אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
מטות

קולמוס העורך

פעם נקלע הצאר הרוסי ניקולאי לסכנה; אדם אחד ביקש להתנקש בחייו. באותו רגע הפעיל אחד החיילים את נשקו, ירה במתנקש והרגו. כך הציל את חייו של הצאר.
שאל הקיסר את המציל, שהיה חייל פשוט: במה אגמול לך על המעשה שעשית"?
ענה החייל: "אנא, מבקש אני שיחליף הצאר את המפקד שלי, כיון שהוא מכה אותי תמיד".
"שוטה שבעולם", אמר לו הצאר, "הרי יכולת לבקש שאעשה אותך בעצמך למפקד?!
בכל שנה, לפני תשעה באב היה הגאון רבי ישעיה מפראג זצ"ל מספר סיפור זה, והיה אומר: "אף אנו מתנהגים כמו אותו חייל טיפש מתפללים אנו על ענינים פעוטים - מבקשים על פרנסה, על הצלחה וכדו'.
לו היה שכל בקודקודנו, היינו יודעים לבקש שיגאל אותנו ואז יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם!
הלואי שנדע על מה לבקש! ומי שמתאבל על ירושלים, מי שמחכה ומצפה בכל לבו לגאולה השלמה, הוא יזכה לראות ולקבל פני משיח צדקנו!
שבת שלום


נתיב הדרש

עם דמעות מטהרים את העוונות
רבותינו במסכת מנחות (קי, א) דרשו על הפסוק: "זאת תורת החטאת" "זאת תורת האשם", שכל העוסק בתורת חטאת - כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם - כאילו הקריב אשם. והכוונה, שאף בזמן הזה שאין לנו מזבח וקרבנות, עם כל זאת מי שיעסוק בלימוד פרשת הקרבן יחשב לו כאילו הקריב את הקרבן ממש ויתכפר עוונו. והנה כל זה יתכן רק בעבירות כאלו שבזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים עליהם קרבן ומתכפרים, אך מה יעשה אדם שחטא בחטא שאין עליו קרבן, כמו לשון הרע, שקר וכדומה? נראה שהכפרה של אותו אדם היא לשוב בתשובה שלמה מעומק הלב, ומרוב צער לשפוך דמעות כמים על חטאיו, ומי דמעותיו כמו רוחצים את כתמי נפשו, ושב - ורפא לו.
רמז לדבר נמצא בעז"ה בפסוק שבפרשתנו: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" (לא, כג). "כל דבר אשר יבוא באש" - כל עבירה שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקריבים עליה קרבן באש המזבח, גם בזמן הזה: "תעבירו באש" - תעבירו אותה באש התורה, "הלא כה דברי כאש נאום ה' (ירמיה כג, מט), שיעסוק בפרשת הקרבנות שבתורה, "וטהר" - יכופר עוונו. ממשיכה התורה ואומרת: "וכל אשר לא יבוא באש" - ואם מדובר בעבירה שאין עליה קרבן שייקרב באש המזבח, "תעבירו במים", כבסו את העבירות הללו במי הדמעות עד שילבינו כצמר.
ברם, יש לשים לב לכמה תיבות ש"דילגנו עליהם" כשפירשנו את הפסוק. לאחר שהתורה אומרת "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר", התורה מוסיפה: "אך במי נדה יתחטא", כאן בא הכתוב ללמדנו, שגם העובר עבירה שמביאים עליה קרבן, אל יחשוב שאם יעסוק בפרשת הקרבנות, בזה בלבד יתכפר לו - לא כן הדבר - אלא גם הוא צריך לאותם מי טהרה, שהם הדמעות הזולגות מעיניו כאשר הוא מתחרט על חטאיו, ורק בצירוף הדמעות תועיל לו הקריאה בפרשת הקרבנות, ושב ורפא לו. פניני הבן איש חי - אדרת אליהו


בשבילי הפרשה

לא יחל דברו ככל היוצא מפי יעשה (ל, ג).
הגה"צ רבי בנימין אב"ד הורדנא (אביו של המהרי"ל דיסקין ז"ל) היה תלמידו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, הזדמן הגאון רע"א לבית תלמידו בהורדנא. סח לו רבי בנימין שנקלע לבעיה חמורה, ואינו מוצא לה פתרון. אברך תלמיד חכם נכנס לבית המדרש ונשבע שלא יצא ממנו עד שידע את כל הש"ס! עברו שבועות וחודשים, אשתו ובניו באו אלי בבכיה, שאין מי שיפרנסם. ניסיתי למצוא לו פתח חרטה... אילו ידעת כך?! על כל מה ששאלתיו, ענה, ידעתי שיהיה קשה, ואף על פי כן נשבעתי! ואיני יודע עצה.
הגרע"א המתין קצת, וכשראה שנתאספו לכבודו תלמידי חכמים ובני הקהילה לקבל פניו, אמר לרב, בא ונלך לבית המדרש. האברך ראה מהחלון שהגרע"א והרב ומאות אנשים באים אליו, הצטער עד מאד. רצה לצאת לקראתם ולא יכל - בגלל השבועה.
כשבא הגרע"א אליו גמגם ואמר, מעכ"ת בא אלי?! אמר לו הגרע"א, כל התלמידי חכמים באו לקבל את פני חוץ ממך, על כן באתי אליך. פתח האברך ואמר, אילו... אמר לו הגרע"א ועמו שני תלמידי חכמים: אילו ידעת, לא נשבעת... מותר לך, מותר לך, מותר לך!

לא יחל דברו ככל היוצא מפי יעשה (ל, ג).
הרה"ח ר' יהושע הלר הי"ו למד בישיבת פוניבז' בבני ברק, והיה מקורב לראש הישיבה הג"ר יוסף כהנמן ז"ל. הוא הבחין שבראש השנה נוהג הרב לאכול יחידי. גם כשנשא את הרבנית בזיווג שני, המשיך לנהוג כך. הרהיב עוז בנפשו, ושאל את הגר"י כהנמן ז"ל, ילמדנו רבינו מה הטעם שמעכ"ת אוכל לבדו. נדהם הרב לשמוע שאי מי שם לב למנהגו, וסיפר לו:
בשנת תרפ"ט נסעתי לארצות הברית לערוך מגבית עבור הישיבה, היה זה לפני ראש השנה, הגעתי לשיקאגו לבית הכנסת בליל ראש השנה. ניגש אלי יהודי עשיר מנכבדי הקהילה, והזמינני לסעוד אצלו בליל ראש השנה. הבנתי שהמקום והחברה אינם מתאימים עבורי לליל ראש השנה... הייתי נבוך ולא יכולתי לסרב, אמרתי לו שאני נוהג לאכול בליל ראש השנה ביחידות. הלה קיבל דברי בהבנה, ולא נעלב. מאז אני נוהג לאכול ביחידות בליל ראש השנה. כיון שכך יצא מפי (אפילו שלא בכוונה) ו"ככל היוצא מפיו יעשה"...

וה' יסלח לה (ל, ו).
אמר הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב זצ"ל, על פי רוב אדם נודר, מפני שנכשל במשהו, ורוצה לשוב בתשובה, מקבל על עצמו סיגופים ותעניות לכפר על נפשו, שמה שנתמעט חלבו ודמו יחשב לפני השי"ת כקרבן.
והנה אשה זו נדרה נדר לכפר על נפשה, ובא בעלה והפר לה. שמא תחשוש שלא תעלה תשובתה לרצון לפני השי"ת, בא הכתוב ומבטיח לב "וה' יסלח לה", שלא תחוש לכלום וה' יסלח לה על עוונותיה, ואדרבא על ידי שתשמע לקול בעלה למצוה יחשב לה, ואמרו חז"ל (תדא"ר ט) איזה אשה כשרה העושה רצון בעלה.


דרך הלכה

הלכות ברכות
דיני פת הבאה בכיסנין - א
א. "פת הבאה בכיסנין" זה מיני מזונות שדומים קצת לפת, ומכל מקום כיון שהם עשויים לקינוח ולא להזנה, אמרו חז"ל, שאין דינם כפת. אולם אם אוכל מהם בשיעור קביעת סעודה, מברך המוציא וברכת המזון.
וישנם ג' שיטות בראשונים מהו גדר פת הבאה בכיסנין, ובשולחן ערוך פסק לחומרה ככל השיטות. הפירוש הראשון: זה פת שממולא במיני מתיקה כגון פירות וכדומה. פירוש שני: פת שנילושה עם מיני מתיקה, כגון סוכר שמן ותבלינים וכדומה (וזה דעת הרמב"ם). ופירוש שלישי: פת רגילה, אבל היא פריכה (כמו עוגיות) שמכיון שהיא פריכה היא נעשית לקינוח, ולכן אין דינה כפת רגילה (דעת הערוך).
ב. השולחן ערוך והרמ"א נחלקו בענין פת שממולא במיני מתיקה וכן בפת שנילושה במיני מתיקה, האם זה נחשב פת הבאה בכיסנין רק אם הרוב הם מיני מתיקה, או שלאו דוקא רוב. השולחן ערוך סבר שאפילו אם יש מעט מיני מתיקה בתוך הפת, או שהפת נילושה במעט מיני מתיקה וטעמו ניכר, נחשב לפת כיסנין, שברכתו "מזונות". והרמ"א סובר שצריך שהטעם של המיני מתיקה יהיה ניכר בעיסה, ובט"ז למד שהרמ"א סבר שאין צריך שהמיני מתיקה יהיו הרוב כנגד הקמח, אלא מספיק שיש כמות מהם עד שטעמם ניכר בעיסה יותר, וכן משמע במשנה ברורה שסבר כן.
השלכות מעשיות:
לגבי לחמניות המצויות בשוק שנקראים לחמניות מזונות הורה הגר"ש ואזנר שאין ברכתם מזונות כיון שאף שהם נילושות במיני פירות, מכל מקום אין הטעם ניכר בעיסה יותר מהטעם של העיסה. והרי המשנה ברורה פסק על פי הרמ"א שפת כיסמין נחשב רק אם הטעם המתוק ניכר יותר בעיסה. ולעומת זאת ה'אור לציון' פסק שאם ניכר הטעם בעיסה, או אז באמת ברכתו 'מזונות' כיון שלפי השולחן ערוך לא צריך שהטעם המתוק יהיה העיקר אלא מספיק שיהיה ניכר.


אורחות צדיקים

הרה"ק רבי מאיר מאפטא זי"ע זצוק"ל בעל "אור לשמים"
הרה"ק הרבי ר' מאיר'ל מאפטא זי"ע לפני שנתקבל לרב באפטא היה רב בסטאבניץ. ולפני שהתקבל להיות רב בסטאבניץ, היה עני מדוכא ר"ל וכמעט רוב השבוע היה יושב בתענית. פעם אחת היתה לו תענית וזוגתו הרבנית ע"ה בישלה עבורו "געלע קאשע" (כוסמת) והיה דרכם שאחרי הבישול היו נותנים את הקאשע לתוך הקערה והדביקו את הקאשע בדפנות הקערה היטב עד שנהיתה גומא בקאשע, ובתוך הגומא היו שופכים חלב רותח וכך היו אוכלים.
אך זוגתו הרבנית ע"ה לא היתה לה קערה, ושאלה קערה משכנתה. לעת ערב, אחרי מנחה ומעריב, עדיין לא בא הרה"ק זי"ע לביתו, באה השכנה לבית הרה"ק זי"ע וביקשה מהרבנית שתחזיר לה את הקערה, אבל הרבנית ביקשה ממנה שתמתין עוד כי בעלה עוד לא בא מבית המדרש. והלכה השכנה לביתה ושהתה שם זמן מה. אבל כשהיתה צריכה שוב את הקערה, הלכה עוד הפעם במהירות אל הרבנית הנ"ל שתחזיר לה את הקערה. וכאשר עמדה הקערה על התנור רצתה השכנה לתפוס את הקערה, וכשראתה הרבנית שהיא תופסת את הקערה, רצתה גם היא לתפוס את הקערה והיתה הקערה ביד שניהם. תוך כדי המאבק נפלה הקערה על הרצפה ונשברה, והקאשקע נפל על הרצפה שהיתה קרשים ועפר, כך שהתלכלך כל הקאשע לגמרי עד שלא היה ראוי למאכל כלל, והשכנה הלכה לביתה.
והנה, כאשר ראתה הרבנית מה שקרה עם הקאשע בכתה מאוד, יען שבעלה הרה"ק מאפטא זי"ע יושב יום שלם בתענית ועתה מה יהיה לו לאכול כשיבוא לביתו. והיה לה מזה עגמת נפש וצער גדול מאוד. בתוך כך בא בעלה הביתה. כאשר ראה שהיא בוכה, נבהל מאוד ושאל אותה מה קרה. סיפרה לו הרבנית את כל המעשה. השיב לה בעלה ואמר "זהו הנסיון האחרון שלנו. בקרוב נאכל מתוך קערה של כסף". לא עבר זמן רב עד שנתנו לו כתב רבנות להיות רב בסטאבניץ. וכך הוה. בחול המועד פסח בא גביר אחד מווארשא והביא לו מתנה קערת כסף ואכלו ביחד בקערה.
גדולת הצדיקים
נסתלק בכ"ה בתמוז שנת תקצ"א


מסילות הזוהר

דרשות הזוהר הקדוש על הפסוקים בקהלת (יב) המדברים על חורבן בית המקדש
וזכור את בוראך בימי בחרותך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב, א).
"ביום שיזועו שומרי הבית" (קהלת יב, ב): אלו הם שלשה בתי דין, שהיו מלמדים תורה בלשכת הגזית, "והתעוותו אנשי החיל" - אלו הם סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה, "ובטלו הטוחנות" - אלו הם כהנים ולויים וכל המשמרות שהיו נמצאים בירושלים.
"וחשכו הרואות בארובות": אלו הם הנביאים והצופים שהיו רואים בנבואה וברוח הקודש. "וסגרו דלתים בשוק", היינו שבני אדם צועקים בתפילה לגאולה, ואין מי שיענה אותם. כי כל שערי התפלה ננעלו, מיום שנחרב בית המקדש ונתבטלה עבודת בית אלקינו.
"בשפל קול הטחנה": אלו הם כותשי קטורת, שהיו נותנים קול בכל יום בכתישה שלו. פירוש אחר. "קול הטחנה" - היינו הקול של השכינה, הצועקת בכל יום, "שובו בנים שובבים". ואין מי שיביט בה.
"וישחו כל בנות שיר": אלו הם הלויים העולים בדוכן בכל יום ומנגנים נגון של שיר. "כל", שאומר - "כל בנות השיר". הוא לרבות מלאכי עליון למעלה, שהיו מתחלקים למשמרות למעלה, כנגד המשמרות האלו שלמטה. ואם שחו אלו שלמטה, כביכול, אף אלו שלמעלה שחו. "גם מגבוה ייראו", שייראו מפני הקליפות המחריבות את בית המקדש. ואע"פ שמגבוה, הם קטנים. כלומר אע"פ שהם קטני ערך כלפי הגבוהים עכ"ז "ייראו".
"שחו אינון בנות" וכו': ומפרש, שחו בנות השיר האלו, שהם הלויים כנ"ל. כי שמונים אלף לויים היו ידיהם קשורים לאחוריהם שהוליכו אותם לבבל. כשהגיעו לנהרות בבל, היו תולים כנורותיהם על האילנות אשר שם, היו מבקשים מהם שינגנו. ואמרו, "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" (תהלים קלז). היו נושכים את בוהנות ידיהם בשיניהם וכרתו אותם, ולא יכלו לנגן. והבבלים עמדו והרגו אותם.
"וחתחתים בדרך": כי היו הולכים לגלות, וריחים על צואריהם ומדוחק המשא שהיה קשה היו נופלות אצבעותיהם בדרך. וירמיהו היה לוקט אותם בבגדו ומנשק אותם, ובכה עליהם. והיה אומר להם, בני, וכי לא אמרתי לכם "תנו לה' אלוקיכם כבוד בטרם יחשיך" וגו' (ירמיה יג). ועל זה כתוב, "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר" וגו' (שם ט).
"וינאץ השקד": כי מיום שהאילן הזה, דהיינו השקד, מתחיל לציץ עלים עד שעושה פירות, הם עשרים ואחד יום, כך מי"ז בתמוז, שנשברה החומה, עד ט' באב, שנחרב בית המקדש יש ביניהם כ"א יום. ז"ש, "מקל שקד אני רואה" (ירמיה א). שהדין בא עליהם במהירות כמו אילן שקד הממהר להוציא פירות.
"ויסתבל החגב": היינו שניתן משא על כתפיהם של זרע דוד. כי "ויסתבל", הוא סבל ומשא. "חגב" הוא זרע דוד. על שם "דוד הוא הקטן". כי חגב נשאל על קטנות כמו "ונהי בעינינו כחגבים" (במדבר יג). "ותפר האביונה" היינו שנתבטלה עבודת בית אלוקינו. כי בית המקדש הוא סוד המלכות, הנקראת עניה ואביונה. "כי הולך האדם לבית עולמו", זה הוא הכבוד, דהיינו המלכות, שה"ס פני אדם. שנסתלק למעלה, ואנשים צועקים בתפלה, ואין מי שיביט בהם.
פירוש הסולם בזוהר חדש מדרש איכה סעיפים צא – צח


מעשה שהיה

פה קדוש
בשנת תרי"א הוציא הנסיך הרוסי ששלט בפולין, פקודה לפיה כל היהודים בפולין חייבים להחליף בגדיהם לבגדי גויים כשאר תושבי המדיה, ולקצץ זקנם ופיאותיהם, וכל העובר על הצו יאסר. השוטרים החלו לתפוס יהודים וגילחו את זקנם ופיאותיהם בעל כרחם, ומי שסירב קיבל מכות ומהלומות, והובל למאסר.
היו מגדולי ישראל בליטא, שפסקו לקיים גזירת מלכות, מטעם פיקוח נפש. (ומכאן מנהג ליטא להוריד את הזקן ואת הפיאות, וללבוש לבוש קצר, שהתירו אז מחמת הגזירה. ברם, הגר"ח מבריסק והחפץ חיים והחזו"א ז"ל, ציווו לאחר הגזירה לחזור ללבוש היהודי המסורתי). הגה"ק ר' אברהם לנדא זצ"ל אב"ד טשכנוב, ציוה להכריז בבתי כנסיות ובתי מדרשות שזו גזירת שמד, לפי שכוונתם להעביר על הדת, ובשעת השמד הדין "יהרג ואל יעבור" אפילו על ערקתא דמסאני (שינוי שרוך הנעל).
באו אליו לומדי עירו בטענה שהוא יחיד בפסק דינו. טען הרב, השמועה אומרת שגם החידושי הרי"ם מגור זצ"ל פסק כך. ענו לו, האם בדיני נפשות מסתמכים על שמועה? הסכים שהצדק איתם, והחליט לנסוע לווארשה להתראות עם החידושי הרי"מ. הזמין מרכבה והתכונן לצאת לדרך.
באו בני ביתו ומקורביו, וטענו האם בזמן סכנה שכזה יסע הרב וישב בווארשה? נענה הרה"ק מטשכנוב, ואמר: מה הנכם חושבים, שאני נוסע להתיישב בווארשה?
כשהגיע לחידושי הרי"מ, שמח לקראתו והביא לו כסא. הרב סירב לשבת, ואמר, באתי לשמוע דעת מעכ"ת בענין הלבושים. נענה החידושי הרי"ם ואמר, דעתי ברורה שזו גזירת שמד. הגזירה נגזרה בהשפעת המשכילים, שרצונם להעביר על הדת, כדי שהיהודים ידמו לגויים. עמדו שני גדולי ישראל ופלפלו בהלכות קידוש השם כשעתיים, ונפרדו.
בדרכו לביתו שיבח הרה"ק מטשכנוב את החידושי הרי"מ שדעתו דעת תורה. שאלוהו, אם כן מדוע סירב מעכ"ת לשבת כשהחידושי הרי"מ הביא כסא? נענה הרה"ק מטשכנוב: כיון שהוצאתי מפי בבית שאני לא אתיישב בווארשה, הגם שכוונתי היתה שלא אתמהמה זמן רב בווארשה, אף על פי כן לא רציתי לעבור ולשנות מדברי...


חוד הפרשה

א. מנין למד רבי יהודה שהיובל יפסק?
ב. מה הפירוש "ולא תחניפו"?


שינון הלכה

סימן קע"ט
א. כשמלוים כסף מה עדיף ביותר שטר או עדים או משכון?
ב. מי שיודע שחייב לחברו משהו, וחברו אומר לו שבטוח שהוא לא חייב לו, מה עליו לעשות?

שבת

כ"ג תמוז

בראשית ב

שיא-שטז

קפא-קפה

ראשון

כ"ד תמוז

בראשית ב

שיז-שכג

קפה-קפז

שני

כ"ה תמוז

בראשית ב

שכד-שלח

קפח-קצג

שלישי

כ"ו תמוז

בראשית ב

שלט-שנא

קצד-קצט

רביעי

כ"ז תמוז

בראשית ב

שנב-שסה

קצט-רד

חמישי

כ"ח תמוז

בראשית ב

שסו-שעד

רד-רז

שישי

כ"ט תמוז

בראשית ב

שעה-שפז

רז-ריא

שבת

א' אב

בראשית ב

שפח-שצח

ריא-ריד





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael