אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
פנחס

קולמוס העורך

מספרים שפעם בא יהודי אל הרה"ק מאפטא בעל 'אוהב ישראל' זצוק"ל וסיפר שהיו לו הפסדים בסחורות שלו. שאל אותו הצדיק, האם יש לך צער מכך שלא הקריבו היום את קרבן התמיד. והוסיף: כשאני מגיע בבוקר לאמירת 'קרבן התמיד' ורואה שלא הוקרב היום הקרבן, מתהפכים מעיי בקרבי מרוב צער!
על מעלת קרבן התמיד מובא במדרש רבה (פנחס פר' כא) אמר ר"י ב"ר סימון מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עון, כיצד, תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערביים מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עון שנאמר (ישעיה א) "צדק ילין בה". כשנקרא השבוע בתורה וכן בכל יום בתפילותינו את פרשת קרבן התמיד שבגלותינו אין אנו זוכים לקיימו בפועל, נבקש מה' מעומק הלב שנזכה להקריב את קרבן התמיד כבר בימים אלו שמסוגלים במיוחד לבנין בית המקדש.
שבת שלום


נתיב הדרש

מעלת העובד את ה' במידה שהיא ההיפך מטבע מידותיו
על הפסוק בפרשתנו "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" וכו', כתב רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזין אותו ואמרו ראו בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן". בספר 'זהב שבא' (למהרש"ג) כותב דלכאורה קשה מדוע היו מבזין אותו, הרי אף שאבי אמו היה רשע שפיטם עגלים לעבודה זרה, זה לא שולל את גדולתו, שהרי הוא עשה מצוה גדולה בזה שקינא קנאת השי"ת.
ומתרץ על פי מה שרואים אנו באברהם אבינו דהנה כתיב בפרשת העקידה (בראשית כב, יב) "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", ולכאורה קשה וכי עד עתה לא ידע, והרי כל מעשיו שעשה עד עתה מורים על יראתו הגדולה, כי מבן ג' שנים ומעלה הכיר את בוראו ופירסם את שמו בעולם ומסר נפשו באור כשדים להשרף בעבור קידוש השם, ומל את עצמו כשהיה בן צ"ט שנים, הלא מכל זה מוכחת יראתו הגדולה.
אך התירוץ הוא, דהנה אם האדם עובד את השי"ת מצד טבעו שנוטה לטוב, זה לא הוכחה מספקת שיראתו במעלה עליונה, כיון שהטבע מסייעו שיהיה טוב, אך אם מצד טבעו לא מסוגל לקיים את ציווי ורצון השי"ת, והוא בכל כוחו מתגבר על טבעו ומשנה את טבעו שנולד בה בעבור רצון הקב"ה, זה מורה יותר ויותר על יראתו שהיא גדולה מאוד.
ועל פי זה מובן שעד עתה היה עבודת אברהם אבינו בבחינת חסד וזה היה מצד טבעו שהיתה נוטה לטוב, ובעבור אהבת השי"ת ואהבת הבריות לקחם והכניסם תחת כנפי השכינה, ואין זה עבודה כל כך, אבל בעקידה שהיתה נגד טבעו והוא בכל כוחו היה משבר את טבעו הטוב וכבש את רחמיו ולקח את בנו יחידו להעלותו לעולה בעבור ציווי השי"ת זה מורה הרבה יותר על יראתו הגדולה אשר אין למעלה הימנו.
וזה יש לומר כאן שהיו השבטים מבזין את פנחס, באמרם שאצלו אין עבודה זו גדולה כל כך מה שהרג את זמרי וכו', כיון שמצד טבעו הוא נוטה לאכזריות גדולה, שהרי אבי אמו פיטם עגלים לעבודה זרה, וזה אכזריות גדולה, כי טוב שבטבחים שותפו של עמלק, על כן בא הכתוב לייחסו אחר אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ועושה שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו מצד טבעו הטוב, והנה נכדו פנחס הוא גם כן מיוחס אחריו בזה, ועם כל זאת כאן שבר את טבעו ולבש בגדי נקם לקנא את קנאת השי"ת, על כן בדין הוא שיטול שכרו.


בשבילי הפרשה

הוא דתן ואבירם (כ, ט).
תמה החידושי הרי"מ זצ"ל, כיצד יתכן שדתן ואבירם שלא היו משבט לוי ולא רצו לקחת את הכהונה לעצמם, נתפרסם שמם בתורה לדראון, ואילו על מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת שהתכוונו בעבור עצמם, חסה התורה על כבודם ולא הוזכר שמם.
אלא נראה כי יתכן לסלוח לאדם שאינו יכול להתגבר על יצרו ועל כבודו המדומה ושואף לגדולות. אבל לבעל מחלוקת לשמה, שאין לו טובת הנאה מזה, לאחד כזה אי אפשר לסלוח ויש להזכיר שמו לגנאי.

ותקרבנה בנות צלפחד וגו' למשפחות מנשה בן יוסף (כז, א).
פירש רש"י: למשפחות מנשה בן יוסף - למה הזכיר יוסף לפי שחבב הארץ וכו' גם בנותיו כן.
סיפר מרן האמרי אמת מגור זצ"ל; כאשר אמו הרבנית יוכבד רבקה ע"ה היתה חולנית בעיר אוטבוצק בפרשת פינחס (לפני פטירתה בח"י מנ"א, תר"ס), שמעה שלמד את פרשת בנות צלפחד שהיו מחבבות את הארץ, הקשתה לו, מנין ידעו חז"ל שחבבו את הארץ, אולי זה בגלל שהם רצו לקבל ירושה?
השיבה הרבי, כי לפי חז"ל מיתת צלפחד היה בשנה הראשונה שהיו במדבר או בשנה השניה, בין לסובר שמקושש היה, ובין לסובר שמן המעפילים היה (עיין שבת צו: שנחלקו מה היה חטאו). ואם טענתם היתה בעבור ירושה גרידא, למה המתינו ארבעים שנה ולא תבעו מטלטלין, הרי בודאי השאיר רכוש מביזת מצרים וביזת הים. אלא ודאי שהרצון לממון לא היתה סיבת טענתם, אלא רק מחמת שכעת חילקו את הארץ, באו לבקש נחלה מחמת חיבוב הארץ. יגדיל תורה

עולת שבת בשבתו (כח, י).
במשך חכמה מבאר הטעם שמוסף של שבת היה קרבנות עולה בלבד. כי העולה מכפרת על הרהור הלב (ירושלמי סוף יומא ח-ז), וחטאת מכפרת על מעשה של חטא.
כאשר נגדר האדם ממלאכת רשות, מלאכת עבודה, אז אינו מצוי לבוא לידי חטא, לכן בשבת אשר האדם נגדר מכל מלאכה ועבודה אינו בא לידי חטא ואינו צריך להביא חטאת, אבל כיון שהרהור מותר בכל דברי הרשות, כמו שאמרו חז"ל (שבת קמ"ט), לכן צריך להביא קרבן עולה, שבזה מצוי לבוא לידי עבירה וחטא.
לכן אמר "עולת שבת בשבתו", מה שאין כן ביום טוב שהמעשה של רשות, אוכל נפש מותר, לכן חייבים להביא חטאת, ודו"ק.

וביום הביכורים וגו' שעיר עזים אחד לכפר עליכם (כח, כו-ל)
מובא בירושלמי (ר"ה פ"ד ה"ח) ר' משרשיא בשם ר' אידי, בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא אמר להן הקב"ה מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם.


דרך הלכה

דיני צום י"ז בתמוז - ב
א. בשולחן ערוך (סימן תק"ן) כתב שמותר להתרחץ בצום, וכתב (שם) המשנה ברורה שהיום לא נוהגים להתרחץ בצום בחמין אבל בצונן מותר. וכן פניו ידיו ורגליו מותר גם בחמין, ובעל נפש יחמיר על עצמו בכל זה.
ב. הגרי"ש אלישיב הורה שמותר ללכת בצום לשחות בים ובבריכה - אם עושה זאת לשם בריאות.
ג. הגר"ח קנייבסקי אמר לי לגבי הליכה לים בימי בין המצרים שאין שום ענין ללכת לים לפני בין המצרים כדי שעל ידי זה יהיה מותר להם ללכת לים בימי בין המצרים. אלא שנוהגים שלא ללכת למקומות סכנה בימי בין המצרים.
ד. השולחן ערוך (סימן תקס"ז) כתב שבצום תענית ציבור אסור לרחוץ את הפה בבוקר, וכשיש לו צער אם לא ירחץ, מותר לו, אבל יזהר לכופף ראשו ופיו למטה כדי שלא יכנסו מים לגרונו.
ה. הגרי"ש אלישיב הורה שאדם שצם וזקוק לתרופה מותר לו לבולעה. וכשזקוק לשתות מים עם התרופה, יפגום את טעם המים, וכגון על ידי שיערבב קצת מהתרופה במים.
(הגרח"ק ביקש שלא לסמוך על דבריו למעשה).


אורחות צדיקים

הרה"ק רבי שלמה מקארלין זצוק"ל
הרה"ק רבי שלמה נולד בשנת ת"ק בערך לאביו רבי מאיר הלוי סגל ולאמו הצדקנית מרת יוטא, הסתופף בצל המגיד הגדול ממעזריטש והיה מתלמידי הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין, לאחר הסתלקות המגיד ממעזריטש הכתירוהו החסידים אלוף לראשם וכיהן בנשיאות קודש כשלושים שנה, באחרית ימיו עבר לדור בעיר לאדמיר, בעת הפרעות האיומות שהשתוללו ברוסיה בשנת תקנ"ב ירה בו חייל בשבת קודש שבעה עשר בתמוז ושכב במיטת חליו עד יום החמישי כ"ב תמוז שאז יצאה נשמתו בטהרה. צדיקי דורו אמרו עליו שהיה משיח בן יוסף שסופו ליהרג על קדושת שמו יתברך.
הרה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע אמר, אם יהודי יהיה בשמחה מזה שהוא יהודי, הריני ערב לו כי ינצל מכל הנזקים הן בעניני גשמיות, והן בעניני רוחניות, הן בעולם הזה והן בעולם הבא.
מרן הרמ"ח סלונים זצ"ל היה אומר בשם הרה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע, כתוב (תהלים קמז, ו) "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם". כשרוצה השי"ת לרפאות לאיש, בתחילה משבר את לבו, ואחר כך מרפא את שברון לבו ועצבונו.
פעם בחנוכה ישב הרה"ק מקארלין עם אנשיו ושתו לחיים ואמר, מובא בזוה"ק (ויקרא כב:) "זכאה מאן דקם בפלוגתא דלילה" (אשרי האיש שקם בחצי הלילה). ופירש הרה"ק כך, אשרי האיש שקם ומתעורר לעבודת ה' בזמן שחשוך לו כבחצות הלילה.
כעין זה פירש את הפסוק במשלי (לא, טו) ותקם בעוד לילה - עלייתו של איש יהודי באה לו דייקא מתוך החושך שאופף אותו.
פעם הלך למקוה בערב שבת קודש והמשמש הוליך בידיו את בגדיו שהיה צריך ללבשם לאחר המקוה. בעודו הולך נפלה אחת מגרביו לתוך שלולית מים. כשרבי שלמה יצא מהמקוה הושיט לו המשמש אחת מגרביו שלבש לפני המקוה מפני שהנקיה היתה רטובה. ובליל שבת קודש צעק רבי שלמה שאינו יודע מה אירע לו שרגלו השמאלית איננה מרגישה את אור השבת. ואמר לו המשמש שאשמתו איננה תלויה אלא בו שלא נתן לו את הגרב הנקיה היות והורטבה. ונחה דעתו של הרה"ק.
מעשה ביהודי חשוך בנים ל"ע שבא אל הרה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע לבקש ממנו שיתפלל עליו, והיה זה ביומא דהילולא של הרמב"ם. ואמר לו הרה"ק שיתן לו ליטרא של זהב ויפקד, וסירב הלה לתת לו. אחר זמן כשחזר לביתו סיפר לאשתו את אשר אירע עמו אצל הרה"ק, אמרה לו מדוע סירבת ליתן לו. וחזר אל הרה"ק לתת לו כאשר ביקש, אמר לו הרה"ק עתה כבר אין בי כח לפעול. ואמר הואיל ועיכובו מזש"ק בא לו על ביזוי תלמיד חכם, והרמב"ם פסק (פ"י מהל' ת"ת) כי המבזה תלמיד חכם קונסים אותו ליטרא של זהב ונותנים אותה לחכם, וביארצייט של הרמב"ם היה יכול לפעול בזכותו להקל עליו את העונש, אבל עכשיו איחר את המועד.
מזקנים אתבונן


מסילות הזוהר

* פנחס קינא לשם ה' וזכה לגדולה אף על פי שלא היה ראוי לגדולה
* פנחס זכה לתקן גם את עצמו וגם את נשמות נדב ואביהוא שהיו מגולגלות בו
ואמר ר"ש וכו': ואר"ש, ראוים היו ישראל באותה שעה, שיכלו מן העולם, אלא שהקדים פנחס אותו מעשה, שהרג את זמרי וכזבי, ונשקט הכעס. ז"ש "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי" וגו'. פירוש אחר. פנחס בן אלעזר בן וגו' אר"ש, בן בן ב' פעמים, באו להשלים המעשה.
אמר רבי שמעון וכו': אר"ש אדם זה שלוקח גלגול נשמה, דהיינו שמתגלגל פעם ב', ואינו זוכה שיתתקן בה, הוא כאילו משקר באמיתיותו של המלך, ואני קורא עליו המקרא הזה "או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר" (ויקרא ה). וכחש בה - בנשמה, טוב לו שלא נברא. כי מוטב היה לו שלא היה מתגלגל לבוא לעולם.
תנינן צדיק גמור וכו': למדנו, צדיק גמור אינו נדחה מפני רשע ומותר לו להתגרות עמו. וצדיק שאינו גמור נדחה. ואסור לו להתגרות עם רשע. שואל, מי הוא הצדיק גמור ומי הוא צדיק שאינו גמור. וכי מי שאינו שלם במעשיו נקרא צדיק. שתאמר עליו צדיק שאינו גמור. שהרי, המחסר ממעשיו כפי שצריכים להיות, הוא רשע. ומשיב, אלא צדיק גמור, ידוע, כי הוא לא לקח גלגולים עקומים, כלומר שאינו מגולגל, ובנחלתו עצמו בונה בנינים, ומתקן חומות, וחוצב בורות, ונוטע אילנות. כלומר כל מעשיו הטובים שעשה הם ברשותו עצמו, כי אינו צריך לתקן אחרים.
צדיק שאינו גמור וכו': צדיק שאינו גמור, פירושו, שבנה בנינים בנחלת אחר. כלומר שנשמתו היא בגלגול פעם ב', מחמת שבפעם הראשונה היה רשע. ונמצא, שכל מעשיו הטובים צריכים לתקן הנשמה מפעם הא' שבאה לעולם, ונמצאים בניניו בנחלת אחר. חפר בה בורות, ומעדר, הוא מתקן אבני היסוד כמקודם, ועמל בה, ואינו יודע אם נשארת שלו. כי מצדו עצמו, דהיינו לפי מעשיו בגלגול הזה, הוא טוב, ונקרא צדיק. אבל מצד אותו הירושה, דהיינו מצד מעשיו בפעם הראשונה שבא לעולם, אינו כך. כלומר שעוד לא תקן העוונות מה שעשה בפעם הא'.
לב"נ דבני בניין וכו': בדומה לאדם הבונה בנינים יפים טובים למראה. הסתכל ביסוד, וראה אותו שקוע, עקום מכל הצדדים. הנה הבנין אינו נשלם עד שסותר אותו ומתקן אותו כמקודם. דהיינו כמו שצריך להיות, ונמצא שמצד הבנין שלו שהוא בנה, נמצא הכל טוב ויפה, אלא מצד היסוד של הבנין, הוא רע ועקום, ומשום זה לא נקרא מעשה שלם, ולא נקרא בנין שלם. כן אותו המגולגל, אע"פ שמצד מעשיו הוא צדיק, עם כל זה כיון שעוד לא תקן העונות שעשה בפעם הא' שבא לעולם הוא נקרא משום זה, צדיק שאינו גמור, והוא נדחה מפני רשע. וע"כ אומר הכתוב "כבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א).
ת"ח מאן דמקנא וכו': בוא וראה מי שמקנא לשם הקדוש של הקב"ה, אפילו שאינו צריך לזכות לגדולה, ואינו ראוי לה, הוא מרויח אותה ולוקח אותה. פנחס לא היה ראוי לכהונה בעת ההיא, אלא משום שקנא לשם של אדונו, הרויח הכל, ועלה לכל, ונתתקן בו הכל, וזכה להשתמש בכהונה עליונה. מאותה שעה, "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", שכתוב ב' פעמים בן, משום שהשלים לב' מדרגות, דהיינו שתקן את עצמו וגם תקן נשמתם של נדב ואביהוא שנתגלגלו בו, שהם בני אהרן, וע"כ כתוב, בן אלעזר, בן אהרן. שהוא משום שקנא לשם של אדונו, שנתתקן מה שנתעקם. כי הוא תקן את עצמו, וגם בחינות הנשמות של נדב ואביהוא שהיו מגולגלים בו. פירוש הסולם פר' פנחס סעיפים ו – יא


מעשה שהיה

חכמים הזהרו...
הרה"ק רבי יצחק מאיר מגור זי"ע בעל "חידושי הרי"ם" נמנה היה על גדולי הדור וגאוניו. והיו החסידים מבקשים תדיר להראות למתנגדים את יקר תפארת גדולתו של רבם בתורה. ביקשו ומצאו, היה זה בזמן שבריאותו של הרבי היתר רופפת במקצת, פנו החסידים לאחד מגדולי הלומדים מהמתנגדים, ודברו על לבו שיאות לבוא לבקר את רבם. הלמדן המתנגד נאות לבקשתם. ובא לבית הרה"ק מגור לקיים מצות "ביקור חולים".
בביקור ביקש הלמדן מה"חידושי הרי"ם", לומר דבר מה בתורה, וה"חידושי הרי"ם" נענה ואמר לו דבר חידוש, ואילו המתנגד הפך את הדברים על פניהם, והפריכם מכל וכל. ה"חידושי הרי"ם" לא השיב למפריכו דבר, והיו החסידים מתמיהים ומתפלאים ביניהם, האם לא ידע רבם את מה שידע אותו למדן, והיעלה על הדעת שלרבם שר התורה אין מענה לאותו למדן מתנגד?!
הלכו חשובי החסידים והתיישבו ללמוד את הסוגייא המדוברת, ולאחר העיון הגיעו למסקנא שהלמדן המתנגד לא צדק כלל וכלל בדבריו, ואינו אלא טועה, ויד רבם על העליונה.
תמהו החסידים תמיהה גדולה. ושאלו את רבם ה"חידושי הרי"ם" מדוע נאלם דומיה ושם עצמו כאילם?"
השיב ה"חידושי הרי"ם" לחסידיו: "ידעתי גם ידעתי שאין בפירכתו ולא כלום, ואף על פי כן, לא חפצתי להשיבו דבר".
הלכו החסידים לבית אותו מתנגד, ואמרו לו שלמדו את הסוגיא על בוריה, ונוכחו לדעת שטעה בדבריו, בהפריכו את דברי רבם.
כששמע הלמדן את הדברים, אמר: "אם כן, עלי ללכת לפייסו".
הופיע הלמדן בבית הרה"ק ה"חידושי הרי"ם", ואמר: "ברצוני לפייס את הרבי על שדחיתי את דבריו שלא בצדק, וברצוני לשמוע הימנו דברי מוסר.
אמר לו החידושי הרי"ם: בבית המקדש היו הרבה כלי שיר, ואחד מהם הוא ה'נבל', ובירושלמי מובא שאמר רבי חייא בר אבא למה נקרא שמו 'נבל' שהוא מלבין כמה מיני זמר. וב"קרבן העדה" שם פירש, ומבייש כמה מיני זמר - שזמרתו ערב לשומעים.
ולכאורה קשה, אם ה'נבל' הינו כלי יקר ונפלא כל כך, מדוע הוא נקרא בשם בזוי ושפל "נבל", שהוא כנבלה זו הבזויה והנמאסת בעיני כל, אלא - פירש הרה"ק מגור - זהו לימוד גדול, שיכול האדם להיות המשובח והמעולה ביותר, אף על פי כן אם על ידי החן והיופי שלו, נגרם לאחר להיות מושפל ונבזה, צריכים לקרותו 'נבל', על שם מעשה הנבלה שהוא עושה".
אלו היו "דברי המוסר" שאמר הרה"ק ה"חידושי הרי"ם" לאותו תלמיד חכם מתנגד, שהאדם יכול להיות תלמיד חכם מופלג מאוד, אולם אף על פי כן אם על ידי זה הוא מבייש את חבריו ומוריד מערכם, הרי הוא נקרא "נבלה".
לוקט מהספר "רשומים בשמך"


חוד הפרשה

א. באיזה שנה לשהותן במדבר באו בנות צלפחד אל משה לבקש נחלתן?
ב. בפרשת תצוה נאמרה פרשת התמיד "את הכבש האחד תעשה בבוקר" וכו' ומדוע חוזר ואמרו כאן בפרשתנו?


שינון הלכה

סימן קפ"ב
א. האם מותר לקנות מגנב או גזלן את החפץ שגנבו או גזלו?
ב. האם מותר לאדם לאכול מפירות שבחצר חבירו ויודע שחבירו יהנה אם ידע שאכל מהם, אבל חברו כרגע לא יודע מזה?

שבת

ט"ז תמוז

בראשית ב

רנו-רסח

קנג-קנז

ראשון

י"ז תמוז

בראשית ב

רסט-רעא

קנח-קס

שני

י"ח תמוז

בראשית ב

רעב-רעז

קסא-קסד

שלישי

י"ט תמוז

בראשית ב

רעח-רפב

קסה-קסח

רביעי

כ' תמוז

בראשית ב

רפג-רצג

קסח-קעג

חמישי

כ"א תמוז

בראשית ב

רצד-שא

קעד-קעז

שישי

כ"ב תמוז

בראשית ב

שב-שי

קעז-קפא

שבת

כ"ג תמוז

בראשית ב

שיא-שטז

קפא-קפה





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael