אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
נשא

קולמוס העורך

על פי המבואר בחז"ל שבמעמד הר סיני נתרפאו כל החולים – כל הצריך לרפואת הגוף יכול לזכות לכך אף כעת אם יתפלל ויבקש על כך מהקב"ה.
וכן מי שיש לו חסרון ברוחניות, יכול אף הוא להזדכך, כמובא בחז"ל ש"פסקה זוהמתן", כלומר, הזוהמא שנדבקה אצלם, סרה מהם ונפרדה מעליהם. כשאדם שב בתשובה הריהו יכול לזכות לפי בחינתו ל"פסקה זוהמתן".
אמר מרן האר"י הק' זי"ע שבכל חג שבועות מידי שנה ושנה, בליל התקדש החג, מקיים בנו הקב"ה את הכתוב "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (יחזקאל לו, כה). אולם צריכים אנו לעשות הכנה למים הטהורים שהקב"ה זורק.
שבת שלום


נתיב הדרש

טעמו של מנהג שטיחת העשבים בחג השבועות
את מנהג שטיחת העשבים בבתים ובבתי כנסיות בחג השבועות, הסביר הצדיק רבי הירש שמלקס על פי דברי הגמרא במסכת עירובין (כב.) שם מסופר על רב אדא בא מתנא שהחליט לעזוב את ביתו וללכת ללמוד תורה. פנתה אליו אשתו בשאלה: ומי יכלכל את בני הבית, והטף מה יהא עליהם? החזיר לה רב אדא בשאלה: "מי שלימו קורמי באגמא"? כלומר, האם יש מחסור בירק באגם?
והענין טעון הסבר. איזה תירוץ החזיר לה רב אדא - וכנראה שבזה הניח את דעתה - הכי יעלה על הדעת שבשעה שהטף יבקשו לאכול ישלחו אותם אל השדה לאכול עשב יחד עם בהמות השדה? אתמהה!
אלא כוונת הגמרא כך היא, אנו רואים מן המציאות כי בהמות השדה שאין שכלם מספיק להמציא עבורם מזון בכוחות עצמם, השם יתברך, הזן ומפרנס את הכל, המציא להם מזון בדרך קלה ונוחה מאוד, ישר מן האדמה. אלולא היה האדם מתחכם לאכול מעץ הדעת, היתה גם פרנסתו מצויה לו בשפע ובנקל מידו של הקדוש ברוך הוא ממש בלי בלבול המוח ובלי טרחה יתירה. אבל לדאבון בקש האדם להתחכם ולהיות בעל הבית בפני עצמו משום כך עליו לעמול ולטרוח הרבה למצוא כדי מחיתו.
ברם, האנשים האלו שמשימים את עצמם כבהמות, ושיש להם בטחון מלא בבורא יתברך שמו שהוא "נותן לחם לכל בשר", השם יתברך ממציא להם פרנסתו בלי טרחה כלל בדיוק כמו שהוא מצמיח חציר לבהמה הסומכת על חסדי השם.
וזה היה כוונת רב אדא בתשובתו לאשתו, כשהצביע לה על עשב השדה, והיה בדעתו לומר לה, השליכי יהבך על ה' ובודאי לא יניח אותך ואת בניך לרעב ולצמא, כמו שאמר דוד המלך ע"ה "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם".
בזמן קבלת התורה העלה עם ישראל שאלה זו מאחר שעלינו לקיים מצות "והגית בו יומם ולילה", לעסוק תמיד בלימוד התורה, פרנסתנו מתי נעשית? ובאה על כך התשובה מאיתו ית' שמו בהצביעו על הר סיני שהיה מכוסה בירק, בשאלה זו ממש: "מי שלימו קורמי באגמא" - בטחו בה' ופרנסתכם תהיה מצויה לכם בלי טורח כלל, כמו עשב זה הצומח עבור מזון הבהמות.
ולכן אנו נוהגים לשטוח עשבים בחג השבועות, בזמן קבלת התורה, כדי שכל מי שיעלה במחשבתו שאלה זו, ימצא לכך תרוץ הגון וותיק. תפארת החג - שבועות


בשבילי הפרשה

איש וגו' כי יפליא לנדור נדר נזיר לה' (ו, ב).
יש לימוד עמוק מפרשה זו, והוא פלאי פלאים, שהאדם רק מקבל על עצמו שלא לשתות יין - שהוא דבר היתר, ואפילו לזמן מועט של שלושים יום, וכבר מגיע למדרגה כל כך גבוהה שהכתוב מעיד עליו "כי נזר אלוקיו על ראשו וגו' קדוש הוא לה'", ומגיע לקדושה יתירה שאפילו "לאביו ולאמו לא יטמא", שלא מצינו כן רק בכהן גדול לשונות כל כך חריפים של התעלות וקדושה.
למדים אנו מכאן את כוחה הגדול של קבלה שאדם מקבל על עצמו, שבכח הקבלה שקיבל על עצמו דבר מה נותנים לו מן השמים עוד יותר. ומקבל כוחות עליונים "נזר אלוקיו על ראשו" וגו'.
והלימוד מזה, שכשיש לאדם דבר מה שאינו יכול להתגבר עליו, יקבל על עצמו להמנע ממנו, ובכח הקבלה יתעלה ויקבל כוחות עליונים, ועל ידי זה ממילא יוכל להתגבר, כמו בנזיר, כי היסוד הוא עצם הקבלה שמקבל על עצמו, והרמז "סור מרע" וגו' - "סור" בגימטריא "נזיר". לב שמחה

כה תברכו את בני ישראל אמור להם; יברכך וגו' (ו, כג).
במדרש (במד"ר יא, ב): באי זו זכות, בזכות של אברהם אבינו, דכתיב "כה תברכו" כמה דתימא "כה יהיה זרעך", ע"כ.
ויש לפרש, דהנה בדרך הטבע, מי שנתהפך עליו בפתע הגלגל לטובה - להיות עשיר, בהכרח תפול בדעתו מחשבת גאות והתנשאות, ועל דרך הכתוב (דברים לב, טז) "וישמן ישורון ויבעט", "ורם לבבך ושכחת", ונעשה גדול בעיני עצמו לאמר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ו, יז), אבל לא כן הוא אצל זרע אברהם שאמר (בראשית יח, ח) "ואנכי עפר ואפר", ודאי שהם מאמינים בני מאמינים שהכל בא מברכת שמים, ועל אף הגדולה הניתנה להם ממעיטים את עצמם לפניו.
זהו אפשר לומר כוונת המדרש הנ"ל, בזכות מה זוכים ישראל לברכת "יברכך - בממון (רש"י עה"פ), בזכות "כה יהיה זרעך", היינו שכלל ישראל זרע אביהם, אף על פי שאני מוסר להם גדולה הם ממעטים את עצמם לפני, וממילא ראויים המה לברכת "יברכך" - בממון. אמרי אש - מודז'יץ

עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו (ז, ט).
"בכתף יִשָאו", לכאורה היה צריך לומר יִשְאו בניקוד שוא תחת האות שי"ן, שאז משתמע שהם ישאו את הארון, ועתה כשהשין קמוצה יִשָאו הוא לשון התפעל.
אך יש לומר שהרי אמרו חז"ל שהארון נושא את נושאיו (סוטה לה.), יוצא שבאמת היו הלוים נישאים על יד הארון, ומדוקדק הניקוד. ירבה תורה


דרך הלכה

דרך ההלכה
א. בליל יו"ט של חג השבועות מתפללים מעריב בצאת הכוכבים ולא קודם כדי ש- 49 יום של ספירת העומר יהיו תמימות כדכתיב "תמימות תהיינה" (מ"ב סי' תצ"ד).
ב. נוהגים להיות ערים כל הלילה ולעסוק בתורה לפי שבני ישראל היו ישנים כל הלילה בזמן מתן תורה והקב"ה היה צריך להעירם לקבל התורה (מג"א ס' תצ"ד). וכתב האר"י ז"ל שמי שיהיה ער כל הלילה וילמד תורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק.
ג. יש ליזהר מאד שלא לדבר דברים בטלים בלילה אלא ילמד בלי הפסק כי הלילה הזה קדוש מאוד (כה"ח סי' תצ"ד).
ד. מי שביכולתו לחדש חידושי תורה בחג השבועות יעשה כן וזה סימן טוב לכל השנה, ואם אינו יכול ילמד לפחות דבר חדש שלא למד עדיין (כה"ח סי' תצ"ד).
ה. נוהגים לאכול מאכלי חלב בשבועות והטעם כיון שכשבני ישראל עמדו על הר סיני וירדו מן ההר והלכו לביתם אכלו מאכלי חלב כי לא היה להם זמן להכין בשר, ואנו נוהגים לאכול מאכלי חלב זכר לזה (מג"א שם).
ו. בסעודה שאוכלין מאכלי חלב, יש לאכול גם בשר אח"כ כיון שבסעודת יו"ט צריכים לאכול גם בשר, ויקח חלה למאכלי חלב וחלה לבשר וכן מפה נפרדת, (ויש עוד פרטי דינים בדיני בשר וחלב המבואר ביו"ד ורמ"א ומ"ב שם).
ז. נוהגים לאכול דבש בשבועות כיון שהתורה נמשלה לדבש כדכתיב "דבש וחלב תחת לשונך" (מ"ב שם).
ח. נוהגים לשטוח עשבים בבתים ובבתי הכנסת זכר לעשבים שהיו סביב הר סיני (רמ"א שם).
ט. בעת קריאת התורה יהיו כל הציבור באימה ויראה מעין מעמד הר סיני (כה"ח שם).


אורחות צדיקים

מרן הרה"ק רבי ישראל בעל שם טוב זצוק"ל זיע"א
בהקלויז ברוזי'ן ישבו פעם החסידים והסבו לסעודת מלוה מלכה, ופתח הרבי את דלת חדרו שהיה פתוח לבית הכנסת ועמד על הפתח, ואמר: תדעו, הבעל שם טוב הקדוש לא היה הכביכול , וזקני המגיד לא הי' בעל עגלה.
וסיפר: הבעל שם טוב הקדוש התפלל פעם לפני התיבה ונגרר טליתו מעל חגורו וניגש זקני המגיד וקיפל את הטלית ותחבו בחגורה, ונפל פחד השם על המגיד והתחיל לרעוד והיה בסכנה גדולה עד שהוכרחו להפסיק את הבעש"ט מדבקותו, בכדי להשקיט את המגיד מפחדו.
והנה כבר הקדמתי ואמרתי לכם שהבעש"ט לא היה הכביכול וזקני המגיד לא היה בעל עגלה, ובכל זאת כשנגע בלבוש הבעש"ט נפל עליו פחד כזה, התבוננו נא הרי כל העולם הוא לבושו של הקב"ה כביכול שקדושתו מתלבש בהם, אם כן כמה צריך ליפול פחד ה' על האדם כשנוגע בדבר מן העולם.
יהודי אחד בא אל הבעש"ט והתאונן לפניו כי קשה לו בעניני פרנסה. אמר לו הבעש"ט הקדוש, העצה לפרנסה היא להיות בשמחה, וסימנך, כי השם הקדוש של שר הפרנסה היוצא מפסוק (תהלים קמה, טז): פותח את ידך - סופי תיבות חת"ך - הוא גם סופי תיבות של הפסוק (דברים טז, טו) והיית אך שמח. ושאל הלה: איך אני יכול להיות בשמחה בעוד שאין הפרנסה מצויה? השיבו הבעש"ט: וכי מה לא עושים בשביל פרנסה?!
שני אנשים באו אל רבינו וסאת צרותיהם בפיהם, האחד סבל מאשה רעה שהציקתו מאוד עד שכשל כח סבלו ובא לשאול עצה מפיו האם לגרשה, והשני התאונן שיש לו בית מסחר גדול, ובעבור כך הוא צריך ללוות מאנשים והם נושים בו ואינו יכול לסבול עוד, ורוצה לסגור את עסקיו בכדי להפטר מן החובות ומן הנושים. ואמר רבינו לבעל הבית הראשון שלא יגרש את אשתו אלא יסבול הכל באהבה ובדומיה, וכן לשני אמר שלא יעזוב את עסקיו אלא ימשיך על אף דאגתו מחובותיו ומנושיו.
הראשון שמע בקול הבעש"ט ככל אשר צווהו, אך השני לא אבה לשמוע וסגר את בית מסחרו ופתח בית מסחר קטן אשר ממנו נתפרנס בדוחק אך בהרחבת הדעת מבלי טרדות חובות ונושים.
לימים חלה הבעל הבית השני במחלה אנושה, ושלח את חבירו שיסע אל הבעש"ט הק' לעורר רחמים בעדו. ואמר לו הבעש"ט הק' - דע לך שכשבאתם אלי ראיתי עליכם שתם ונשלם קצבת חייכם, ולכן צויתי לך שתשאר עם אשתך הרעה, כי מי שיש לו אשה רעה אין חייו חיים ובאופן זה תוכל להשאר בחיים, וכן אמרתי לחבירך שישאר במסחריו כי על ידי זה שיש לו נושים אין חייו חיים ויוכל להשאר בחיים, אך מה אעשה לו שהפר את עצתי ולא שמע בקולי.
נסתלק לגנזי מרומים בחג השבועות שנת תק"כ. לוקט מ"מאמר מרדכי".


מסילות הזוהר

* התעוררו לבכיה על בית המקדש
* מעלת רות המואביה שלא פחדה מהגידופים של אומות העולם
ובההוא שעתא דקריאת וכו': ובאותה שעה של קריאת הגבר, דהיינו בחצות לילה, שמתעוררת אותה השלהבת מצד צפון הנה מחמת התעוררות אותה השלהבת כשיורדת לעולם הזה, עד כנפי התרנגול שבעולם הזה, קורא בכח, ואומר, התעוררו לבכיה על בית המקדש, כל אלו בעלי השלום. שכתוב "מלאכי שלום מר יבכיון" (ישעיה לג).
מאן דחמא בכיא וכו': מי שרואה בוכה - דהיינו אותם הראויים לקבל חכמה הנקראת ראיה. ומי שאינו רואה בוכה - דהיינו אותם שאינם ראויים לראיה שהיא חכמה. כולם מתאספים לבכיה על בית המקדש. מי ראה הבלבול שבכל צבאות השמים. וכל המרכבות הקדושות גועות ובוכות.
והקב"ה געי ובכי וכו': והקב"ה גועה ובוכה, ובועט בש"צ רקיעים, ואז, באותה שעה כתוב (רות ב') "ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת". "האיש" - זהו הקב"ה. ששואג ונותן קול על חורבן בית המקדש. זה שכתוב "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו. שאג ישאג על נוהו" (ירמיה כה) זו היא השכינה, שהיא נוהו. "וילפת", הוא כש"א, "ילפתו אורחות דרכם" (איוב ו) שהוא לשון אחיזה.
כדין איהו בעיט וכו': אז הוא בועט ברקיעים כולם, וכל הצבאות וכל המרכבות בוכים ומתאבלים באותה שעה. מה אומרים: "אלקים באו גוים בנחלתך וגו' נתנו את נבלת עבדיך וגו' (תהלים עט). על נהרות בבל" וגו' (תהלים קלז).
וילפת אמאי, בגין וכו': שואל למה וילפת. ומשיב, משום "והנה אשה שוכבת מרגלותיו", ששוכבת לעפר הנרמס בין הרגלים, זו כנסת ישראל, דהיינו המלכות. אז באותה שעה היא מתעוררת אליו, והוא שואל אותה, "מי את בתי" - בגלות. ומי את בשעה זו.
ותאמר אנכי רות וכו': "ותאמר אנכי רות אמתך". רות, דהיינו שאמרה, רותה מצער רותה ממכאובים על בני שהם בגלות. ועל הארמונות הקדושים שגורשתי מהם. ולא די שגורשתי, אלא שמחרפים ומקללים אותי בכל יום עליהם, ואין לי פה בגלות, להשיב להם.
ויאמר ברוכה את וכו': "ויאמר ברוכה את וגו' אחרי הבחורים" וגו'. אמר לה הקב"ה, בתי, נזכר לפני, כשדוד משיחי גורש מירושלים והוא בא עד בחורים, "ויצא שמעי בן גרא מן הימיני אל משיחי", וגדף וקלל אותו, ושתק. לא היה גידוף כגידוף הזה, וקילל אותו קללה נמרצת, ודוד לא נרגש להשיב אותו, ושתק.
והשתא בגלותא אוף וכו': ועתה בגלות, אמר לה הקב"ה, עשית גם כן חסד ואמת עמי, והטבת החסד החסד האחרון מאותו החסד הראשון שהיה בשמעי בן גרא מבחורים, שלא פחדת ללכת אחר החירופים והגידופים של העמים האחרים, שהם דומים לאותו מבחורים. ושיעור הכתוב, "לבלתי לכת אחר הבחורים", פירושו, לבלי להתרגש מהגידופים של האומות הדומות לאותו מהבחורים. "אם דל" - זהו אספסינוס, שלא היה בן מלך, "ואם עשיר" - זהו נבוכדנצר, שהיה מלך בן מלך, הנקרא "הראש דזהב".
וחכמתא דשלמה לגבי וכו': וחכמת שלמה כלפי שמעי, מה כתוב בו בשמעי, צא צא איש הדמים ואיש הבליעל (ש"ב טז). צא צא ב' פעמים, המורה, צא - מירושלים, צא - מביתך. אמר לו שלמה, אני איני כך, שלא אגרש אותך מירושלים כמו שאמרת לאבי, אלא בנה לך בית בירושלים וגו', והיה ביום צאתך וגו' (מ"א ב).
ועל דא א"ל וכו': ועל זה, אמר לה הקב"ה, הטבת חסדך האחרון מן הראשון, שנתקימת לי בקיום, ולא פחדת מחירופים וגדופים של העמים האחרים. "אבל ליני הלילה", היי עתה בגלות והנהיגי בניך שם בתורה ובמעשים טובים. ואם המעשים הטובים יעידו עליך לגאלך תגאל. ואם לא, "וגאלתיך אנכי. חי ה' שכבי עד הבוקר", עד שיבוא הבוקר ואור הגאולה.
בשעתא דאתפלג לילה וכו': בשעה שנחלק הלילה, המלכות מתעוררת עליו - לז"א, אז הקב"ה נכנס בגן עדן, שהוא המלכות, עם הצדיקים להשתעשע בתורה בגן עדן עד אור היום.
פירוש הסולם "מדרש רות" סעיפים תרו - תרטז


מעשה שהיה

תקציר:
ביקשו פעם מהרה"ק משפיטובסקא זצוק"ל לדון בדין עגונה, שהסיפור שם היה, שנסעו שני יהודים למסחר ונשבו לשני ערבים. האחד היה רועה צאן לאדונו, והשני היה רועה עגלים וסוסים. יום אחד קשר האדון את רועה הצאן וסיפר רועה הצאן לחברו שאדונו עומד להורגו כיון שזאב טרף כמה מצאנו. וביקשהו שיקברהו בלילה כדין תורה.

כמובן, זה קיים הבטחתו והלך בלילה למקום ההריגה, ומצא שם גוף אדם הרוג, חפר בור וקברו שם כדין תורה. חבר זה שם נפשו בכפו ולקח סוס אחד מסוסי אדונו וברח משם ונמלט, ובא לביתו, וסיפר את המאורע בעירו לאשת חבירו. הגדולים שבעיר לא יכלו להתיר את אשת הנהרג להינשא לאחר, כי שאלוהו האם ראית את פרצופו של חבירך בעת שקברת אותו כדי לדעת ברור אם זה הוא חברך, והוא השיב, באישון לילה ואפילה לא ראיתי את תואר פניו, רק מצאתיו במקומו כאתמול, מסתמא הוא חברי, כמו שאמר לי שכן ייעשה לו.
הגדולים דשם שאלו להרה"ק משפיטובקא זי"ע אם יכולים להתיר עגונה זו על ידי עדותו של זה, והשיבם הרה"ק שאי אפשר להתירה על פי דין על ידי עדותו, שיתכן שחבירו נמלט משם, והמת שקבר הוא קבצן אחר.
לאחר תקופה קצרה בא הנהרג לביתו, וסיפר: כאשר נפרד חברי ממני והלך לו למקומו, ואני הייתי אסור ומונח שם, עבר שם לפני ערבי אחד (בעטלער) שאלני למה אתה מונח כאן אסור?
הזמין לי ה' דיבורים לספר לו, ואמרתי לו: אני יהודי שבוי בבית ערבי אחד עשיר. בתו של הערבי ביקשה ממני שאקחנה לאשה כי אני יפה תואר כאשר אתה רואה, אני לא חפצתי לקחתה כי יהודי אני, ועל פי דיננו אסורה לי. ונחלית בתו של הערבי על ידי זה, לכן קצף עלי אדוני, ואסרני בעבותים, והלך לביתו להביא חרבו להרגני.
שאל אותי הערבי (בעטלער) אם יש לי כסף עמדי, אמרתי לו שיש לי כמה זהובים. הערבי (הבעטלער) אמר לי תן לי מעותיך ואצילך מהמות על ידי שאתיר אותך מהעבותים, ואני אלבוש מלבושיך, ואתה לבוש המלבושים שלי ותאסרני במקומך. כאשר יבא הערבי לכאן אגיד לו שאני מתרצה לקחתה לאשה, כי גם אני יפה תואר, ואתה לך לך לדרכך.
וכך עשיתי. נתתי לו כל המעות שבידי ולבשתי מלבושיו, והוא - הערבי (הבעטלער) לבש את המלבושים שלי, ואני אסרתי אותו במקומי והלכתי לדרכי. הערבי הרג אותו, וחבירי קבר אותו. וישתוממו כל בני העיר כי ראו שדברי הרה"ק משפיטובקא נאמרו ברוח הקודש ונתפרסם שמו הטוב בכל המדינה.
מזקנים אתבונן


חוד הפרשה

א. מה הפירוש "והזיר לד' את ימי נזרו"?
ב. כנגד מי נאמר בתורה להביא: פר אחד, איל אחד, כבש אחד?


שינון הלכה

סימן צ
א. האם בשבועות צריכים לאכול גם כן בשר או שיוצאים ידי חובה במאכלי חלב?
ב. האם מרבים במאכלים בשבת יותר מביום טוב, או ביום טוב יותר מבשבת?

שבת

ד' סיון

בראשית א

תלז-תמה

שכט-שלב

ראשון

ה' סיון

בראשית א

תמו-תנז

שלג-שלח

שני

ו' סיון

בראשית א

תנח-תסג

שלח-שמא

שלישי

ז' סיון

בראשית א

תסד-תסט

שמא-שמד

רביעי

ח' סיון

בראשית א

תע-תפב

שמד-שנ

חמישי

ט' סיון

בראשית ב

א - ה

א - ג

שישי

י' סיון

בראשית ב

ו - טו

ד - ח

שבת

י"א סיון

בראשית ב

טז - כג

ט - יב





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael