אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
בשלח

קולמוס העורך


על שולחנו של הרה"ק רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב זיע"א, הסבו בחמשה עשה בשבט אורחים רבים, והיה הצדיק מחלק פירות למסובים. קרה פעם והאורחים התרבו, ואף שעל השולחן עמדו קערות עמוסים בפירות, בכל זאת מפאת ריבוי הציבור, לא הספיקו הפירות לכולם. הבחין הצדיק בנעשה, ענה ואמר: פירות אתם מבקשים? הבה ואגלה לכם היכן תמצאו אותם: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא ותלמוד תורה כנגד כולם". לכו ועסקו בתורה, ותמצאו פירות הרבה ללא דוחק, מלבד הקרן שקיימת לכם לעולם הבא.


נתיב הדרש


מתי התחילו ישראל לומר את השירה?
על הפסוק "אז ישיר" אמרו רבותינו במדרש: זה מה שכתוב (תהלים קב, יב): "ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו" אין "אז" אלא לשון אמונה. ותמהו המפרשים על כך. שהרי כתוב מפורש בתורה לפני אז ישיר "ויאמינו בה'" ומדוע הוצרך המדרש להביא ראיה מפסוק בתהלים שהאמינו בה'?
בספר "בן לאשרי - ברכה משולשת" מבאר את כונת המדרש על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין צד, א) על הפסוק (ישעיה ט, ו) "למרבה המשרה" - שרצה הקב"ה לעשות את חזקיה משיח. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ומה דוד המלך שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך, לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו, ולא אמר שירה לפניך. תעשהו משיח? והקשו על כך המפרשים, שהרי כתוב (ישעיה לח, ט) "מכתב לחזקיהו", הרי ששר שירה?! ותירצו: ששר לאחר שקרה הנס, וזה לא מכוח האמונה, אלא פשוט הודאה על הנס. וענין שירה הוא, שמיד כשהבטיחו הנביא בדבר ה', היה צריך להאמין ולומר שירה.
וכעת יובן המדרש, שהוקשה למדרש סדר הדברים בפרשה שכתוב: "וירא ישראל - ויאמינו - אז ישיר" שמזה משמע שאמרו שירה רק לאחר שראו את הנס. ואין זה שירה מן המובחר, כמו שהוזכר אצל חזקיה שאמרו (שם): "גנאי הוא לחזקיה וסיעתו שלא אמרו שירה". לכן הביא המדרש את הפסוק "ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו" להוכיח שמיד כשאמר להם משה רבינו ע"ה: "התיצבו וראו את ישועת ה'", האמינו ואמרו שירה.
אולם בכל זאת הוקשה למדרש שהרי בתורה נאמר "וירא - ויאמינו". שמזה משמע שקודם ראו את הנס ואח"כ האמינו ואמרו שירה.
על זה מתרץ המדרש שמהמילים "אז ישיר" מוכח זאת שהרי היה יכול להיות כתוב "וישר משה" כמו שכתוב (שופטים ה, א): "ותשר דבורה". אלא שכתבה תורה "אז ישיר" שלשון "אז" הוא לשון של אמונה, כדי לרמז לנו שלא היתה השירה לאחר שראו את הנס, אלא "אז" כשהאמינו בדברי משה רבינו שאמר להם "התיצבו וראו את ישועת ה'", התחילו מיד בשירתם.


בשבילי הפרשה


ויהי בשלח פרעה את העם (יג, יז).
כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער (מגילה דף י) ומה הצער כאן בצאת בני ישראל ממצרים? אלא המכות שהביא הקב"ה על המצרים, תכליתן היתה בעיקר לטעת ולהשריש אמונה בלבות בני ישראל ולפתח בקרבם בהדרגה תשוקה עזה לחפש ורצון חזק להשתחרר מכבלי מצרים וטומאתה. לבסוף אחרי כל המכות הניסים והנפלאות, מספרת לנו התורה: "בשלח פרעה את העם", בני ישראל לא יצאו ממצרים מרצונם, אלא פרעה שלחם וזו הצרה והצער.
רבי צדוק הכהן

ויקח משה את עצמות יוסף עמו (יג, יט).
את עוצם ידו, את עצמיות וכח גבורתו של יוסף הצדיק לקח עמו.
וגבורתו של יוסף מה היתה? שלא נקם ונטר לאחיו, אף שמכרוהו לעבד, וזנם וכלכלם מתוך שהוסיף לאהוב אותם.
אף משה לא שעה לתואנות בני ישראל שהמרו פיו והתלוננו עליו. אלא סבל באהבה כל טרחם ומשאם, ורץ לפניהם כסוס במדבר ארבעים שנה.
מגלה עמוקות

ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו' (יד, יג).
יש לפרש בס"ד על פי דברי רש"י (שמות טו, ז) "וברוב גאונך תהרס קמיך" תמיד אתה הורס קמיך הקמים נגדך, ומי הם הקמים כנגדו? אלו: הקמים על ישראל, וכן הוא אומר: "כי הנה אויבך יהמיון" (תהלים פג, ג). ומה היא ההמיה? על עמך יערימו סוד (שם). ועל זה קורא אותם אויביו של מקום. ובדברים (ל, ג): "ושב ה' אלוקיך את שבותך", פירש רש"י היה לו לכתוב "והשיב" את שבותך, רבותינו למדו מכאן (במגילה כט.) שהשכינה שורה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישיב עמהם.
וזוהי כוונת משה רבינו ע"ה: התיצבו וראו את "ישועת ה'", ומה נקראת ישועת ה'? אשר יעשה "לכם" היום, כשנגאלין וה' שולח לישראל ישועתו, מכתיב גאולה לעצמו כביכול, כי בזה נתגלה כבוד ה' כשמושיע בניו.
תפארת יחזקאל

ויאמר אם שמוע תשמע וכו' והישר בעיניו תעשה וכו' (טו, כו).
ברמב"ן מביא מהספרי: "אם משאו ומתנו באמונה כאילו קיים כל התורה". וצריך להבין איך על ידי זה מקיים את כל התורה.
ונראה לומר על פי מה שאמרו חז"ל "תחילת דינו שואלים נשאת ונתת באמונה" היינו כי ה' שונא גזל בעולה (ולמדו חז"ל מהב"ע פסול כי לא ירצה לה'), והנה מי שאינו נושא ונותן באמונה וקונה אתרוג, ציצית, תפילין וכדומה לא ירצה לה' כי הוא "בוצע ברך נאץ ה'".
ולכן שואלים תחלה קודם ששואלים על המצות אם "נשאת ונתת באמונה", דאם לא כן כל המצות שעשה בטלין ומבוטלין לא יקובלו לפני ה', והיינו מי שנושא ונותן באמונה כאלו קיים התורה שעל ידם מקיים את התורה דלולא זה לא יוכל לקיים המצות.
כתב סופר



דרך הלכה


גדרי חולה שמותר לחלל עליו שבת - ב
א. רופאים שאומרים על חולה שצריך לאכול בשר, וצריכים לשחוט, שוחטים לו בשר ולא נותנים לו לאכול נבילה, וכתב הר"ן שהטעם הוא, שמא תטרף דעתו כשיתנו לו נבילה, ועוד טעם כי בנבלה יש איסור בכל כזית וכזית ולכן עדיף לעבור עבירה אחת של שחיטה בשבת בכדי שלא לתת לחולה לעבור על איסור בכל כזית וכזית.
ב. אסור להרבות סתם ב"שיעורים" לחולה כשאין צורך, כגון שאמדוהו, שהוא צריך לאכול שתי תפוחים ויש על העץ בענף אחד שנים ובענף אחד שלוש, אסור לקצור את הענף שיש בו שלושה כי הוא מרבה בשיעור שלא לצורך, וכל זה כשאפשר לעשות זאת בלי להתמהמה, אבל אם הזמן בהול ויותר קל לתלוש את הענף שיש בו שלושה ודאי שיש לתולשו.
ג. כתב השולחן ערוך (סימן שכח) שאם הלכו כמה אנשים להביא תרופה לחולה מסוכן באופן שיש חילול שבת ובסוף התברר שלא היו צריכים את כולם, כולם עשו מצוה ויש להם שכר על כך כי הם חשבו לטובת החולה, והגרש"ז אויערבך אמר שכיון שאמרה תורה "וחי בהם" - ולא שימות בהם. כל מה שעושים לחולה בספק פיקוח נפש אפילו כשהתברר שטעו והוא נחשב "טועה בדבר מצוה".
ד. כתב הביאור הלכה (סימן שכח) שחולה שאומר שהוא מרגיש בגופו שנצרך לתרופה פלונית מחללים שבת בשביל זה ואפילו אם הרופא אומר שהוא לא צריך תרופה זו, כי יש כלל "לב יודע מרת נפשו". אבל אם יש ויכוח בין החולה לרופא, שהחולה אומר שהוא חושב שתרופה זו תועיל לו והרופא אומר שלא יועיל, שומעים לרופא, אלא אם כן החולה אומר שהוא מרגיש בגופו שתועיל לו התרופה אז חוזר הכלל "לב יודע מרת נפשו".
ה. הגרש"ז אויערבך פסק שאדם שיש לו חום גבוה עם הרגשה רעה ולא יודעים מה הסיבה לכך, יש לו דין חולה שיש בו סכנה, וכן כתב ב"אור לציון" שבחום של 39 מעלות, יש חשש סכנה כל זמן שלא בא רופא לקבוע מה הסיבה לזה.


אורחות צדיקים


הגאון והפוסק רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצוק"ל המהרש"ם מברז'אן
תיכף מילדותו הצטיין מהרש"ם בשני דברים, בכשרונות נדירים, וברצון חזק לרכוש את התורה בכל מ"ח קנינים שלה. התמיד בלימודיו מתוך יגיעה וחשק, והיה חוזר על כל מה שלמד פעמים הרבה, מאות פעמים בלי גוזמא, מבלי להתעייף. לימים כשהשתוממו הבריות מזכרונו המדהים, כבור סיד שאינו מאבד טיפה, כתב באגרת לידיד: "אומרים עלי שאכלתי בלזם, ואינו נכון, אבל קיימתי מאמר החכם: חזור חזור ואל תצטרך לבלזם".
"משכילי" התקופה ארבו לעלם הכשרוני. אחד מהם בזלוטשוב נתן לו בצנעה את חיבורו של בן זאב "תלמוד לשון עבר" שיעיין בו, והבטיח ללמד אותו דקדוק השפה, בתנאי שיעלים מאביו. אך באותו פרק כשביקר עם האב אצל הרבי ר' מאיר'ל מפרימישלאן, שהיה מביא אליו דרך קבע את המעשר מרווחיו, פנה הצדיק לעבר הבן בפסוק משלי: "בני, אל תלך בדרך אתם, מנע רגליך מנתיבתם" והזהיר אותו לבל יקרא בשום ספר מבלי שישאל תחילה הסכמת האב. דברי הרבי, צופה נסתרות, חרשו תלמים עמוקים בלבו של מהרש"ם לכל ימי חייו. מסופר עוד, שבגיל תשע נלווה אל אביו כאשר שיחר פניו של הצדיק רבי יהודה צבי מסטרטין זצ"ל תלמיד השרף מסטרליסק רבי אורי זצ"ל , שאמר לעילוי: "כתוב "את ה' אלוקיך תירא" וחז"ל דרשו "לרבות תלמידי חכמים", דהיינו, גם מי שהוא תלמיד חכם צריך לירא את השם! אמירה זו, כמו אמירתו של הצדיק מפרימישלאן, עיצבו במדה מכרעת את דמותו הרוחנית - זו בבחינת "סור מרע" וזו בבחינת "עשה טוב"...
נסתלק בט"ו בשבט שנת תרע"א


מסילות הזוהר


הזהירות מחברים רעים

פתח ר' יצחק וכו': פר"י ואמר "אל תתחר במרעים". שואל, מי המה מרעים, שלא כתוב, חטאים או רשעים. ומשיב, אלא מרעים הם שמריעים לעצמם ולאותם שמתחברים עמהם. ר' יהודה אמר, אל תתחר במרעים, פירושו, והרחק עצמך ממרעים, שלא תהיו חברים ורעים עמהם יחד. שלא יזיקו לך מעשיו ולא תתפוש בחטאיו.
ת"ח אי לא וכו': בוא וראה, אם לא היו אלו ערב רב שנתחברו בישראל, לא היה נעשה אותו המעשה - של העגל, ולא מתו מישראל אלו שמתו, ולא גרמו לישראל, כל מה שגרמו, ובוא וראה, מעשה הזה ועון הזה גרם הגלות לישראל.
דתנינן בעא וכו': שלמדנו, הקב"ה רצה שימצאו ישראל באותה שעה, בקבלת התורה, כמלאכים העליונים ולעשות אותם חירות מכל, חירות ממות, ושיהיו בני חורין משעבוד שאר העמים. כש"א "חרות על הלוחות". את תקרי חרות עם חית קמוצה, אלא חירות עם ח' צרויה.
כיון דאתעביד וכו': כיון שנעשה אותו המעשה, גרמו הכל, גרמו מות, גרמו שעבוד מלכויות, גרמו שנשברו לוחות הראשונות, גרמו שמתו מישראל כמה אלפים מהם, וכל זה משום התחברות הערב רב שהתחברו בהם.
אוף הכא בגיניהון וכו': אף כאן בשביל הערב רב, לא נקראו, בני ישראל, ולא ישראל, ולא עמי, אלא "העם" סתם. ואם תאמר, שכתוב, "וחמושים עלו בני ישראל". הוא כשעלו ממצרים ועוד לא נתחבר עמהם הערב רב קורא אותם בני ישראל, כיון שנתחברו עמהם, שכתוב, "וגם ערב רב עלה אתם", קורא אותם העם.
ר' יוסי אקשי וכו': ר"י הקשה ואמר, כתוב, "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עד עולם". אם כן, הרי בכל יום היו רואים את הערב רב, שהיו מצרים. אמר ר' יהודה "ערב רב" כתוב, ולא מצרים, כי כמה עמים אחרים היו במצרים, ומהם היו הערב רב, ולא עוד, אלא שכולם נמולו, וכיון שנמלו לא נקראו מצרים.
ועל פומא דמשה וכו': ועל פי משה קבלו אותם. והיינו מה שאמר הכתוב, "לך רד כי שחת עמך סרו מהר מן הדרך אשר צויתם". צויתם כתוב, דהיינו שמשה ציוה אותם שקיבלו הערב רב, "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים". פירושו אחד מחמשה היו ישראל. ור' יוסי אומר, חמשה היו מישראל ואחד מערב רב. ר' יהודה אומר, "וחמושים", אחד מחמשים היו הערב רב.



מעשה שהיה


תפילתו של שמשון - ב
מלמד שאסף כסף לחתן את בנותיו נקלע ליער ושודד לקח את כספו ורצה להורגו וביקש ממנו להתפלל לפני שהורגו, והסכים. לאחר תפלתו אמר לשודד שמוכן להחזיר נשמתו לבוראו רק שכעת תוך כדי תפילה נצנץ רעיון במוחו.

מהו הרעיון? שאל השודד הסקרן. אני רואה שאין אתה רוצח פשוט - אמר המלמד - אילו היית סתם רוצח, יכולת להרוג אותי ברגע הראשון ואילו אתה נתת לי להתפלל, לפי בקשתי, מכאן שיש רגש אנושי בלבך, ואין אתה מושחת כל כך, כפי שאתה נראה. משום כך, החלטתי, כי לאות תודה אני גם מוכן לעשות לך טובה מצידי.
איזו מין טובה אתה יכול לעשות לי?! - שאל השודד בסקרנות, כשהוא ממלא פיו צחוק - איזו טובה אתה יכול לעשות לי?
המלמד התעלם מהצחוק הארסי של השודד ואמר: "חכמינו ז"ל מלמדים אותנו, כי אין אדם נוטה לעשות דבר בדרך אלימה ובלתי חוקית, שעה שהוא יכול להשיג את מבוקשו בדרך החוקית המקובלת ("לא שביק היתרא ועביד איסורא"). מה זה שייך לכאן - אתה שואל. ובכן, להרוג אדם כדי לקחת את כספו, זהו פשע לכל הדעות. אולם, אם מישהו הורג מתוך הגנה עצמית, הרי זה שונה לגמרי. מה שאני מציע הוא, שנעשה כאילו שאני תקפתי אותך, ואתה ירית בי מתוך הגנה עצמית מוצדקת!"... "אם אתה חושב שאני טיפש כזה, שאתן לך את האקדח שלי - אתה יכול לשכוח מהרעיון הגאוני שלך!" - אמר השודד למלמד בבוז תהומי. אולם הלה הבטיח לו שלא עלה בדעתו כלל רעיון אבסורדי שכזה.
"אם כן, איך אתה חושב לבצע את התרגיל הגאוני שלך?" - הסתקרן השודד.
"פשוט מאוד!" - השיב המלמד - "אתה תשב ליד העץ, מחזיק את האקדח שלך ביד. אני אבוא אליך ואתן לך מכה קלה בראש עם המקל שלי, סתם למראית העין. כתגובה על כך, אתה תירה בי מתוך הגנה עצמית, כי הרי אני הייתי זה שתקפתי אותך ראשון, פשוט מאוד". השודד חשב רגע ארוך בנותנו במלמד מבט חודר, מכף רגל ועד ראש. הוא הגיע למסקנה כי דמות חלושה זו של אדם מזדקן אינו יכול להוות לו סכנה של ממש. לבסוף הוא הסכים ל"משחק", באומרו כי ככה לפחות יוכל להשבע בשעת הצורך, כי הוא אכן ירה מתוך הגנה עצמית.
הוא התיישב איפוה על גדם של עץ, החזיק את אקדחו בידו - והמתין. "אל תכה חזק מדי!" - הזהיר את המלמד בצחוק רם, כשהוא מחכה למהלומה שתונחת עליו. עתה התפלל המלמד שלנו תפילה שהתפלל שמשון הגיבור, לפני שהחריב את המקדש הפלשתי: "ה' אלוקים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה" (שופטים טז). לאחר מכן ניגש אל השודד לאט והוריד את המקל על ראשו בחזקה, עד כי ראה אותו נופל מתעלף והאקדח נפל מידו.
המלמד לא איבד עתה זמן לריק. הוא לקח את כספו חזרה מן השודד, הרים את האקדח וזרק אותו הרחק לתוך השיחים, הוא העיף מבט אחרון על השודד המעולף ונמלט משם ככל שנשאוהו רגליו.
* * * סוף * * *


חוד הפרשה


א. מה זה "שליו"?
 עופות קטנים.  עוף שמן מאוד.  אווז.  אפרוח.

ב. מה הפירוש "צפיחית בדבש"?
 תפוח בדבש.  עוגת דבש.  בצק שמטגנים אותו בדבש.  כל התשובות אינם נכונות.


שינון הלכה


א. במה תלויה זריזות האדם? ב. אם יהיה לאדם צער באיבוד ממונו, או במיתת אוהבו, או יסורים, מה עליו לעשות?

לוח הדף היומי


שבת

י"ב שבט

בשלח

א - ד

א - טו

ראשון

י"ג שבט

בשלח

ה - ט

טז - לא

שני

י"ד שבט

בשלח

ט - יב

לב - מז

שלישי

ט"ו שבט

בשלח

יג - יז

מח - סד

רביעי

ט"ז שבט

בשלח

יז - כ

סה - עה

חמישי

י"ז שבט

בשלח

כ - כד

עו - צד

שישי

י"ח שבט

בשלח

כה - כח

צה - קד

שבת

י"ט שבט

בשלח

כח - לג

קה - קכ





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael