אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
וירא

קולמוס העורך


אמר הרה"ק ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זצוק"ל שהאדם צריך תמיד להתבונן בגדלות הבורא ובשפלות עצמו. ההתבוננות בגדלות הבורא יכולה להביא להכרה בשפלות עצמו, וההתבוננות בשפלות עצמו יכולה להביא להכרה בגדלות הבורא.
ובאיזו התבוננות יתחיל. הדרך הנכונה היא להתחיל להתבונן בגדלות הבורא שעל ידי זה מתמלא חיות ושמחה. ויבא בטח להכרה בשפלות עצמו, מה שאין כן אם יתחיל להתבונן בשפלות עצמו, יכול ליפול חלילה ברשת העצבות שהיא המדה הגרועה ביותר, ולא יגיע על ידו לגדלות הבורא.
וזהו שנאמר בפרשתנו "הנה נא הואלתי לדבר אל ה'" - הנה אני התחלתי לדבר מגדלות הבורא, מיד "ואנכי עפר ואפר" - הרגשתי תיכף בשפלות עצמי.
שבת שלום


נתיב הדרש


על ידי מסירות נפש יכולים להנצל מההפרעות בעבודת ה'
פרשתנו מתחילה "וירא אליו ה' באלוני ממרא". והנה בסוף פרשה קודמת כתוב "ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו וגו' בעצם היום הזה וגו' וכל אנשי ביתו וגו' נמולו אתו (יז, כד-כז), ובפרשתנו בהמשך כתוב "והוא יושב פתח האוהל כחום היום". וידועה הקושיה למה פירש הכתוב את המקום אשר בו נגלה אליו ה'. ויש לומר דהנה אין אדם רואה נגעי עצמו ולא מביט און בעצמו, (עיין שבת קיט.) ואפילו אם כבר מרגיש שאינו מתנהג כמו שצריך, הוא תולה את החסרון במקום שנמצא, שהעיר או המדינה בה הוא גר אינה מסוגלת לתורה ויראת שמים, ובאמת יש בזה קצת אמת, שיש מקומות שמסוגלים יותר לקדושה וטהרה, ויש מקומות להיפוך, כידוע מספרים הק' במקומות רבים, אך אי אפשר לתלות רק בזה, והחסרון הוא גם בעצמנו, ובפרט כי במסירות נפש יכולים להתגבר על כל המכשולים.
ודבר זה מרמזת לנו התורה הקדושה שאברהם אבינו ע"ה היה לו מסירות נפש במה שמל את עצמו בהיותו בן צ"ט שנה, ועוד מסירות נפש היתה לו, שעשה זאת "בעצם היום הזה" - ולא התחבא מפני בני דורו (רש"י יז, כג), ועוד מסירות נפש היתה לו, שכל אנשי ביתו נמולו אתו ביחד, ולא התירא שבשעה שכולם יהיו חולים בזמן אחד, יתנפלו עליו שכניו, וגם אחר המילה היתה לו מסירות נפש שבשלישי למילה כשהיה כואב לו, ישב על פתח האהל לראות אם יש עוברים ושבים כדי להכניסם לביתו (וכדפירש רש"י). ויש לומר דלכן זכה אברהם שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד, ורוח הקודש נצבת עליו, כלשון רש"י ז"ל בפסוק "ויפול על פניו" (שם ג), ועכשיו לא נפל על פניו.
ומראה זה שהיה בו אברהם במדרגה גדולה, היה "באלוני ממרא" - בחלקו של גוי, להראות לכל הדורות שעל ידי מסירות נפש יכולים להתגבר על חסרון המקום.
ירבה תורה - וואידיסלאב


בשבילי הפרשה


ואקחה פת לחם... וימהר אברהם... ואל הבקר רץ אברהם (יח, ה-ז).
אבל כשהלך אברהם להביא פת כתוב "וימהר אל שרה" ולא כתוב "רץ", נראה לומר שבכל מצוה כשעולה במחשבתו של אדם לעשותו יעשינה מיד, "מצוה שבא לידך אל תחמיצנה" פן יסיתו יצר הרע שלא לעשותה, ולכן כשעלה במחשבת אברהם לתת לפניהם בשר רץ קודם שיתחרט, אבל מה שהבטיח להם לחם אין לו לחוש שיחזור בו לאשר כבר הבטיחם, אבל "אל הבקר רץ" כי לא הבטיחם ושמא יחזור, לכן רץ, ובלחם כתוב "וימהר" שלא התעצל. כתב סופר

ושמרו דרך ה' לעשות צדקה (יח, יט).
שניהם יחד, גם שמירת התורה וגם נתינת צדקה, לא כאלו החושבים שאם יושבים ולומדים בעצמם כבר פטורים מעשות צדקה, ולא כאלו החושבים שאם תומכים במוסדות התורה ובתלמידי חכמים כבר פטורים מלשמור דרך ה', מללמוד בעצמם. אמרי חיים

וחטאתם כי כבדה מאד (יח, כ).
"מאד" רומז על ענוה, "מאד מאד" הוה שפל רוח (אבות פרק ד' משנה ה'). ישנם אנשים שתובעים לעצמם כבוד בזכות עניוותם, כהמעשה הידוע עם הבעש"ט הק' זיע"א שסיפרו לו על כומר אחד המשפיל עצמו מאד ולא האמין לזאת. הלך לראות בעצמו בהליכותיו ואמנם ראה שהוא עניו גדול. חרה לו להבעש"ט הק' מאוד, איך יתכן שכומר טמא מטומא מהסטרא אחרא תהיה לו מדה כה קדושה, והלך ממנו בכאב לב. אולם מיד כאשר יצא צעק אחריו הכומר, נו מה תאמר לעניוות שלי, ונמלא הבעש"ט הק' שמחה רבה, ונח דעתו. וזהו "וחטאתם כי כבדה מאד" - חטאם גדול שמבקשים כבוד עבור עניוותם. אמרי חיים

הנה ילדה... את עוץ... ואת כשד... ובתואל ילד את רבקה (כב, כ-כג).
פירש רש"י: כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה. מלמדנו התורה הקדושה שאף לפעמים אחרי הרבה יגיעות וטרחות בענינים רוחניים צומח רק דבר אחד, בכל זאת בודאי היה כדאי כל הטרחות עבור זה כמרומז כאן ברש"י הקדוש. רזא דעובדא - קרעטשינוף

ותשלך את הילד תחת אחד השיחים (כא, טו).
שמעתי בשם הרב הקדוש מו"ה צבי הירש זלה"ה מזידיטשוב זי"ע, שאמר סגולה באם אחד צריך לרפואת אחד מבניו הקטנים יסיח דעתו, ואמר הפסוק: "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים", ועל ידי זה "וישמע ה' את קול הנער" וגו'. אילה שלוחה - מובא ב"יפרח בימיו צדיק"


דרך הלכה


דיני הדלקת נרות שבת

א. כתב הרמ"א שהמנהג שהנשים בתחילה ידליקו את הנרות ואחר כך יברכו, ויכסו את עיניהם בשעת הברכה, וכשמדליקות, בזה הן מקבלות עליהן את השבת, ובשעת הדחק כשיש איזה צורך לעשות אחר כך מלאכה, יכולות להתנות שלא מקבלות עליהן עדיין את השבת, אבל יש ליזהר שלא לעשות מלאכה בזמן שכבר אסור.

ב. אשה שהדליקה נרות, בכך קיבלה על עצמה שבת, וכתב המשנה ברורה שלא תתפלל אחר כך תפילת מנחה של חול, כי הרי כבר קיבלה על עצמה שבת.

ג. בשו"ת אחיעזר כתב שבמקרה הצורך אפשר להדליק ולברך על חשמל בתור הדלקת נרות שבת, (מדובר כשלא מיוצר באיסור חילול שבת). והגרי"ש אלישיב הורה שאפשר לברך גם על פלורסנט, ואף שאין בפלורסנט אש ממש, כיון שעיקר התקנה בנרות שבת היתה שיהיה אור, ופלורסנט גם כן מאיר, לכן אפשר לברך עליו, ומכל מקום הוסיף שודאי יש להשתדל לברך על נרות ולא רק על חשמל, כיון שבנרות ניכר שזה לכבוד שבת.

ד. בשולחן ערוך (סימן רס"ד) כתוב שיש להדליק נרות במקום שסועדים שם, אמנם הורה הגרי"ש אלישיב שאם אין אפשרות להדליק במקום הסעודה תדליק במקום שמכינים צרכי הסעודה או בחדר אחר שמשתמשים בו, ואחר כך תדליק את נורת החשמל במקום הסעודה ותברך, ותכוון על כל ההדלקות שהדליקה.

ה. מובא באחרונים שנרות שבת צריכים להיות משלו, ולכן אורח שהבעל הבית נותן לו נרות יעשה קנין כדי שיהיו שלו, אכן הורה הגרי"ש אלישיב שאם כשקנו את הנרות קנו גם עבורו זה מועיל ואין צריך לעשות גם קנין.


אורחות צדיקים


הרה"ק רבי יחזקאל הכהן מראדומסק זצוק"ל בעל ה"כנסת יחזקאל"
תיאור חי של המעמד הנשגב, כשהיה אומר תורה בשולחנו הקדוש, שרד ובא אלינו מפי החסידים כהאי לישנא: מה נהדר ונורא היה המראה הגדול בעת פתח פי קדשו לומר תורה ונתהפך ללפיד אש. וכשבא לומר תיבת "יהודי" לא היה באפשרותו לומר הלאה מרוב דבקות. והיה שוהה בדביקותו זמן רב, וראו כמעט כלות נפשו הקדושה, והיה יוצא מפי כהן כמה פעמים "א יוד, א יוד!" (וכן לפעמים כשהגיע להוציא מפיו תיבת "שבת", "שבת") ברגש ושמחה עד להפליא. והשומעים נרעשו ונפחדו, נבהלו ונדהמו מאוד".
הדברים היו יוצאים מלב טהור - כפי שהזהיר רבינו בפירוש מאמרם ז"ל (ברכות מה) שהעונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך, הלב הוא המברך והפה הוא העונה אחריו, שלא יגביה קולו בפיו יותר ממה שהתעורר לבו - ולכן לא ייפלא שנכנסו ללב כל שומע והאירו כל מחשכי הנפש.
בהקדמת בניו הצדיקים לספר תורותיו "כנסת יחזקאל" הם מספרים כי בשנת תרס"ו "כאשר עמדו המתפרצים מבני עמנו ורצו לגדע קרן התורה, התסכן עצמו נגדם ממש במסירות נפש". בן דודו הרב יהושע נחום רבינוביץ ע"ה, שהתגורר בסוף ימיו בבני ברק, הוסיף פרטים בזה כי בעת ההיא "התארגנו בפולין יהודים שפרקו מעליהם עומ"ש ונקראו בשם "אחדות" ("בונד") אשר הפריעו לנהל חיים יהודים כשרים. פעם אחת קרא הרבי לאספה את כל אנשי העיר, וציוה לנעול את כל החנויות, וביקש שגם אנשי ה"בונד" יופיעו. בבואם, עם נשק ביד, הזהיר הרבי את אנשי העיר למנוע את הבנים והבנות מלילך למועדון של ה"בונד", ואל האנשים האלה קרא "אפילו אם תהרגוני, לא אחדל מלפעול נגדכם, הפסיקו להשחית את החיים היהודיים" ומיד צנח מתעלף. אח"כ כשחזר להכרתו ניגשו אליו אנשי ה"בונד" לפייסו: רבי, הרי לא ניגע בך לרעה ח"ו, למה התעלפת?! אך הוא בקולו החלוש המשיך לדבר עליהם באותו ענין: "דבר אחד אני מבקש מאתכם, שתתחייבו בחתימת ידכם לא להפריע עוד לחיים הדתיים ברדומסק" וכפי שכתוב בהקדמה הנ"ל הרי "דבריו הקדושים היו פועל יוצא לטוב כחפץ קדושתו וכחפץ התורה". אחר הדברים האלה ביקש ממנו הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, גאב"ד לודז', כי יבוא לעירו ויפעל בכח השפעתו על אנשי ה"בונד" שיחדלו ממעלליהם, אך הרבי היה חלש וחולה "עד שלא הניחוהו בני ביתו לנסוע לשם".
גם הוא כאביו הקדוש "החסד לאברהם", ימים האריך ושנים לא האריך, ובעוונות שרבו גווע ויאסף אל עמיו בגיל מ"ח שנה, ביום ח"י במרחשוון שנת תרע"א, אחרי שבליל שבת קודש האחרון לחייו כשאמר "אשת חייל" חזר פעמים הרבה על הפסוק "ותשחק ליום אחרון".
לוקט מ"מרביצי תורה מעולם החסידות"


מסילות הזוהר


קריאת הקטורת בכוונה בבתי כנסיות מצילה ממגיפות
א"ר חייא אמר רב וכו': אר"ח אמר רב. אם אנו מסתכלים בפרשה, צריכים להסתכל בחכמה. אם תפרשה בעניני נשמה, כמו שהתחיל לבאר, אין התחילה כהסוף, ואין הסוף כמו התחילה. כלומר כי קשה לבאר גם סוף הפרשה בעניני נשמה, דהיינו את הפסוקים "יוקח נא מעט מים" וגו'. ונמצא אין סופה כתחילתה, ואין תחילתה כסופה. ואם תפרשה בענין פטירת האדם מן העולם נמשיך בכל הפרשה בדרך הזה. ובין שנעמיד הפרשה בפירוש זה או בזה, צריכים להמשיך מהו הפירוש של "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" וגו'. מהו "ואקחה פת לחם" וגו'. מהו "וימהר אברהם האהלה אל שרה" וגו'. מהו "ואל הבקר רץ אברהם" וגו'. מהו "ויקח חמאה וחלב" וגו'.

כד אתי ר' דימי וכו': כאשר בא ר' דימי אמר, לא מצאה הנשמה תועלת לגוף, אלמלא מה שרמז בכאן רמז הקרבנות, בפסוקים הנ"ל "יוקח נא מעט מים" וגו'. והגם שבטלו הקרבנות, כי הבהמ"ק נחרב, לא בטלה התורה, ויוכל לעסוק בתורה, ויועיל לו עוד יותר מקרבנות.
דאמר ר' יוחנן, כשפירש הקב"ה הקרבנות, אמר משה, רבש"ע, תינח בזמן שיהיו ישראל על אדמתם, כיון שיגלו מעל אדמתם מה יעשו, אמר לו, משה, יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה, יותר מכל הקרבנות שבעולם, שנאמר "זאת התורה לעולה למנחה" וגו'. כלומר זאת התורה, בשביל עולה, בשביל מנחה, בשביל חטאת, בשביל אשם.

א"ר כרוספדאי וכו': אר"כ, כל מי שמזכיר בפיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ענין קרבנות והקרבה. ומכוון בהם, ברית כרותה הוא, שאלו המלאכים המזכירים עונותיו להרע לו, אינם יכולים לעשות לו רק טוב.

ומאן יוכח וכו': ומי מוכיח זה, פרשה זו מוכיחה לנו זה. כי כיון שאמר, "והנה שלשה אנשים נצבים עליו", מהו עליו, היינו לעיין בדינו, כיון שנשמת הצדיק ראתה זה, מה כתוב, "וימהר אברהם האהלה", מהו האהלה, הוא בית המדרש. ומהו אומר. "מהרי שלש סאים", שהוא ענין הקרבנות, והנשמה מכוונת בהם, וז"ש "ואל הבקר רץ אברהם", ואז יש להם נחת ואינם יכולים להרע לו.

ר' פנחס פתח וכו': ר"פ פתח המקרא. שכתוב "והנה החל הנגף בעם". וכתוב "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה" וגו', וכתיב "ותעצר המגפה". וילפינן גזירה שוה, כתוב כאן מהר, שכתוב "והולך מהרה אל העדה". כתוב שם "מהרי שלש סאים", מה שם הוא קרבן להנצל. אף כאן הוא קרבן להנצל. וזהו ראיה לפירושו של ר' כרוספדאי.

א"ר פנחס וכו': פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופגשתי את אליהו, אמרתי לו, יאמר אדוני לי דבר המועיל לבריות. אמר לי, ברית כרת הקב"ה, כשנכנסים לפניו כל אלו המלאכים הממונים להזכיר עונותיו של אדם, בעת שיזכירו בני אדם את הקרבנות שצוה משה, ומשימים לבם ורצונם בהם, שכל המלאכים יזכירו אותו לטוב.

ועוד, בעידנא וכו': ועוד אמר לי אליהו, בשעה שיקרה מגפה בבני אדם, ברית נכרת, וכרוז מעביר על כל צבאות השמים, שאם בניו יכנסו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבארץ, ויאמרו ברצון הלב ונפש, את הענין של קטורת הסמים, שהיו להם לישראל, יתבטל המגפה מהם. פירוש הסולם פרשת וירא סעיפים קטו - קכב


מעשה שהיה


תקציר:
בעיר סלוצק גר החסיד רבי ישעיה שהיה עני ואביון. דודו אח אביו ושמו גם כן ישעיה גר גם הוא בסלוצק, ועזר לאחיינו למחייתו. ר' ישעיה החסיד נסע לקבץ כסף כדי להשיא את שלש בנותיו. פגשו שדכן אשר חשב שהוא ישעיה העשיר מסלוצק והציע לו שידוך את בנו של איזה גביר. והגביר חשב גם הוא שהמדובר בישעיה סלוצקר העשיר והשתדכו, ור' ישעיה הבטיח הון רב לנדוניה. המחותן הגביר שלח מתנה לכלה לכתובת של ישעיה העשיר, וישעיה שחשב שמדובר בהתלוצצות שלח בחזרה מתנה וכן קרה שוב, כשבפעם השלישית מבקש המחותן להכין את צרכי החתונה. ר' ישעיה שאל את אחיינו על כך ואמר לו שאכן הוא המחותן ואמר לדודו שישלח מכתב חזרה שיבוא ביום המיועד לחתונה ויסדרו עניני הכספים. ואכן הגיע המחותן הגביר, וישעיה הגביר סיפר לו במי המדובר והגביר התכונן ללכת לבטל את השידוך.

נעזוב נא את הגביר המחותן בבית דוד רבי ישעיה ונסור אל בית רבי ישעיה, לראות כיצד מתכונן הוא לקבל את פני הגביר, מחותנו. מה הנך מתכונן לעשות? שאלה אותו זוגתו. חושבני שאצטרך לקחת לסעודה את התרנוגלת שקנינו לשבת, דרך אחרת אין בידי להכין את הסעודה לכבוד מחותננו הגביר. אם כן - אמרה אשתו - נשלח את בתנו אל השוחט, כבר עכשיו, למען יהיה בידי זמן מה, להכין את העוף. קראה האם לבתה ואמרה לה: לכי בתי קחי את התרנוגלת ולכי לשוחט. ומהרי נא, כדי שאוכל להכין את הסעודה לפני בא האורחים. לקחה הכלה את התרנגולת, ושמה פעמיה אל בית השוחט. לפתע - תוך כדי הליכה - קפצה התרנגולת מתוך ידיה והחלה לרוץ. רצה הבת אחריה לתפסה, אך התרנגולת הגבירה את מהירות ריצתה, ואי אפשר היה לה להשיגה. אך היא בידעה שבלא העוף לא תהיה הסעודה שלימה, לא עצרה, והמשיכה לרוץ אחריה זמן רב. צללי הערב הגיעו, והתרנגולת נכנסה אל מרתף אחד, באחת החרבות שמחוץ לעיר, והבת אחריה, כשנכנסה הבת לפנים לא האמינה למראה עיניה, מטבעות רבות עד אין ספור, מיהרה ואספה ככל שיכלה, ואצה בחזרה לביתה, שם חיכו מודאגים, אביה ואמה, כשהגיעה וראו מה הביאה איתה, שאלוה על הדבר, וכאשר סיפרה את שקרה עמה, לא התמהמהו ומיהרו לקנות את כל צרכי הסעודה שאלו משכניהם כלי כסף וזהב, והעמידום בכל פינות הבית, ומראה הבית הפך להיות כשל אחד מעשירי העם, ועל השלחן מעדני מלכים. גם תכשיטים יקרים ובגדים יקרי ערך שאל מאת שכניו להלביש בהם את בתו הכלה, עד שנראתה כבת גביר עצום. כאשר הגיע הגביר המחותן על מנת לבטל את קשרי השידוכין חכתה לו הפתעה שאת פשרה לא הבין. לפני דקות מספר, שמע מדודו של רבי ישעיה, שבן אחיו רבי ישעיה עני מרוד, ואין בידו אף פרוטה להוצאות החתונה, ועכשיו נראה לו הבית כבית מלכים. הוא לא הספיק להרהר הרבה, וכבר מוצא הוא את עצמו אחרי קבלת פנים חמה, מיסב ליד השלחן.
כאשר החלו לדבר בענין הכספים, אמר רבי ישעיה: הנני מוכן לסלק את כסף הנדוניה, ואם כבודו ירצה נוסיף שנינו עוד אלף אדומים כל אחד. נבהל המחותן ולא ידע לשית עצה בנפשו, למי יאמין? למראה עיניו, או לדוד רבי ישעיה. ולרבי ישעיה אמר, נסדר את כל הענין מחר.
המשך בשבוע הבא בעז"ה


חוד הפרשה


א. המלאכים שבאו לסדום, איזה מלאכים היו?
 מלאכי דין.  מלאכי השלום.  מלאכי רחמים.  מלאכי השרת.

ב. בן כמה היה אברהם כשנחרבה סדום?
 בן צ"ז שנה.  בן צ"ח שנה.  בן צ"ט שנה.  בן ק' שנה.


שינון הלכה


א. מי הוא זה אשר לא תפרד ממנו הדאגה?

ב. האם הגאוה במעלת החכמה היא משובחת או לא?

לוח הדף היומי

שבת

ט"ו חשוון

ויחי

תקצב-תרח

קפט-קצג

ראשון

ט"ז חשוון

ויחי

תרט-תרכ

קצג-קצו

שני

י"ז חשוון

ויחי

תרכא-תרלה

קצז-רא

שלישי

י"ח חשוון

ויחי

תרלו-תרמח

רא-רד

רביעי

י"ט חשוון

ויחי

תרמט-תרס

רה-רד

חמישי

כ' חשוון

ויחי

תרסא-תרעג

רט-ריב

שישי

כ"א חשוון

ויחי

תרעד-תרפו

ריג-רטז

שבת

כ"ב חשוון

ויחי

תרפז-תרצו

ריז-רכ





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael