אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
תצוה

קולמוס העורך


על הפסוק "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי לכם לאלוקים" מקשה המגיד ממעזריטש זצוק"ל מה מקום יש כאן לשם "אלוקים" שהוא ממידת הדין, הלא כאן מדובר על שכינת הקב"ה כביכול בתוך עם ישראל, שהוא ממידת החסד, ולא דין?
ברם, הענין הוא, כי אב שאוהב את בנו אהבה עזה הריהו מגונן עליו יפה, ואף עושה שפטים באנשים המתנכלים להרע לו.
וזהו הכוונה בפסוק שמכיוון שאשכון "בתוך בני ישראל" ואוכיח להם את אהבתי, אהיה מוכרח להשתמש במידת הדין כלפי אלו שירדפו אותם ויעשו להם רעה - "והייתי להם לאלוקים".
בכך אפשר להבין את הקטע בזמר "כל מקדש", "משוך חסדך ליודעך, קל קנא ונוקם", שהרי לכאורה קשה מה לחסד ולנקמה? אלא מתוך חסד ליודעיך נמשכת מידת הדין והנקמה לשונאיהם.


נתיב הדרש


עזות דקדושה
נאמר בפרשתינו: "ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חתם קודש לה' וגו' והיה על מצח אהרן וגו' והיה על מצחו תמיד לרצון לפני ה' (כח, לו-ה). מובא בגמרא (שבת סג:, סוכה ה.) תניא: ציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב ב' אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן וכו'.
יש לפרש הרמז בזה על פי דברי החתם סופר: כי הציץ מכפר על עזות מצח, דכתיב: "ומצחך נחושה" (ישעיה מח ד, כמבואר בערכין טז.) וכתב הרמב"ן (בשמות כח, כה) "כי מצח לשון נצוח וחוזק, כי שם חוזק וניצוח המוח". והנה עזין שבאומות, ישראל (ביצה כה:), הקב"ה נתן לנו טבע עזות לעמוד נגד כל החולקים על אמונתינו, אך עז פנים לגיהנם. על כן יכתוב על המצח "קודש לה' ולא לדבר אחר חס ושלום. כי אדרבא, מדת ישראל - ביישנים, רק העזות "קודש לה'", נגד ע' אומות, והיינו: תפילין שבראש: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. עכ"ל הטהור של החתם סופר.
ולרמז זה היה הציץ רחב ב' אצבעות, ללמדנו שבמדת העזות מותר להשתמש רק לשם שמים, כדברי רבי יהודה בן תימא (אבות ה, כ): "הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים". רצה לומר, מותר להשתמש בעזות, רק כשמדובר בכבוד שמים, אבל בדבר הרשות אתה מוכרח להשתמש במדת הבושה, כי "בושת פנים לגן עדן" (שם).
והציץ מלמדנו שאסור להשתמש לדבר הרשות באצבע שהשתמש בה לקודש, אלא השתמש באצבע אחרת, דהיינו: מדת הבושה, המוליכך לגן עדן.
וזהו הרמז גם במשנה הנ"ל: "הוי עז כנמר" - רק כשמדובר "לעשות רצון אביך שבשמים", אבל לא לדבר הרשות, ומסבירה המשנה: "הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן" לכן הנח את מדת העזות כשמדובר בדבר הרשות, ותפוס מדת הבושה המוליכתך לגן עדן.
ולדאבונינו אנו רואים שבכל המדות המגונות המוליכות את האדם לגיהנם, נוהגים הרשעים בלי בושה ובעזות גדולה, ולהיפך - במדות הטובות המוליכות את האדם לגן עדן, אנו נוהגים בסתר ובבושה כדי שלא ילעגו מאתנו, ועלינו ללמוד מהרשעים, כשם שהם עושים כל התועבות בלי בושה, ובעזות, על אחת כמה וכמה צריכין אנו להתגאות במדות הטובות והישרות.
ועל כך מקונן התנא: עזי פנים לגיהנם, הדרכים המוליכות את האדם לגיהנם, עושים אותן בעזות ובלי בושה, ו"בושת פנים לגן עדן", הדרכים הישרות המוליכות את עושיהן לגן עדן, נוהגים בהן בבושה כדי שלא ילעגו לנו, וכבר כתב הרמ"א (בשו"ע או"ח סימן א): ולא יתבייש בפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה'.
והנה מובא (בסוף מסכת סוטה) בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי. ועל זה מסיימת המשנה מכיון שאנו רואים את חוצפתם הגדולה של עושי הרשעה, שאינם מתביישים כלל במעשיהם הרעים, אם כן כבר הגיע זמן הגאולה השלימה, ויהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתבנה עירך במהרה בימינו, ואהבת אבות לבנים תזכור, ותביא גאולה לבני בניהם, אכי"ר.
תפארת יחזקאל


בשבילי הפרשה


להעלות נר תמיד (כז, כ).
מעשה בחסיד אחד שבא אל הרה"ק ר' יהודה צבי מסטרעטין זצוק"ל ובכה לפניו בבכי תמרורים שהשכחה גוברת עליו ושוכח תלמודו וביקש ממנו שיתן לו איזה סגולה שלא יהא להשר של שכחה שליטה עליו, נענה הרה"ק ר' יהודה צבי מסטרעטין ואמר הנה בפרשתנו כתוב "להעלות נר תמיד" ולהלן בפרשה כתוב "לזכרון לפני ה' תמיד" אף אתה עשה כן. "שתהא מעלה ומדליק נר תמיד בתוך ביתך ותלמד לאורו, ואין לך סגולה בדוקה ומנוסה נגד השכחה גדולה מזו, וברייתא מפורשת היא (ברכות נז.) תניא הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה וכל שכן כשרואה בהקיץ שמן זית שבוודאי יזכה למאור תורה.

הטור השני נופך ספיר ויהלום (כח יח).
אפשר לומר בס"ד טעם למה אבנו של שבט יששכר בחושן היה "ספיר", על פי המובא בזוהר הקדוש שמבאר את הפסוק "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" ש"ספיר" זו השכינה. והנה אמרו חז"ל "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", וידוע דזה חלקו של יששכר שישב באהלה של תורה, ולכן אבני ספיר שמרמזים על השכינה נפלו בחלקו של יששכר.
איבא דאברהם - פיטסבורג

ועשית מזבח מקטר קטורת (ל, א).
הרמב"ן ז"ל הקשה למה נאמרה פרשת מזבח הזהב בסוף מצות המשכן וכליו ולא אחר ענין השלחן והמנורה, עיין שם. ודבר זה הוא באמת פליאה גדולה דהתחיל בארון שהוא בקודש הקדשים והמשיך בשלחן ומנורה שהם באהל מועד, וחיסר את מזבח הזהב, ועבר לציווי מזבח החיצון, ואחר כל הקרשים והיריעות והאדנים והקלעים ובגדי כהונה, חוזר למזבח הפנימי, ובודאי טעם יש בזה.
ויש לומר על פי המובא ב"תולדות יצחק" (להר"י קארו בסוף פרשת תרומה), שהרמב"ם ז"ל כתב לבנו רבי אברהם ז"ל שהמשכן וכליו רומזים על גוף נכבד, הארון הוא משל על הלב, הכרובים על הריאה, והשלחן על הכבד, והמנורה על המרה, ומזבח העולה על החום הטבעי, ומזבח הקטורת בא כמשל בזה על השפע הנשפע על השכל האלקי שהוא נתון במוח וכו' עיי"ש.
ויש לומר על פי זה דסדר הכתובים בא לרמז בזה, שמקודם צריכים לקדש את האברים ולשעבד תאוות ומחשבות ליבנו לעבודתו יתברך שמו ואחר כך נתקדש גם המוח, וכמו שכתב החינוך (במצוה ט"ז ועוד מקומות), כי אחרי הפעולות נמשכות הלבבות ולא בהיפוך, דמוח בלי לב ואברים אינו מביא להתכלית הנרצה, ולכן באה פרשת מזבח הפנימי שרומז למוח אחר הפרשיות האחרות הרומזות להאברים.
ירבה תורה

קודש קדשים הוא לה' (ל, י).
בליל שבת קודש פרשת תצוה אמר פעם המלבי"ם לפרש את הפסוק "וכפר אהרן על קרנותיו וכו' קודש קדשים הוא לה'" דקודש קדשים הכוונה על אהרן הכהן, פירושו קומם כנגדו את המשכילים בעשותם "מטעמים" מדבריו באמרם שהוא נוטה מפירוש רש"י שפירש ש"קודש קדשים" הכוונה הוא על המזבח, ועוד, מאימתי התורה מהללת בן תמותה בתואר "קודש קדשים", ומוקירי המלבי"ם השתתקו באין מענה בפיהם להסביר את הטעות, פנה אחד מהם להמלבי"ם ואמר: מה נענה להמשכילים, ענהו המלבי"ם מקרא מלא הוא בדברי הימים, "ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו עד עולם".
שיח שרפי קודש


דרך הלכה


דיני מילה בשבת
הגמרא במסכת שבת אומרת שמנין שמילה דוחה שבת, כי כתוב בפסוק וביום השמיני ימול בשר ערלתו ודורשים "ביום" - אפילו בשבת.
א. נפסק בשולחן ערוך (סימן שלא) שמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת כי כתוב בפסוק "וביום השמיני ימול" - דוקא, שצריך למולו בשבת, ולא בכל אופן.
ב. תינוק שנולד בבין השמשות, מילתו אינה דוחה שבת, כיון שבבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, ולכן אם נולד בבין השמשות בערב שבת אם ימולו אותו מספק בשבת הבאה, זה ספק חילול שבת כי אולי נחשב שנולד ביום שישי, ולכן מלין אותו ביום ראשון וכן הדין בנולד בבין השמשות במוצאי שבת.
ג. כתב המשנה ברורה בשם הרדב"ז שגם כשיש ספק אם נולד התינוק בבין השמשות או קודם לכן, מלין אותו ביום ראשון.
ד. כתב (שם) המשנה ברורה שהאחרונים כתבו שבין השמשות נחשב מהשקיעה עד צאת הכוכבים. והגר"ח קניבסקי אמר לי שהחזון איש פסק שתינוק שנולד ביום שישי 35 דקות אחרי השקיעה ומעלה, יצא מזמן בין השמשות, ומלין אותו בשבת הבאה.
ה. אב התינוק יכול למולו בשבת רק אם כבר מל פעם אחת, כי אם לא מל, אסור לו למול כי חוששים שיקלקל ונמצא שעושה חבורה בשבת שלא לשם מצוה. (הגרח"ק ביקש שלא לסמוך על דבריו למעשה).


אורחות צדיקים


הרה"ק רבי אברהם מסוכטשוב זצוק"ל בעל ה"אבני נזר" הוא היה אומר: כשמשקיעים את הראש בתורה שבעל פה רואים את העולם בעיני בן חורין ואין פחד ממחשבות רעות ומהרהורים רעים ולא ממינות וכפירה, שאין להם אחיזה בתורה כלל וכלל.
מפני מה את ה"גמרא", בלי המפרשים לומדים כולם? מפני שהיה להם לבעלי הגמרא כח הצמצום בשביל כולם. כשפרצה מגפת החולי רע בפולין ובאו אליו חסידים לשאול מה לעשות נגדה. השיב: שלשה דברים יש לעשות, תפלה בצבור וקטורת וללמוד גמרא.
כאשר ספרו לו שאחיו אבד לו כל כספו במסחר, לא הצטער אלא אמר: "מעתה יתחיל לעסוק בתורה".
היה רגיל לומר: "אי אפשר להרגיש בטעמו של "יום טוב" כל זמן שלא למדו את המסכת של "יום טוב".
חסידים מספרים על התנהגותו המופלגת בקדושה ובטהרה. הוא היה נוהג ככהן שלא להכנס אל "אהל" המת, אפילו של אביו, הגם שהיה ישראל. ולא נהג לעלות על קברי צדיקים ביום "היארהצייט" והיה אומר: "מה שה'עולם' נוהג לנסוע על קברי צדיקים - טעות בידם, כי מי שאינו מסוגל לראות את הצדיק הנפטר פנים אל פנים, חבל על ממונו שמוציא על הנסיעה..." ולדעתו מוטב ללמוד דף גמרא או זהר הקדוש מלנסוע לקבר". וסיפר בשם חמיו האדמו"ר מקוצק כשבא על היאהרצייט הראשון של הרבי ר' בונם מפשיסחא זצ"ל אמר למסובין: "הלא ידעתם שאינני "יהודי קברות" (קברות יודל) ולא באתי הנה אלא להתראות עמכם..."
רק בשנה הראשונה לפטירתו של אביו הגה"ק רבי זאב נחום מביאלא זצוק"ל נסע אל קברו. וכשחזר מבית העלמין ומצא את אמו בוכה אמר לה: למה תבכי, אמא? האם עשית "צימעס" (גזר מתוק)? השיבה לו מתוך דמעות: "איך לא אבכה, והלא איש צדיק וקדוש היה אביך". אמר לה: "אילו היית יודעת כמה הוא מזהיר בשמים, היית עושה שני "צימעסין"..."
נסתלק בי"א באדר א' שנת תר"ע
לוקט מהספר "מגדולי התורה והחסידות"


מסילות הזוהר


מי שאינו שומר שבת הוא כאילו עובר על כל התורה כולה

בכל מעלי שבתא וכו': בכל כניסת השבת כשהיום מתקדש, הולכים כרוזים בכל אלו המדורים של הגיהנם: הסתלקו הדינים של הרשעים, כי המלך הקדוש בא והיום נתקדש, והוא מגין על הכל. ומיד הדינים מסתלקים ויש מנוחה לרשעים. אבל מאלו שאינם שומרים שבת לעולם אין אש של הגיהנם מסתלק מהם. וכל הרשעים שבגיהנום שואלים עליהם, למה נשתנו אלו מכל הרשעים שבכאן, שאין להם מנוחה. ובעלי הדין משיבים להם, אלו הם הרשעים שכפרו בהקב"ה, ועברו על התורה כולם, משום שלא שמרו שבת שם בעוה"ז. ומי שאינו שומר שבת הוא כאלו עובר על התורה כולה, משום זה אין להם מנוחה לעולם.
ואינון חייבין כלהון וכו': ואלו הרשעים, כולם יוצאים ממקומם, וניתנה להם רשות ללכת לראות אותם. ומלאך אחד ששמו סנטריאל, הולך ומוציא גוף ההוא שלהם, ומביאו לגיהנום לעיני הרשעים, ורואים אותו שמעלה תולעים, והנשמה שלהם שאין לה מנוחה באש של הגיהנם.
וכל אינון חייביא וכו': וכל אלו הרשעים אשר שם מסבבים הגוף ההוא, ומכריזים עליו, זה הוא פלוני הרשע שלא חס על כבוד אדונו, כפר בהקב"ה, וכפר בכל התורה כולה, אוי לו, טוב לו שלא היה נברא, ולא יבא לדין הזה ולבזיון הזה. ז"ש, "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר". כי תולעתם לא תמות, היינו מן הגוף ואשם לא תכבה, היינו מן הנשמה. והיו דראון לכל בשר, היינו והיו די ראון, שפירושו שכל הרשעים שבגיהנום אשר שם יאמרו, די ראיה זו, כי לא יוכלו לסבול.
ר' יוסי אמר וכו': רי"א, ודאי כן הוא, כי שבת הוא כנגד כל התורה כולה, והתורה היא אש, ומשום שעברו על אש של התורה, הרי אש של הגיהנם שורף בהם, שאינה נשקטת מעליהם לעולם.
אמר ר' יהודה וכו': אר"י, אחר כך כשהשבת יוצא, בא מלאך ההוא, סנטריאל, ומחזיר את הגוף ההוא לקברו, ונדונים שניהם, זה בבחינתו וזה בבחינתו. וכל זה הוא בעוד שהגוף נמצא בקיומו, כי כיון שהגוף כבר נרקב, אין לגוף כל אלו הדינים והקב"ה "לא יעיר כל חמתו" כתוב בו.
כל חייבין דעלמא וכו': כל הרשעים שבעולם, בעוד שהגוף שלם בכל אבריו תוך הקבר, נדונים הגוף והרוח, כל אחד כדין הראוי לו. כיון שהגוף נתעכל, נשקט דינו של הרוח מי שצריך לצאת מהגיהנום יוצא. ומי שצריך שיהיה לו מנוחה, יש לו מנוחה. ומי שצריך להיות אש ועפר תחת רגלי הצדיקים, הוא נעשה כן. כל אחד ואחד כראוי לו, נעשה לו אחר שנפטר מדינו של גיהנם.
ועל דא כמה וכו': ועל כן, כמה טוב להם, בין לצדיקים ובין לרשעים, שיהיה הגוף שלהם דבוק בארץ כדי שירקב בעפר בזמן קצר, ולא להיות בקיומו זמן מרובה, וידונו הגוף והנפש והרוח זמן ארוך, תמיד, כי אין לך צדיק וצדיק בעולם, שאין לו דין הקבר, משום שמלאך ההוא הממונה על הקברים, עומד על הגוף ודן אותו בכל יום ויום. אם לצדיקים כך, לרשעים על אחת כמה וכמה.
ובזמנא דגופא אתעכל וכו': ובזמן שהגוף נתעכל ונרקב בעפר, הרי הדין נשקט מכולם, דהיינו גם מרוח ונפש. חוץ מאלו חסידים עמודי העולם, שאין להם דין הקבר ומותר להם להקבר בארון, שהם ראוים להעלות נשמתם מיד למקום העליון הראוי להם, ומועטים הם בעולם.
פירוש הסולם פרשת תרומה סעיפים תנב - תנט


מעשה שהיה


מחצתי ואני ארפא
סיפר לי תלמיד חכם גדול, כי הוא סובל ממחלה מסויימת שכל אימת שהוא נתקף בה, הוא במצב מאוד מסוכן, והוא זקוק מיד לרופא. פעם אחת חש בהתקף כזה בליל שבת ובקושי רב ניגש לטלפון והתקשר לרופא שלו, וזה ענה לו שהוא מיד בא אליו.
אבל לפני שהרופא הניח את שפופרת הטלפון, שאל את החולה: בעצם, מנין לך מספר הטלפון שבו התקשרת אלי, הרי אין אני בביתי עכשיו, כי אם בביתו של חולה אחר?...
מסתבר, כי החולה חייג מספר מוטעה, אבל משמים סיבבו כך שיחייג מספר לא נכון, ובדיוק היה זה מספר הטלפון של החולה האחר, שבביתו נמצא הרופא באותה שעה, כי אם היה מחייג את המספר הנכון - הוא לא היה מוצא את הרופא.
בזה הראו לו משמים כמה רוצים להציל אותו, וזהו הלקח שיש ללמוד ממקרה כגון זה. הקב"ה יכל לסבב שלא יקבל התקפה בכלל, אבל רצה להראות לו כמה הוא חביב בעיניו, שהוא עושה נס כדי להצילו.
אותו רעיון מצאתי בסיפור נפלא אחר, שהתרחש באחד מימי המלחמה בירושלים, בשנת תשכ"ז. הדבר התרחש בשני מקומות, בשכונת אחוה ובשכונת בתי נייטין. חיילי הלגיון הירדני המטירו פגזים על ירושלים, ומתוכם נפל פגז אחד על בלון של גז וכתוצאה מכך פרצה שריפה, ואחר כך נפל עוד פגז על דוד מימי הדוד התפוצץ והמים שפרצו מהדוד כיבו את השריפה... ואמרתי על זה, כי הפשט הוא כך: אם הקב"ה היה רוצה שלא תהיה שריפה, יכול היה לעשות שלא תהיה, אבל הקב"ה רצה להראות לאנשים כמה חביבים הם אצלו, ואז עשה שיפלו שתי פצצות. האחת תגרום שריפה והשניה תכבה אותה, כנאמר: "מחצתי ואני ארפא" (דברים לב, לט).


חוד הפרשה


א. קרבן פסול שעלה על המזבח, האם קדשו המזבח להכשירו, שלא ירד?  כן.  לא.  מחלוקת בגמרא.  לא מובא ברש"י.

ב. במזבח מקטר קטורת, מדוע היה עליו "זר זהב"?  כמו בשולחן.  סימן לכתר כהונה.  להראות שקטורת חשובה.  כל התשובות אינם נכונות.


שינון הלכה


שער השכחה
א. לאיזה דבר ישתמש האדם במידת השכחה?

ב. מה יעשה אדם שהוא שוכח?




בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael