אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
ראש השנה

קולמוס העורך


התשובה צריכה להיות מתוך שמחה והרגשת תענוג בעבודת ה'.
נתן על כך הרה"צ רבי משה מידנר זצ"ל משל: לבני מלך שהתרחקו מאביהם המלך ונתחברו לחבורת לסטים, וכשחזרו אחר כך אל אביהם ובכו והתחננו לפניו שיקרבם שוב, עמד המלך מרחוק ולא קירבם. הבינו הבנים כי הוא חושש היות ועדיין אין הם מרגישים בתענוג הנפלא להימצא בהיכל המלך, יתכן כי יברחו ממנו שוב ויתחברו עוד פעם לחבורת הלסטים וימשכו אחר תענוגיהם.
מה עשו, התחילו לעורר בלבם שמחה ותענוג אמיתי מקרבתו של המלך עד שנמאסו בעיניהם כל תענוגי הלסטים באמת, ואז קרבם המלך כי ידע שהיות והם מרגישים כבר תענוג ושמחה בהיותם עמו, שוב לא יברחו עוד ממנו לעולם.
יהי רצון שנזכה להרגיש את המתיקות שבקרבת המלך ונמליכו עלינו ונכתב כולנו בספרן של צדיקים גמורים.
א גוטן יו"ט ושבת שלום


נתיב הדרש


יום הדין על העבר או על העתיד
במושג "דין וחשבון" אנו נפגשים בחיים היומיומיים בשני מישורים: האחד - "דין - משפט" שנערך לאדם לאחר שעבר עבירה פלילית, ובו חורצים את דינו וקובעים את עונשו. לעומת זה, קיים מושג של "דין וחשבון" אצל סוחר העורך מאזן - רווח והפסד של בית מסחרו ועסקיו.
ההבדלים בין השניים רבים: בעוד שבמשפט פלילי הנידון הוא העבר, הרי ב"דין וחשבון" של סוחר, למרות שהנידון הוא העבר, הלא אם הסוחר יהיה משוכנע שבעתיד ישא העסק רווחים, לא יתחשב במשקעי העבר וימשיך להחזיקו ואף להזרים לו משאבים.
ועוד, בתחום הפלילי, אם האדם לא עשה רע, אף שלא עשה מעשים טובים אין מענישים אותו, והוא נחשב אזרח הגון. לא כן אצל הסוחר, אם המאזן בבית המסחר "מאוזן" - אין רווחים ואין הפסדים, הרי גם זו סיבה לסגור את העסק.
בדוגמאות אלה אנו מקרבים אל השכל את ההבדל שבין "יום הדין" בראש השנה, ליום הדין שבו עתיד כל יהודי לתת דין וחשבון: בעוד שהאחרון ענינו דין על "שכר ועונש" - על המעשים שנעשו בעבר, ו"תשובה" אינה מועיל, הרי יום הדין בראש השנה אינו על "שכר ועונש", אלא הוא יום חשבונו של עולם - חי צומח ודומם ובמיוחד ה"מדבר" בחיר היצורים, האם ממלא את יעודו, וכלשון התוספות במס' ר"ה (כז) ד"ה "כמאן מצלינן זה היום תחילת מעשיך", "שהעולם נידון בו אם להתקיים או לאו" - יום מאזן לכל הנבראים והנאצלים האם ממלאים התפקיד שלשמו נבראו שכל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".
ולכן אף בינונים תלוים ועומדים, אם ירבו זכויותיהם - מוטב, ואם לאו ייענשו. וכבר עמדו המפרשים - מדוע נענשים, והרי בבינונים כף החובות לא הוכרעה, ומדוע ראויים לעונש?
אמנם לדברינו, ראש השנה אינו יום דין של "שכר ועונש" על מעשים, אלא על המציאות - אם ממלא את חובתו ואם יש כביכול "רווח" ממנו, אם לאו. ואילו בינוני, אף שבאמת אין ממנו "הפסדים" אך רווח ליכא, ולכן מתבטל במציאות ומאבד חלילה את זכות קיומו.
וגם "מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון", למרות שלא שייך בהם חטא ועונש. אלא כאמור, הנידון הוא - המשך מציאות כל הבריאה בכללותה, וכל אחד בפרטות אם יש ממנו רווח ותועלת. ואם הבריאה מתבטלת, גם משרתיה ושריה מתבטלים אף שאין בהם אשמה.
וכמובן שתשובה על העתיד מועילה. כי הנידון אינו המעשים בעבר, אלא עצם המציאות ונחת הרוח שיש ממנו. וזה הטעם שיום הדין נקבע בראש השנה, ולא, כמקובל בכל דין וחשבון, שעורכים אותו ביום האחרון של שנת החשבון, לפי שכאמור, העיקר הוא העתיד - השנה הבאה ולא העבר.
ומרומז בלשון ראש השנה, שנה מלשון שינוי, לערוך שינוי לקראת העתיד.
על פי "נתיבות שלום" מובא ב"אורות המועדים"


בשבילי הפרשה


יערוף כמטר לקחי (לב, ב).
דרשו על פסוק זה בילקוט (תהלים סח): אין "עריפה" אלא הריגה, שנאמר "וערפו את העגלה" ואין "לקח" אלא תורה שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".
ויש לומר כוונה בזה, דהנה אמרו חכמינו ז"ל (קידושין ל:) "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח שנאמר אבנים שחקו מים". הרי שעל ידי התורה הקדושה שנמשלה למים, יכולים להתגבר על היצר הרע ולהורגו עד שיהא נימוח כמים. וזה שאמר הכתוב "יערוף" - שיזכו בני ישראל לערוף ולהרוג את היצר, ואיך נעשה זה, על זה אמר, "כמטר לקחי" - שהתורה נמשלה למים ולמטר, ולפיכך אף אם היצר הרע הוא חזק כאבן, מכל מקום על ידי לימוד התורה הקדושה, יהא נימוח כמים הנגרים ארצה. כרם שלמה - באבוב

הצור תמים פעלו (לב,ד).
רבי שמעון מירוסלב האריך ימים והגיע לזקנה מופלגת. שאלו אותו תלמידיו: במה הארכת ימים? השיבם הרבי: תמיד קבלתי הכל באהבה ולא הרהרתי אחרי מעשיו של הקב"ה. שהרי ברור כשמש כי כל מעשי ה' מוצדקים וטובים, אלא כשאדם שואל קושיות ומתלונן, מעלים אותו השמימה ומראים לו: ראה, הכל טוב, ובצדק.
ואני, איני מתלונן, לכן לא מעלים אותי להיוכח בצדקת ה'. ממעינות הנצח

הלא הוא אביך קנך (לב, ו).
רבי ברוך בר מקמיניץ, תלמידו של רבי חיים מבריסק, היה מקנא קנאת ה'. פעם ראה יהודי קורא עתון חילוני. מיד התריס בפניו: וכי בכתבי פלסתר והשמצה על אבא ואמא שלך גם היית קורא? כיצד יכולת לעיין ב"פשקוויל" זה והוא מגדף ובוזה את אבא שלי ושלך, את אבינו שבשמים! ממעיינות הנצח

וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם (לב, יט-כ).
נראה לומר שהפסוק "ויאמר אסתירה" וכו', זה המשך לפסוק קודם "מכעס בניו ובנותיו" - שמגדלים בניהם שלא על דרכי יראה ומוסר וה' כועס על האבות בשביל זה, ולבנים אלו אין תקוה שישובו כי הם מורגלים בכך מקטנותם ואין יודעים בין טוב לרע, והיינו "אראה מה אחריתם" - גם לבסוף עד עת זקנותם לא ישובו. "כי דור תהפוכות המה" - שמסיתים את אבותיהם ואבות ילמדו מבנים ונסוגו אחור כאשר אנו רואים בעוונותינו הרבים, והיינו "דור תהפוכות" - תחת שילמדו האבות לבניהם. כתב סופר



דרך הלכה


עניני תשובה (למחוק הלכות שבת)
הגר"ח מוולוז'ין אמר שמי שרוצה באמת לשוב בתשובה מעבירות שבידו וישנם חטאים שקשה לו מאוד לפרוש מהם, יקבל על עצמו במסירות נפש להינצל ממוקשי היצר, ובכך יכול להנצל.
כתב הרמב"ם (הלכות תשובה): גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, אמש היה זה שנוי לפני המקום משוקץ מרוחק, והיום הוא אהוב ונחמד, צועק ונענה מיד, ועושה מצוות ומקבלים אותם בשמחה. ובספר "אור יחזקאל" כתב שלפי זה פשוט למה כתב הרמב"ם שמי שאינו שב בתשובה הרי הוא אכזר כי נתבאר כמה גדולה התשובה, ומי שלא מתייחס לזה הרי הוא אכזר.
הגר"י סלנטר אמר שהעצה להגיע לתשובה היא לימוד המוסר וגם הזהירות בתפלה. וכתב שכמו שאי אפשר לראות בלי עיניים ואי אפשר ללכת בלי רגליים כך אי אפשר לחיות חיי תורה ומצוות בלי מוסר, ולפיכך - אמר הסבא מקלם - שכל מי שאינו מקבל על עצמו לימוד המוסר, אין יום כיפור מכפר, כיון שהוא לא מקבל על עצמו לשוב על להבא.
כתב ה"אור יחזקאל" שאף שחייבים לחזור בתשובה על כל העבירות, מכל מקום צריכים להשתדל לתקן דרכיו לפחות באיזה פרט, וצריכים לעשות גדרים וסייגים לשמור את הקבלה, ויקבל על עצמו לתקן אותה נקודה בכל מצב, ולעמוד במה שקיבל על עצמו (בלי נדר). ב"משנת רבי אהרן" כתב שראשית העבודה היא לחזק את היראת שמים ובטחון בה'.


אורחות צדיקים


הרה"ק רבי נח מלעכוויטש זצוק"ל
מרן הרה"ק רבינו נח מלעכוויטש נולד בשנת תקל"ה לאביו הרה"ק הסבא קדישא רבי מרדכי מלעכוויטש זצוק"ל. מימי עלומיו הסתיר את מעשיו בהצנע ובהסתר התהלך נח את האלוקים (אור ישרים). לאחר שהוסרה העטרה בפטירת אביו הס"ק נתעלה לכהן פאר כאיש על העדה והנהיג את ישראל כ"ג שנים עד לפטירתו לחיי עד בשמונה ימים לחודש תשרי בין כסה לעשור שנת תקצ"ג כבן ח"ן שנים בעיר ממלכתו בלעכוויטש ושם נגנז ארון האלוקים.
רבינו בהתנהגותו שינה בהרבה ענינים ממנהגי אביו הס"ק ז"ל, וכאשר נשאל מה ראה על ככה, השיב: אני מתנהג כמו אבי ממש, הוא לא עשה אחרי אף אחד, וגם אני לא עושה אחרי אף אחד.
פעם בא לפניו איש שהיה חשוב, אך יצא הקול שנתפס להשכלה ר"ל, שהתפרצה אז להרבה בתים בישראל, ואמר לו רבינו ז"ל בלשון תמיהה: "היש משכיל דורש את אלוקים"? (תהלים) כששמע דבר זה, התפרץ האיש בבכיה גדולה. עכשיו חזר רבינו ז"ל ואמר בניחותא: יש משכיל דורש את אלוקים.
פעם בא לפניו אחד מאנ"ש ושפך מרירות שיחו כי אפפוהו צרות עד אין מספר וכשל כח סבלו. כשסיים דבריו אמר רבינו ז"ל את הפסוק: "אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני", ואמר זאת בניגון של תפלה, עד שהרגיע את רוח האיש מיד.
פעם ביום ב' דר"ה ניגש אליו הרה"ק רבי ישעיה תמים ז"ל וביקש ממנו שיעבור לפני התיבה בחזרת הש"ץ של תפלת שחרית. שאל רבינו ז"ל: מדוע אני דוקא. והשיבו הר"י: הרי צריך עכשיו להגיד "אתיתי לחננך בלב קרוע ומורתח", וזה שייך רק למר.
הרה"ק ה"יסוד העבודה" חזר פעם לרבו מרן הרה"ק מקאברין מה שאמר לו הרה"ק רבי נח ביחידות, שלילך יחידי בלי אהבת חברים וקיבוץ רעים זו היא מדתו של בלעם הרשע שכתוב אצלו "וילך שפי", וביקש הרה"ק מקאברין שיחזור עוד הפעם על זה.
הרה"ק מקאברין אמר משמו: כאשר ישראל הם באחדות ומתוועדים יחד, והרי כל אחד יש לו חלק הטוב בקרבו, אזי מתקבצים כל חלקי הטוב שבהם יחד ונעשה טוב גדול מאוד, והגם שיש בכל אחד גם חלק הרע ה"י, אך זה אינו מתחבר לחלק גדול, כי הרע הוא מעלמא דפרודא, ואין להם התחברות זה לזה שיתהווה לאחד גדול.
הרופא של מרן ז"ל, ד"ר קושלבסקי שמו, היה ירא שמים גדול. והיה אומר תמיד, כי לחנם קוראים אותו אל רבינו ז"ל שיטפל ברפואותו, מכיון שכל פעם שעוברת עליו שבת אחד כל דמו תוסס בקרבו כמו ביורה רותחת ובאופן זה אין מציאות לעזור לו.
כשנסתלק רבינו ביום ח' תשרי תקצ"ג, נשמעו בלעכוויטש בכיות נוראות, כי מלבד עצם האבידה הלא עוד היה צעיר לימים (בן נ"ח שנה), ואמר אז הרופא הנ"ל: בעיניכם פלא מדוע נפטר פתאום ובעיני הפלא גדול יותר איך היה חי עד עכשיו.
לוקט מ"תורת אבות" ו"מאמר מרדכי"


מסילות הזוהר


הרי הכל גלוי וידוע לפני ריבון העולם אם כן מדוע צריך לערוך משפט
בחודש השביעי באחד וגו': מצוה זו היא לתקוע בשופר בראש השנה, שהוא יום הדין לעולם, כמו שהעמדנו. והרי העמידוהו, שכתוב "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו". וכבר למדנו, שיום ההוא, הוא יום שהלבנה [שהיא המלכות], מתכסה בו, והעולם נמצא בדין. משום שמקטרג ההוא מחפה ומכסה ונועל הפתח על המלך [שהוא ז"א], והלבנה, היא מקום שהדין שורה לתבוע דין על העולם.
ואי תימא איך וכו': ואם תאמר איך ניתנה רשות למקטרג ההוא לכסות על אור המלכות ולתבוע דין. ומשיב, אלא ודאי ששם הקב"ה ביד המקטרג ההוא לתבוע דין על כל העולם, שנתן לו יום ידוע, שיתבע לפניו כל הדינים שבעולם, כי הקב"ה עשה אותו ושם אותו לפניו כדי שיראת הקב"ה תעלה ותשרה על הכל. וז"ס, "והאלקים עשה שיראו מלפניו", מהו "עשה". היינו שעשה את המקטרג הזה, ותקן אותן לפניו, שיהיה חרב חדה על כל העולם, וכל זה כדי שהכל יראו מפני הקב"ה. וזה הוא משגיח התובע על עונות בני אדם, ותובע דין, ותופס בני אדם והורג אותם, ומכה אותם, הכל כמו שיוצא מבית דין.
כגוונא דההוא ממונה וכו': כמו ממונה ההוא של בית דין של מטה, שניתנה לו רשות להזכיר לפני בית הדין, שפלוני עשה זה, ופלוני עבר על זה, ולתבוע עליהם דין. ולמדנו, שניתנה רשות לממונה ההוא של בית הדין, לנעול הפתח על בית הדין עד שיגזרו הדין על כל מה שהוא תובע, ואין רשות לבית הדין לדחות אותו. משום "כי אני ה' אוהב משפט". שהוא רוצה שהעולם יתקיים בדין, ולדעת שיש דין ויש דיין. כל זה נוהג בבית דין של מטה.
כהאי גוונא שוי וכו': כעין זה עשה הקב"ה לפניו, אותו המקטרג שהוא תובע דין לפני המלך על כל בני העולם. וביום הזה ניתנה לו רשות לכסות פתח המלך, [שהוא ז"א], והלבנה, [שהיא המלכות], מתכסה בפנים, עד שיהיה נגזר דין על כל בני העולם. ואע"פ, שהכל גלוי לפני הקב"ה, מכל מקום אינו רוצה אלא בדין.
כלא כגוונא חדא וכו': הכל הוא באפן אחד, למעלה ולמטה. ביום ההוא הקב"ה מתקן כסא הדין, והמשגיח בא ותובע דין על כל מעשי בני העולם, כל אחד ואחד לפי דרכיו ולפי מה שעשה. ועדים באים ומעידים על כל מעשי בעני העולם. ואלו העדים, נקראים עיני ה' המשוטטות בכל העולם. וכמה הם אלו עיני ה' שאין להן חשבון, שהולכות ומשוטטות בכל העולם, ורואים כל מעשי בני העולם.
ווי לאינון דלא וכו': אוי לאלו שאינם משגיחים ואינם מסתכלים במעשיהם, כי אצלם עומדים אלו עדי המלך, ומשגיחים ורואים כל מה שהם עושים ואומרים, והם עולים ומעידים לפני המלך, ומשגיח ההוא עומד לפני המלך ותובע דין, פלוני עבר על דין, ופלוני עשה כך, והרי הם העדים. וכל עוד שהקב"ה אינו שואל אותם אין להם רשות להעיד, וכששואל אותם, אז הם מעידים העדות.
וכלא אכתיב קמי וכו': והכל נכתב לפני המלך בכתב. בבית המלך יש היכל אחד. היכל זה מלא אש לבנה, ואש הזה מתגלגלת בעגול ושביבים לוהטים, וזו אינה נפסקת לעולם. לפנים מהיכל הזה, יש היכל אחר מלא אש שחורה, שאינה נפסקת לעולם. ב' סופרים עומדים לפני המלך תמיד. בשעת הדין, מעידים כל העדים לפני המלך. אלו הסופרים לוקחים מן העגול של אש לבנה, וכותבים עליו באש שחורה ההיא. את גזר הדין.
וכדין מלכא אחמיץ וכו': ואז המלך מעכב הדין עד זמן ידוע, אולי בינתים יחזרו בתשובה. אם חזרו בתשובה, הכתבים נקרעים. ואם לא, המלך יושב, וכל אלו המלמדים זכות, עומדים לפניו, הכרוז עומד ומכריז, פלוני עשה כך, מי ילמד עליו זכות. אם יש מי שילמד עליו זכות, טוב. ואם לא, הוא נמסר להמשגיח, להענישו.
וכלא ידע קב"ה וכו': שואל, הרי הכל יודע הקב"ה, למה נצרך לכל זה. ומשיב, אלא כדי שלא יהיה פתחון פה לבני העולם. אלא להראות שהכל עושה בדרך אמת. ונוח לפניו מי שניצל מן הדין שלו. ואם תאמר, מאין לנו זה. זה נמסר לחכמים. ואפילו אלו שאינם יודעים, מי שרוצה להסתכל, יסתכל במה שהוא בגלוי למטה בעולם הזה, וידע מה שהוא למעלה בסתר, כי הכל הוא באופן אחד. כי כל מה שעשה הקב"ה בדרכי הארץ, הכל הוא כעין שלמעלה.
פירוש הסולם פרשת אמור סעיפים רו - ריד


מעשה שהיה


עליית "רביעי" ושלש דקות גיהנום
ר' יצחק לוינגר מו"צ בבודפסט כותב: את הסיפור הזה שמעתי מאדם אחד ששמעו מאביו, אשר הרה"ק רבי חיים מקוסוב מחבר ספר "תורת חיים" על התורה בעל המעשה סיפר לו.
רבי חיים נסע לעיר אחת לאיזו דבר מצוה. בדרך התעכב בכפר אחד ונכנס ללון אצל אחד מאנשי שלומו. הלה שמח שמחה גדולה, שזכה לארח את רבו בביתו הציע לו מיטה, והרבי הלך לישון. לאחר חצות הלילה, התעורר הרבי משנתו, ושמע כיצד אדם אחד מברך ברכת התורה בכוונה ובמתיקות, ולאחר מכן פתח בלימוד גמרא. בהאיר היום כאשר יכירו בין תכלת ללבן, הסתכל הרבי וראה, כי זקן עיור שוכב לו במיטתו ולומד בעריבות. פנה אליו הרבי, והלה סיפר לו, כי הינו אביו של בעל הבית, וכי זה עשרים שנה לו שפרש מכל עניני העולם, ועוסק הוא אך בתורה ועבודת ה', ואין לו כל שייכות וקשר לאדם כלשהו, בלתי אל התורה חשקו. הוא מתגורר אצל בנו וכל מחסוריו עליו, כך שפנוי הוא כליל לעבודת ה'. הרבי שנוכח שעומד ליד אדם בעל מדריגה גבוהה, ביקשו שיתנו ביניהם תקיעת כף, שמי שימות תחילה, יבוא ויספר בחלום לחבירו, מה נעשה בדינו בשמים. הלה הסכים וכך עשו ותקעו. לאחר כמה שנים נפטר העיור הלמדן. הוא קיים הבטחתו ובא בחלום לר' חיים, וגילה לו מהמתרחש בדינו בשמים. וכה דבריו: כשנשמתי עלתה למרום, היתה שמחה גדולה בכל פמליא של מעלה לקראת בואי. כשהכניסוני בבית דין של מעלה והחלו לברר דיני, נוכחו כי במשך העשרים שנות חיי האחרונות, התעלתי הזדככתי ותיקנתי כל מעשי, ואפילו נדנוד של מחשבת פסול, כך שהייתי נקי בלא חטא, ומלא בתורה ומצוות, אך הנה פתאום נכנס מלאך לבוש שחורים, וקרא: "לאדם זה אתם רוצים לתת גן עדן? הרי הוא מבזה את התורה בפרהסיא, ועדיין לא עשה תשובה!" פירט וסיפר את כל המעשה:
בצעירותו היה הנפטר מלמד נערים באיזה ישוב רחוק מביתו, ושם שהה כל החורף. לקראת חג הפסח חזר הוא לעירו, שם היה מקובל בתור תלמיד חכם נכבד. בבואו בשבת לתפילה בבית הכנסת, כיבדו הגבאי בעליה לתורה ב"רביעי", הוא התמלא בלבו בכעס, והמתין עד לאחר התפילה. והנה הוא בא בכעסו אל הגבאי ורטן עליו: לאורח נכבד כמוני התחלק "רביעי"? בה בשעה שלפי מעמדי מגיעה לי עלייה ב"שישי או "מפטיר". מיד יצא הפסק על הנפטר, שניתנו לו שתי ברירות: א, שיחזור בגילגול ויוולד מחדש ויתקן חטאו. או שיסבול בשמים שלש דקות של בושה. הוא כמובן בחר בשני. מיד פתחו שערי גן עדן, ובא מלאך וחטף אותו והוליכו לשם, וביישו לעיני כל הצדיקים: ראו טיפה סרוחה זו, היה לו עזות לומר שאינו חפץ בעליית "רביעי".
וסיים רבי חיים את סיפורו: ידוע תדעו, כי הקב"ה ריחם על הנפטר הגדול, וכיסה אותו מפני בזיונו שלא ירגיש בה כל כך, כי אחרת אז לאחר הדקה השניה, לא היה יכול יותר לשאת בזיונו. אפילו בדקה אחת נוספת, והיה מתחרט וממיר את עונשו להוולד מחדש, מאשר לסבול בושה דקה נוספת. ללמדנו לקח, מה אדם עולל לעצמו בקפדנותו וכעסו.
בשם "מגיד משנה האחרון" מובא ב"הסר כעס מלבך".


חוד הפרשה


מה הפירוש "הלא הוא כמוס עמדי"?
 דמעותיהם של החוזרים בתשובה גנוזים עמדי.  כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כולם גנוזים ושמורים לפני.  סוד ה' ליראיו.  כל התשובות אינם נכונות.

א. מה הפירוש "ומחדרים אימה"?
 על מה שעשו בחדרי חדרים.  שיתחבאו מפני אויביהם.  על שלא נתנו לאורחים מקום ללון.


שינון הלכה


סימן קל
א. האם בעשרת ימי תשובה גם כן אומרים "הרחמן הוא יחדש עלינו שנה טובה ומתוקה"?
 חייבים לומר כן.  ראוי לומר כן.  יש נוהגים לומר כן.  אין צריך לומר.

ב. מתי טוב לקדש את הלבנה בחודש תשרי?  לפני יום כיפור, כדי להוסיף בזכויות.  אחרי יום כיפור, כי אז שמחים ולפני זה היו בדאגה.  מחלוקת, יש אומרים כתשובה א', וי"א כתשובה ב'.




בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael