואינו ישר ואינו נאמן בכל זאת הנהו מסוגל לעסוק בתורה לשמה.
והיה אומר: מה טעם תיקנו ברכה בתורה, לפניה ולאחריה, לפי שהיא כדוגמת המזון. מה במזון כשהוא רעב מברך על שזימן לו הקב"ה לחמו, וכשהוא שבע מברך ומודה על שהשביעו שביעה הנמשכת בכל משך זמן העיכול, כך גם בתורה, לפני הלימוד מרגישים רעב לדברי תורה ומברכים על שהזמין לנו במה לשבור רעבוננו, אחרי הלימוד מברכים על שקיבלנו חיות ושביעה מן התורה הנבלעת בדמינו.
עם זאת, הוסיף הרי"מ, בלימוד אמיתי הרעבון לעולם איננו פוסק. הלא כך אמרו חכמים: "מי שיש לו מנה רוצה מאתייים", ומי שאינו רוצה מאתיים, בידוע שאפילו מנה אחת אין לו...
בברכת התורה, אמר, אנו מקלסים להשי"ת שהוא "נותן התורה", והרי נותן, בעין יפה נותן, ברי איפוה שנתן לנו גם את הדרך להגיע אל התורה, ונתן לכל אחד גם כח ושכל ללמוד ולהבין אותה. אנו מברכים "המלמד תורה לעמו ישראל" ולא בכדי. הרי זה כמו אב שקנה חומש לבנו הקטן, ולא די לו בקניית החומש, אלא מחוייב לדאוג גם למלמד אשר ילמד עם הילד, כן אנחנו הקב"ה נתן לנו את תורתו והוא עצמו מלמד תורה לעמו ישראל.
נסתלק לישיבה של מעלה בכ"ג באדר שנת ה' תרכ"ו
לוקט מהספר "מרביצי תורה מעולם החסידות"

מסילות הזוהר

שפת אמת תיכון לעד
פתח אידך ואמר וכו': פתח האחר ואמר, "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר". בוא וראה, אם כל בני העולם היו עובדים לשקר, היה כן - שהיו מתבטלים, אבל אור וזהר הזה המאיר מן השמש, ודאי אמת הוא. וכן הכוכבים שברום הרקיע, אמת הם. ואם בכסילות ובחסרון דעתם, הם אומרים וקוראים אותם אלהים, אין הקב"ה צריך משום זה לכלות מעשיו מן העולם, אבל גם לעתיד לבא, לא יכלו הכוכבים והאורות מן העולם, אלא מי יכלה. אלו שעובדים להם הם יכלו.
וקרא דא הכי וכו': ומקרא זה כך הוא, "שפת אמת תכון לעד" - אלו הם ישראל, שהם שפת אמת, שאומרים "ה' אלוקינו ה' אחד". והכל הוא אמת וסוד האמת, ומסיימים קריאת שמע, "ה' אלקיכם אמת". וזה הוא שפת אמת תכון לעד.
ועד ארגיעה: שואל, ועד רגע היה צריך לומר, מהו ארגיעה. ומשיב, אלא עד כמה יהיה להם קיום בעולם, עד לעתיד לבא, ואז יהיה לי מנוחה מעבודה קשה שלהם, כי ארגיעה פירושו יהיה לי מנוחה. ובזמן שארגיעה, יכלה לשון שקר, היינו אלו שקוראים אלהים למי שאינו אלהים, אבל ישראל שהם שפת אמת, כתוב בהם, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו".
אדכרנא חדא זמנא וכו':
אני זוכר, פעם אחת, שהייתי הולך עם ר"א, פגע בו הגמון. אמר לו לר' אלעזר, יודע אתה מתורת היהודים. אמר לו אני יודע. אמר לו אין אתם אומרים שהאמונה שלכם אמת ותורתכם אמת. ואנו אמונתנו שקר ותורתנו שקר. והרי כתוב, "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר". אנו מימי עולם, עומדים במלכות ולא סרה ממנו לעולם, דור אחר דור, הרי, תכון לעד ודאי. ואתם זמן מועט היה לכם מלכות ומיד סרה מכם. והמקרא נתקיים בכם, שכתוב ועד ארגיעה לשון שקר.
א"ל חמינא בך וכו': אמר לו ראיתי בך שאתה חכם בתורה, תפח רוחו של איש ההוא, אלו אמר הכתוב שפת אמת כוננת לעד היה כמו שאמרת, אבל לא כתוב אלא "תכון לעד" שפירושו, עתידה שפת אמת שתכון, מה שאין כן עתה, שעתה שפת שקר עומדת ושפת אמת שוכבת עפר. ובזמן ההוא שהאמת יקום על עמדו ותצמח מן הארץ, אז, שפת אמת תכון לעד וגו'.
א"ל ההוא הגמון וכו': אמר לו הגמון ההוא אתה צודק. ואשרי עם התורה, שירשו האמת. לאחר ימים, שמענו שנתגייר. הלכו, הגיעו לשדה אחד, והתפללו תפלתם. אחר שהתפללו תפלתם, אמרו מכאן ולהלאה נתחבר עם השכינה ונלך ונעסוק בתורה.
פירוש הסולם פרשת כי תשא סעיפים י – טו


מעשה שהיה


צדיק גוזר
סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון: רבי שמואל עלקין זצ"ל היה גאון גדול, ובהיותו ישיש עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. מחונן היה בזכרון נפלא ומיוחד במינו, כי הוא ידע בעל פה ש"ס, רמב"ם, שולחן ערוך, טור, ש"ך, ט"ז, ראשונים ואחרונים. בזה כולם נוכחו לדעת, שהרי היה לעת זקנתו סגי נהור, והיה לומד כל הזמן ומצטט מכל מקום כאילו ספר פתוח לפניו.
בחגיגת שבע ברכות לבתי, סיפר מעשה שקרה בהיותו בן שתים עשרה שנה, והוא התגורר אז בדוינסק. הדבר היה מחצית השנה לאחר שה"אור שמח" נתמנה לרב העיר. העיר דוינסק עומדת על נהר דוינא, שהוא נהר גדול, המשתרע על יותר מאלף ק"מ, ומוצאו בצפון מערב רוסיה והולך דרך לטביה אל מפרץ ריגה בים הבאלטי. טבעי הדבר, כי נהר בסדר גודל זה מחייב נקיטת צעדי זהירות מתאימים, שמא יעלה על גדותיו ויציף את העיר כולה. ואמנם, דאגו מהנדסי העיר להתקין פתחי ניקוז בגובה מסויים של דפנות הנהר, כדי שבמקרה של זרימה מוגברת של מי גשמים יתנקזו המים דרך הפתחים וימנעו סכנת שטפון מן העיר.
והנה, באותה שנה היתה זרימת המים לנהר כה חזקה, עד שפתחי הניקוז לא הועילו להקטין את הגאות והמצב היה שחסרו שלושה עשר סנטימטר בלבד עד שהמים יעברו את גובה הנהר ויגיעו עד לגשר, כך שסכנת הצפה ושטפון איימה על העיר כולה. בהלה אחזה בתושבים ורבים מהם כבר התחילו לברוח. הגויים רצו מפוחדים ומבוהלים אל הכומר, אך הוא עצמו היה אחוז פחד ויאוש, וכי מה יש להם לגויים לעשות לעת צרה? אמר, איפוא, הכומר: הסכנה מוחשית וגדולה, מוכרחים ללכת לרב של היהודים. וכך הם רצו אל ה"אור שמח" זצ"ל. משלחת נכבדה, בראשות ראש העיר, באה לבית הכנסת, שבו שהה הרב, וראש העיר נכנס אליו ותיאר לפניו את המצב.
לאחר ששמע רבי מאיר שמחה את פרטי המאורע, אמר להם להביא לו עגלה, ולאחר שהעגלה הובאה יצאו ונסעו אל הגשר שמעל הנהר. הרב עלקין סיפר, כי הוא עמד ליד רגליו של רבי מאיר שמחה ושמע כל דבר שאמר. אותה שעה הספיק הנהר לגאות עוד יותר והמרחק מן הגובה המירבי ירד עד לשבעה סנטימטר. כולם רעדו ממש מפחד. רבי מאיר שמחה פתח ואמר: שר של ים, אני גוזר עליך שתעצור, אבל המים המשיכו לעלות. ואז חזר ואמר פעם שניה: שר של ים, אני המרא דאתרא, ואני גוזר עליך שתעצור, וגם בפעם הזאת לא עזר. חזר רבי מאיר בפעם השלישית ואמר: אני המרא דאתרא, אני גוזר עליך לעצור, ואם לא תעצור - אשים אותך בחרם!
והנה, ממש באותו רגע נפסקה גאות המים, וכל הנוכחים פרצו בצעקות צהלה. ראש העיר התכופף לעומת הרב ונשק על ידו!
לוקט מ"שאל אביך ויגדך"


חוד הפרשה


א. מה היה קודם, מעשה העגל או ציווי מלאכת המשכן?  ציווי מלאכת המשכן.  מעשה העגל.  מחלוקת.  לא מובא ברש"י.

ב. מתי נאמר "פוקד עון אבות על בנים"?  כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם.  תמיד.  מחלוקת.


שינון הלכה


שער השכחה
א. האם זה טוב שאדם ידמה בעיניו כאילו הוא ריק ממצוות?
ב. מה צריך האדם להעלות במחשבתו בשעת התפילה?

לוח הדף היומי


שבת

י"ז אדר א

יתרו

ט - יג

לד - נ

ראשון

י"ח אדר א

יתרו

יג - טז

נא - סג

שני

י"ט אדר א

יתרו

יז - יט

סד - עב

שלישי

כ' אדר א

יתרו

כ - כד

עג - פו

רביעי

כ"א אדר א

יתרו

כה - כט

פז - קד

חמישי

כ"ב אדר א

יתרו

כט - לג

קה-קכא

שישי

כ"ג אדר א

יתרו

לג - לו

קכב-קלה

שבת

כ"ד אדר א

יתרו

לז - מ

קלו-קנג





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael