אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
תרומה

קולמוס העורך


בפרשתינו מצוה ה' למשה: ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. וכתב רש"י: "לי" - לשמי.
וכבר עמדו על כך לבאר מהו "לשמי".
ונראה לומר על פי המובא בספרים הקדושים שרוצה הקב"ה להשפיע עלינו שפע רב, אבל אינו רוצה להשפיע לאדם שלא מכיר בכך ש"ה' הוא הנותן". מפני שלא רוצה שיכשל האדם ויבוא בסופו של דבר, לבעוט חלילה במיטיבו.
וזוהי מצוות צדקה כדי שנזכור שהרכוש הוא מהבורא, ולכן מפרישים אנו מרכושנו ונותנים למי שאמר שניתן.
וזהו שביקש ה' שיפרישו ממונם לשמו כדי לזכור שה' נותן להם את פרנסתם, כדי שעל ידי זה יוכל להשפיע להם שפע רב בזכרם שה' הוא המספק צרכיהם, וזהו "לי - לשמי", כאמור.
ואפשר לפרש על פי זה גם את מאמר חז"ל, שאומר ה': פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.
"פתחו לי", לי - לשמי, שנזכור שה' הוא הנותן לנו את כל כוחנו והצלחותינו בכל ענין, וממילא פותח ה' פתח גדול כפתחו של אולם, ונזכה על ידי זה לגאולה הכללית והפרטית.


נתיב הדרש


אם נעשית המנורה מאליה, מדוע נאמר "ועשית"? נאמר בפרשתנו "מקשה תיעשה המנורה", וכתב רש"י: מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור, והיה נעשית מאליה, לכך לא נכתב "תעשה". ויש לדקדק, דמה נפשך אם לכך לא נכתב "תעשה" לפי שהיה גלוי וידוע לפניו ית' שמשה לא יעשה את המנורה בעצמו. אם כן למה נאמר בתחילת הפסוק "ועשית", ואם מעשה זה של השלכת הככר לתוך האש נחשבת לו כאילו עשה את כולה, למה נאמר לאחר מכן "תיעשה".
ויש לומר דהנה המנורה רומזת על חכמת התורה, כמו שנאמר (משלי ו, כג) "נר מצוה ותורה אור", ויתכן לומר דכוונת הכתוב ללמד כאן דרך בקניית ולימוד חכמת התורה, והיא על דרך שאמרו חז"ל (מגילה ו:) "יגעתי ומצאתי תאמין". דהנה ידוע דקדוק המפרשים במאמר זה. דלכאורה נראה כסתירה מיניה וביה דפתח בלשון "יגיעה" שהיא לשון עבודה והשתדלות, וסיים בלשון "מציאה" שהיא ההיפך מזה, כי מציאה הלא היא בהיסח הדעת בלי יגיעה, וכתבו המפרשים שהכוונה דאם האדם מייגע את עצמו בתורה אז אפילו אם בטבע לא היה מצליח בלימודו אף על פי כן עוזרין לו מן השמים, שיצליח בה שלא כדרך הטבע בבחינת "מציאה", ושניהם אמת שיש כאן יגיעה וגם מציאה, כי היא מציאה הבאה על ידי יגיעה - כלומר בזכותה.
ויש לומר שזה מרומז כאן בפרשת המנורה, אשר היא רומזת על חכמת התורה כנ"ל, שמתחילה צריך האדם לייגע עליה כמו שעשה משה במנורה, "ועשית מנורת זהב טהור" - שמשה היה מייגע את עצמו עליה, אכן למרות רוב יגיעתו נתקשה בה, אמנם כיון שהתייגע עליה, עזרו לו מן השמים ויצאה המנורה מאליה על ידי שהשליך את הככר לתוך האש.
ירבה תורה


בשבילי הפרשה


מאת כל איש אשר ידבנו לבו (כה, ב).
ידבנו לבו - לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב. (רש"י).
גביר גדול אחד בא פעם אל הרב הקדוש ר' שלמה מרדומסק ז"ל, בעל "תפארת שלמה", ורצה לתת לו ל"פדיון" סכום גדול של מעות. והגביר היה בטבעו קמצן. לא רצה הצדיק בשום אופן לקבל ממנו את המעות. כשיצא הגביר מבית הצדיק, שאלוהו מקורביו מדוע לא רצה לקבל ממנו את הכסף, שהיה נחוץ לו אז מאוד.
השיב להם הצדיק: אילו ראיתם באיזו שמחה לקח את מעותיו בחזרה, לא הייתם שואלים אותי למה לא חפצתי לקבלן...

ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד (כה, ל).
משנברא העולם יש מאין, אין הברכה יכולה לחול על דבר שאינו, אלא מוכרח שיהיה איזה דבר שתוכל הברכה לחול עליו. השלחן מיועד היה להשפיע פרנסה ושובע על בני ישראל, לפיכך מן ההכרח היה לתת עליו לחם תמיד כדי שיהיה מה שתחול עליו הברכה. רמב"ן

ואת המנורה נוכח השולחן (כה, לה).
הענין שנתן סימן למנורה שהיא נוכח השולחן, ולא הספיק מה שכתוב "ואת המנורה על צלע המשכן", כי השולחן רומז לשלחנו של אדם והמנורה על תורתו, ובה במדה שהוא זהיר בשלחנו ובאכילתו כן היא תורתו, כי שעת אכילה שעת מלחמה ולפי דרכו בעת אכילתו כן זוכה לתורה.
דברי שמואל

ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים (כו, טו).
מובא במדרש: "עומדים לעד לעולם". נראה לומר כי כל דבר יש לו עליה, מדומם נעשה צומח ומצומח חי ומחי מדבר, והנה כל העצים העושים פירות באים לחשיבותם כשיאכלם האדם המדבר או בעל חי, אבל עצי שטים אין נוצר מהם מאכל שיתעלו על ידם במעלתם, והם עומדים בתוארם תמיד.
לכן ציוה ה' שיוקח מהם למשכן שבו תהיה השראת השכינה ומעליותא רבה וגדולה, והיינו "עצי שיטים", ולמה, מפני ש"עומדים" - ואינם עולים למדריגה. ומובנים בזה היטב דברי חז"ל "עומדים לעד לעולם", דאין אופן אחר שיעלו בחשיבותם אם לא על ידי שיוקח מאיתם לקרשי המשכן.
כתב סופר


דרך הלכה


כמה פרטים בחולה בשבת
א. מאכל או משקה שאנשים בריאים אוכלים או שותים את זה, מותר לאוכלו או לשתותו אף אם מתכוין לרפואה, כי זה לא נראה לרפואה כיון שאנשים בריאים גם כן אוכלים את זה. אבל מאכל שאין דרך אנשים בריאים לאוכלו ואוכלים אותו רק לרפואה אסור לאדם בריא לאוכלו כשמטרתו לרפואה, אבל אם כוונתו להשקיט רעבונו אין איסור, אבל אדם חולה, או שיש לו איזה כאב אסור לו לאוכלו גם כשלא מתכוין לשם רפואה.
ב. כתב השולחן ערוך (סימן שכח) שאסור לאדם לגרום שיקיא את מאכלו גם ביום חול משום בל תשחית שאחרי זה יצטרך שוב לאכול, ואם יש לו צער מהאוכל מותר לו ביום חול לגרום שיקיא גם על ידי תרופה, אבל בשבת אסור על ידי תרופה, ורק עם היד מותר.
ג. טאבק מותר להריח גם אם מריח כי יש לו כאב ראש, כיון שדרך העולם להריח סתם שלא לשם רפואה, אם כן לא מוכח שמריח לשם רפואה.
ד. שיכור שכדי להפיג שכרותו הוא צריך לשים שמן על כפות ידיו, אין בזה איסור, כיון שלהפיג שכרות זה לא נחשב רפואה.
ה. אסור לעשות התעמלות בשבת כדי שיזיע מחמת כן, כי זה כמו רפואה ואסור לעשות רפואה בשבת.
ו. צריך להיזהר שלא להניח בגד על דם כי הדם צובעו. ובשעת הדחק כתב המשנה ברורה שאפשר להקל כי זה לא דרך לכלוך ולא מלאכת צובע ממש.
ז. צריך להיזהר שלא לדחוק על מכה שיש שם דם כי בזה גורם שיצא עוד דם, ואסור להוציא דם בשבת.


אורחות צדיקים


הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאליב זצוק"ל
הגה"ק מקאליב זי"ע (שמלבד גודל צדקותו המפורסם לכל היה גם גאון הגאונים, ומאתים ושמונים קהילות השתייכו לגליל הרבנות שלו והיו תחת מרותו, והיה תלמידו של הגה"ק הר"ר שמעלקא זי"ע, ובשו"ת כתר כהונה יש תשובה אליו וכותב עליו תוארים מופלגים) סבל יסורים נוראים מתולעים חיים שרחשו לו מתחת לעור בשרו וכל גופו היה מלא פצעים ואבעבועות, עד שלא היה יכול לסבול עליו מלבושים, והוצרכו לעשות בשבילו בגדים קלים מנייר, ולפעמים גברו עליו היסורים עד שהיה מוכרח לפשוט גם בגדים הללו, חוץ מימי שבת ויום טוב שבהם היה כאחד האדם שכך התנה בקבלו את היסורים שבשבת ויום טוב יהא לו מנוחה, ואחר הדלקת הנרות היה לובש בגדי שבת ומיד אחר הבדלה כבר היה צריך לפושטם מחמת גודל היסורים ואמר בענוות קדשו: הרי המשיח מחולל בפשעינו וסובל בשביל עוונותיהם של ישראל ואין רצוני שמשיח יסבול בשביל החטאים שלי לכן קיבלתי היסורים על עצמי, עכד"ק. ודעת לנבון נקל שבשביל החטאים של הרה"ק מקאליב אין משיח סובל, אלא שביסוריו הקיל מסבלו של מלך המשיח המחולל בפשעינו, ומי יודע על איזה חלק של העולם הגן ביסוריו. כ"ק אדמו"ר הגה"ק מצאנז קלויזנברג זצוק"ל
בקשר לקדושת הרה"ק מקאלוב ומדרגותיו, שמעתי מכ"ק אדמו"ר הק' מבאבוב הי"ד, שפעם אחת ישב הרה"ק מקאלוב עם החבריא שלו, ותחת אחד השיחים אמר: אם הייתי נותן אנחה אחת באמת, כבר היינו זוכים להגאולה!... התלמידים לא הרהיבו עוז לבקשו על כך, רק רמזו לו: נא... כאומר, מדוע אין כבודו מתאנח? נענה להם רבם ואמר: אבל מה אעשה שאיני יכול להתאנח...
וסיים הרה"ק מבאבוב: בזה רואים גודל מעלת הרה"ק מקאלוב בקבלת היסורים באהבה, דהנה הוא סבל כל ימיו מחולי קשה בעור בשרו, והיה כל ימיו מדוכא ביסורים גדולים מזה, עד שלא היה יכול ללבוש רק כתונת דק ממשי קל, ועם כל זה התנצל שאינו יודע אנחה מה זו... פי צדיק (צישענוב) שלושה שריגים, ע' רנ"א
נסתלק ב' באדר שנת תקפ"א
לוקט מהספר "הילולא דצדיקיא"


מסילות הזוהר


על ידי מעשים רעים מבעירים את האש של הגיהנום
אמר ר' יהודה וכו': אר"י, דין עונשי הגיהנם, הרי למדנו שהוא לדון שם את הרשעים. ושואל, למה הם נדונים בדינו של גיהנם. ומשיב, אלא הגיהנם הוא אש דולק ימים ולילות כעין הרשעים המתחממים באש יצר הרע לעבור על דברי תורה, בכל חימום וחימום שהם מתחממים ביצר הרע, כך שורף בהם האש של הגיהנם.
זמנא חדא לא וכו': פעם אחת לא נמצא היצר הרע בעולם , שהכניסו אותו תוך טבעת של ברזל בנקב של תהום הגדול. וכל עת ההוא כבה האש של הגיהנם ולא שרף כלל. חזר היצר הרע למקומו, ורשעי עולם התחילו להתחמם בו, התחיל בוער גם האש של הגיהנם. כי הגיהנם אינו שורף אלא בתוקף החום של יצר הרע של הרשעים, ובחום ההוא, האש של הגיהנם שורף ימים ולילות ואינו שוקט.
שבעה פתחין אינון וכו': ז' פתחים הם בגיהנם, וז' מדורים יש שם. ז' מיני רשעים הם, רע, בליעל, חוטא, רשע, משחית, לץ, יהיר, וכולם יש כנגדם מדורים בגיהנם, כל אחד ואחד כראוי לו, וכפי אותה מדרגה שחטא בה הרשע, כך נותנים לו מדור בגיהנם.
ובכל מדורא ומדורא וכו': ובכל מדור ומדור, יש מלאך ממונה על מקום ההוא, תחת ידו של דומה, וכמה אלף ורבוא מלאכים עמו הדנים את הרשעים, לכל אחד ואחד כפי שראוי לו באותו מדור שהוא שם.
אשא דגיהנם לתתא וכו': האש של גיהנם שלמטה, באה מאש של הגיהנם של מעלה, דהיינו מנהר די נור. ובאה לגיהנם של מטה ושורף, באותו התעוררות החום של הרשעים, שמחממים עצמם ביצר הרע, וכל אלו המדורים שורפים שמה.
אתר אית בגיהנם וכו': מקום יש בגיהנם אשר המדרגות שמה נקראות צואה רותחת. ושם הוא הזוהמא של הנשמות המטנפות מכל זוהמא של עולם הזה, ומתלבנות ועולות, ונשאר הזוהמא שם, ואלו מדרגות רעות שנקראות צואה רותחת ממונות על זוהמא ההוא, ואש של הגיהנם שולטת בזוהמא ההוא הנשאר.
ואית חייבין אינון וכו': ויש רשעים שמטנפים בעונותיהם תמיד ואינם מתלבנים מהם, ומתו בלא תשובה, וחטאו והחטיאו אחרים, והיו קשי עורף תמיד, ולא נשברו לפני אדונם בעולם הזה. אלו נדונים שם בזוהמא ההוא ובצואה ההיא הרותחת ואינם יוצאים משם לעולם. אלו שמשחיתים דרכם על הארץ, ואינם חסים על כבוד אדונם בעולם הזה, כל אלו נדונים שם לדורי דורות ואינם יוצאים משם.
בשבתי ובירחי ובזמני וכו': בשבתות וראשי חדשים ובזמנים ובחגים, נשקט האש באותו המקום ואינם נדונים, אבל אינם יוצאים משם כשאר הרשעים שיש להם מנוחה. כל אלו המחללים שבתות וזמנים, ואינם חסים על כבוד אדונם כלל, שישמרו אותם, אלא מחללים בפרהסיא בגלוי, כמו שהם אינם שומרים שבתות וזמנים בעולם הזה, כן אין שומרים אותם בעולם ההוא ואין להם מנוחה.
אמר ר' יוסי וכו': אר"י לא תאמר כן. אלא שומרים שבתות וזמנים שם בגיהנם, באונס, נגד רצונם. אמר ר' יהודה אלו הם עכו"ם, שלא נצטוו, ואינם שומרים שבת בעולם הזה, שומרים אותו שם באונס. אבל רשעים המחללים שבתות אין להם מנוחה שם.
פירוש הסולם פרשת תרומה סעיפים תמג – תנא


מעשה שהיה


להציל לקוח למות
בשנה הראשונה שנתקבל הרב מבריסק לכהונתו, אירע מעשה מבהיל. יהודי נתפס בעבירה על החוק, והוא נשפט למוות. ויהי היום והגיע מועד ההוצאה לפועל, ולפי תקנות השלטון - יש להבטיח לכל מי שיוצא ליהרג, שיוכל להתוודות לפני מותו, יהודי - אומר ווידוי עם הרב, ולהבדיל, לא יהודי - עם הכומר.
וכך היה גם במקרה הזה. בעיצומו של יום שבת מגיע אל הרב מבריסק שליח מיוחד מטעם מושל המחוז, והוא מחזיק בידו פקודה בכתב, כי על הרב להתלוות עמו אל בית האסורים כדי לומר וידוי עם הנידון למוות. משראה הרב את הפקודה, השיב בקיצור ובצורה נמרצת: אינני הולך. ולמה סירב ללכת? טעמו ונימוקו עמו: מאחר והוא סבור כי בהליכתו ובאמירת הוידוי הוא גורם את מיתתו של הנידון למוות, שכן לפי החוק, בלי ווידוי - לא הורגים. ועל כן, סירובו תקיף ובלתי מתפשר. ואם יקחו רב אחר? - יקחו, אבל לא הוא שיעשה כדבר הזה.
יצא מאתו השליח וחזר אל המושל בידים ריקות. שמע המושל על סירובו של הרב, והוא נתמלא חימה וזעם. הוא מיהר לשלוח אל הרב קצין בכיר, וזה בא ולא רק דרש במפגיע שיבוא עמו אל האסיר, אלא הוסיף על כך איומים קשים וחמורים בעונש כבד שהוא יסבול על סירובו, שכן בתור רב, עליו לבצע את ההוראה בהתאם לחוק. אבל הרב מבריסק איננו משנה את דעתו. הוא לא הולך. חזר גם הקצין למושל בידים ריקות. גם בפיו אותו סיפור: הרב מסרב. נתמלא מושל המחוז חימה עוד יותר וקם בעצמו והלך אל הרב.
משהגיע המושל אל הרב - נתקפו כל הבעלי בתים באימה וחרדה, הם הקיפו את הרב בצעקות: הרב מחריב את העיר! הרב ממיט סכנה על כולנו! והרב עומד על שלו בכל העוז והתוקף, וגם כאשר הגיע אליו המושל, ומסר לו את פקודתו פעם נוספת, עם איומים גלויים וברורים בהסקת מסקנות, מיצוי הדין עמו והענשתו - לא נרתע הרב ולא זז מסירובו.
המושל עזב בחרי אף את הרב, אנשי הקהילה נשארו מפוחדים ומבוהלים, והעיר בריסק רעשה, זה בכה וזה בכה, והנה, במוצאי שבת הגיע באופן מפתיע מברק, ובו בשורה מרעישה כי הוענקה חנינה לאותו היהודי הנידון למוות!... הדבר היכה את כולם בהלם. כי עתה היה ברור לכל, שאלמלא התעקש הרב בסירובו ללכת, היה האיש כבר מוצא להורג, ודוקא מפני שסירב - ניצל האיש מגורל זה.
לוקט מ"שאל אביך ויגדך"


חוד הפרשה


א. מה מכפר על עזות מצח?  "אדניהם נחושת".  "המזבח... וציפית אותו נחושת".  "קרסי זהב".  "סרח העודף".
ב. ממה היו ה"יריעות עיזים"?  מנוצות של עיזים.  מהגידים של העיזים.  מהעור של העיזים.  כל התשובות אינם נכונות.


שינון הלכה


שער הציקנות
א. מה הטוב שבמידת הציקנות?
ב. למה דומה ה"חכמה"?

לוח הדף היומי


שבת

ג' אדר א

בשלח

פה - פח

רצח-שז

ראשון

ד' אדר א

בשלח

פט - צג

שח-שכה

שני

ה' אדר א

בשלח

צג - צז

שכו-שדם

שלישי

ו' אדר א

בשלח

צח - קא

שמה-שנז

רביעי

ז' אדר א

בשלח

קא - קה

שנח-שעב

חמישי

ח' אדר א

בשלח

קה - קח

שעג-שפו

שישי

ט' אדר א

בשלח

קט - קיב

שפז-תג

שבת

י' אדר א

בשלח

קיג - קטז

תד-תיט





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael