אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
במדבר

קולמוס העורך

בפרשת יתרו נאמר: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט, א).
ופירש רש"י ז"ל "ביום הזה" - בראש חודש. לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו "ביום הזה" - שיהיו דברי תורה חדשים בעינך כאילו היום ניתנו.
בספר אהל תורה מקשה, שאם פירש רש"י שביום הזה הכוונה לראש חודש, אם כן איך אפשר שוב לדייק מ"ביום הזה" - שהיו דברי תורה חדשים בעינך כאילו היום ניתנו. הלא בראש חודש סיון עדיין לא ניתנה תורה.
אלא, שההתחדשות שמדברים כאן, היא על ההכנה לעסק התורה הקדושה. שכמו שאז מראש חודש התעצמו והתגברו בזריזות ההכנה לקבלת התורה הקדושה, מרוב חשקם ותשוקתם לתורה, שהיתה אז דבר חדש בעיניהם, כמו כן בכל יום ויום צריך כל אחד להתכונן לתורה בהכנה כזו, כאילו זה עתה דבר חדש.
שבת שלום


נתיב הדרש

צריכים לנהוג פעם בגדלות ופעם בענוה
מובא בספרים פירוש על הפסוק (תהלים טז) "שויתי ה' לנגדי תמיד" - שהאדם לא יתיאש אלא יקיים תמיד "שויתי ה'" אף על פי שרואה שהוא ח"ו בבחינת "נגד", בכל זאת לא יתיאש האדם ויחזק את עצמו בזה תמיד.
הגם שהאדם צריך להיות בשפלות, אבל לא טוב להיות תמיד במידת השפלות, כי אז היצר הרע יטעה אותו שהוא אינו ראוי לעשות מצות, ולא יהיה למצוותיו עליה למעלה.
ולכן על האדם להתחזק ולעשות את המצות ולימוד התורה בהתחזקות כי בודאי התורה והמצות יעלו למעלה לרצון לפני ה' יתברך. וכמאמר הכתוב (דה"ב יז) "ויגבה לבו בדרכי ה'".
ועל פי זה מפרש בספר כנסת יחזקאל את הפסוק בפרשתנו את הפסוק "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו". "איש" נקרא מי שמתגבר על יצרו כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ע"ז יט.) "אשרי האיש" אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש. "על דגלו" - דגלו הוא אותיות - גדול - דהיינו שאדם יכול להביא את עצמו לבחינת גדלות, כדי שעל ידי זה יוכל להתגבר על יצרו. וזה "מנגד סביב לאהל מועד יחנו" - היינו אפילו אם הוא ח"ו בבחינת "נגד", יחזק את עצמו וכנ"ל.
וזה גם הפירוש "ובנסוע המשכן" - הוא האדם. כי המשכן הוא דוגמת ציור בנין האדם ותכונתו בכל איבריו (זוהר הקדוש חלק ב' דף קס"ב:) היינו שאם האדם הוא ב"גדלות" בבחינת "נוסע". "יורידו אותו הלוים" - היינו שיביאו אותו לבחינת ענוה וירידה שהוא שפלות. "ובחנות המשכן" - היינו שאם האדם הוא בהכנעה. "בחנות" - הוא לשון נחות דרגא. "יקימו אותו הלוים" - היינו שיביאו את האדם לידי התחזקות.
כי האדם צריך להשתמש בבחינת השפלות ובבחינת גדלות. כי מדת השפלות לבדו אינו טוב. ומדת הגדלות לבדו אינו טוב. כי האדם צריך להיות ממוזג משניהם מבחינת השפלות ובחינת הגדלות כידוע.


בשבילי הפרשה

תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן (א, ג).
יש לומר שמילת "צבאותם" הוא מלשון "מראות הצובאות" כי הצדיקים הם בבחינת "מראות צובאות" שהחוטא המסתכל בפניהם מרגיש את עוותתו, וזה דומה לאדם המשחיר את פניו, שאינו מרגיש בקלקולו עד שמסתכל במראה, יען שאין אדם רואה נגעי עצמו.
וזהו "תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן" שאתה ואהרן תהיו למראות צבאותם להודיע להם את פנימיותיהם.
ועל כוונה זו אמר דוד המלך ע"ה "שויתי ד' לנגדי תמיד" שצייר תמיד בפני עיניו את השם הויה ועל ידי זה יזכור "וחטאתי נגדי תמיד" כי על ידי שהסתכל בשם הוי"ה הרגיש תמיד בחטאיו.
וידוע שגם על הצדיק שורה שם הוי"ה והמסתכל בו רואה את קלקולו כמו במראות הצובאות ולכן אמרו "הוי גולה למקום תורה" שילכו אל הצדיק וכך ידעו את עוותתם. ארון עדות

כאשר יחנו כן יסעו (ב, יז).
רבי אברהם מסלונים דורש היה מקרא זה כמין חומר: "יחנו" - זה יום השבת, יום המנוחה; "יסעו" - הם ימות החול, ימות הטרדה והטלטול. וכמנהגו של אדם בזה כך בזה.
יש אדם שהוא שקוע כולו בעניני פרנסה וחומריות. כיון שהתייגע כסוס בכל ימות השבוע, באה שבת והוא ישן הרבה להחליף כוח, בכדי שיוכל להמשיך בשבוע הבא את עבודתו. ויש אדם שהוא עובד את ה' כל ימות השבוע, כיון שבאה שבת ואורה בכל העולמות, לבו נשבר בקרבו, מתברר לו שכל עבודתו נחשבת כאין ואפס, מיד מכניע את עצמו לפני ה' ומגביר מעשיו ועבודתו, מתחנן לפני ה' לקרבו אליו. ממעינות הנצח

ואלה תולדות אהרן ומשה (ג, א).
מסופר על הגאון מהר"מ מרגליות שכשהיה בן חמש והתחיל ללמוד מסכת בבא מציעא, לימדו המלמד את המשנה "אבידתו ואבידת אביו - אבידתו קודמת. אבידת אביו ואבידת רבו - של רבו קודמת, מפני שאביו הביאו לחיי עולם הזה ורבו שלימדו תורה מביאו לחיי העולם הבא".
היה נהוג אז בימיהם שבשבת הראשונה להתחלת לימודו, היו עושים קידוש והילד חתן השמחה היה יושב בראש המסובים, והיה חוזר על המשנה הראשונה שלמד, והנה כאשר התחיל ללמוד את המשנה בפני הציבור, שקע פתאום בהרהורים. שאלו אביו, במה הוא מהרהר. ענה לו הילד: הנה כשחזרתי על דברי המשנה נתקשיתי בדברי רש"י על הפסוק "ואלה תולדות אהרן ומשה" שפירש רש"י: ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה, לפי שלמדו תורה, מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ולכאורה מדברי המשנה שלמדתי עכשיו מוכח כי יפה כח המלמד מכח האב, כיון שהאב מביאו לחיי עולם הזה, ואילו רבו מביאו לחיי עולם הבא, ואם כן, מדוע כותב רש"י כי המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב "כאילו ילדו", ותו לא, הרי היה צריך לומר שהוא יותר חשוב ממי שילדו?
לאחר שהירהר קצת, קרנו לפתע פני הילד, ואמר: אני חושב שכוונת רש"י היא לא כפי שלימדני רבי, אלא כך הוא הפירוש האמיתי: המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב היינו שהכתוב מעלה ומרומם אותו הרבה יותר מאביו, שחוץ ממה שמביאו לחיי עולם הבא, הוא גם נחשב "כאילו ילדו" הוא בעצמו, ובכן דברי רש"י ז"ל ודברי המשנה יהיו עולים בקנה אחד.


דרך הלכה

דיני ברכה על ראיית הים ו"הגומל"
א. כתב המשנה ברורה (סי' רכח) שכשרואים את ים התיכון יש לברך עליו "עושה מעשה בראשית" ומברכים ברכה זו רק אם לא ראה את הים במשך שלושים יום.
ב. הגר"ש וואזנר הורה שאם ראה את הים ושכח לברך, כשרואהו למחרת אין צריך לברך עליו. אכן אם נסע לים וראהו בדרך ולא בירך ונתכסה הים מעיניו, ואחרי כמה דקות שוב רואה את הים, יכול לברך, כיון שזה נחשב ראיה אחת.
ג. הורה הגר"ש וואזנר שאם רואים את הים למרחוק ונראה רק כמו ענן כחול בסוף הרקיע זה לא נחשב ראיה לברך עליו, כי רק אם רואים את נפלאות הבורא כשיש ריבוי מים מברכים.
ד. מי ששחה בים והתרחק מהחוף לתוך הים. בשו"ת מנחת יצחק כתב שעדיין אינו צריך לברך "הגומל", ומה שכתוב בגמרא שיורדי הים מברכים "הגומל" זה רק מי שנכנס ממש למים אבל מי ששוחה קרוב לחוף אף שקצת התרחק, זה נחשב כמו שהוא על שפת הים. אכן הגרי"ש אלישיב הורה שאם אירע לו איזה מקרה שהסתבך ולא יכל לצאת מהמים, וניצל, מברך הגומל.


אורחות צדיקים

הרה"ק רבי ישראל מויז'ניץ זצוק"ל בעל "אהבת ישראל"
סיפר אחיינו של רבינו - הרה"צ רבי מנדל כודרוב זצ"ל - ומעדות ראיה סיפר - מאפיין את מדת טובו וחסדו. פעם אחת הושיט הרבי סכום נכבד לקרובת משפחה, בת קדושים, להכנסת כלה, ובשעת מעשה הזכיר את עצמו כחסיד לפני רבו: "ישראל בן צפורה". אחרי שיצאה הסביר: חז"ל אומרים "הנותן פרוטה לצדקה בשביל שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור". פירוש, שמבקש מאת העני המקבל כי יברך את בנו שיחיה ויהיה בריא, עד שהלה מרגיש כאילו הוא הנותן ולא המקבל.
הוא בענוותנותו היה אומר: ענין תפילה בציבור הכרח הוא לנו (אע"פ שיש צדיקים שמתפללין בחול בלא מנין מפני כמה טעמים). משל למה הדבר דומה, למלך שעשה משתה גדול ביום הולדתו ויבואו אל המשתה הרבה שרים ונכבדים, וכל אחד מהשרים הגדולים הביא למלך דורון חשוב כדי לפארו ולכבדו, אבל היו בין הקרואים כמה שרים קטנים שלא היה ביכולתם להביא כל אחד בפני עצמו מתנה יקרה - כיאות למלך לפי רום ערכו - והתחכמו להשתתף יחדיו עשרה או יותר לקנות בשותפות מתנה הגונה למלך. הנמשל, הפטיר, דהתפילה היא עטרה לראש מלך מלכי המלכים, והצדיקים הגדולים אפילו שמתפללין ביחידות עושים בתפילתם עטרה נאה לשמו ית', אבל אנחנו צריכים לקחת שותפין לעשות את העטרה ובהכרח אנו מתפללין בעשרה. כן היה אומר, ללמוד שורה אחת ברבים חשוב יותר מעשרה דפים ביחידות, והיה מצטרף בעצמו לשיעורי תורה שנלמדו בציבור בבית מדרשו בכל הזמנים.
מעושר אמונתו ובטחונו ושברו על ד' אלוקיו, פיזר גם לזולתו בעין טובה. מעשה שבא לפניו איש מקורב וסיפר לו בלב נשבר, שנחלה ילדו מחלה אנושה וכל רופאיו מתייאשין, ואומרים שאין לו תרופה ואין תקוה ח"ו. פתח ואמר לו: שמעני ויהא לבך סמוך ובטוח שיתרפא הילד, אל תתייאש בשום אופן, כי באמת יתרפא באמת רפואה שלימה. והוסיף והסביר לו: חז"ל אמרו (נדה דף לא) ג' שותפין יש לאדם; הקב"ה, אביו ואמו. וכיון שבא זמנו וכו' הקב"ה נוטל חלקו, ואמנם על פי הדין כביכול, השי"ת אינו רשאי ליטול חלקו בלא הסכמתם ולהפסיד חלקם (כמ"ש בגמרא שם "היינו דאמרי אינשי, פוץ מלחא ושדי בשרא לכלבא"), וביותר כשהוא תוך הזמן שלא מלאו ימיו (עיין חו"מ סימן קע"ו סעיף ט"ו, אפילו שינה או פשע תוך הזמן כו' אינו יכול לחלוק), אלא שאם האב או האם מתייאשין ח"ו מישועה, הוי כהסכימו שיטול הקב"ה חלקו ח"ו ואז הוא נוטל את הנשמה, אבל אתה לא תתייאש ולא תסכים, כי אז מובטח לך שישוב הילד לאיתנו - וכך היה.
נסתלק בב' בסיון שנת תרצ"ו
נלקט מהספר מרביצי תורה מעולם החסידות


מסילות הזוהר

האדם צריך לקבל על עצמו מסירות נפש בכל יום
עובדא דקדמיתא בשעתא וכו': המעשה שבתחילה, הוא בשעה שאדם קם ממשנתו, צריך לטהר עצמו תחילה, דהיינו שיעשה צרכיו, ואח"כ יקבל עליו עול הזה. לפרוש על ראשו פרשות של מצוה, לאח"כ יקשור קשר היחוד - שהם תפלין, תפלה של ראש ותפלה של יד, ולתקן אותם בקשר אחד בשמאל, ועל הלב, כמו שהעמדנו "שמאלו תחת לראשי" (שיר ב). וכתוב, "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך" (שם ח). דהיינו תפלה של יד, שה"ס המלכות שניתנה על הזרוע כנגד הלב. וכבר העמדנו, וזה הוא המעשה, שצריך לעשות בתחילה.
לבתר בשעתא דב"נ וכו': לאחר כך, בשעה שאדם נכנס לבית הכנסת, יטהר עצמו תחילה בקרבנות, בדבור הפה, דהיינו שיאמר פרשת הקרבנות. ואח"כ יקבל עליו עול מלכות לפרוש על ראשו, בשבחים של דוד המלך, כעין המעשה של הפורש על ראשו פרשות של מצוה. שהוא כנגד המעשה דציצית ולאח"כ תפלה דמיושב, שהוא כנגד המעשה של תפלה של יד - דהיינו המלכות. ולאח"כ תפלה דמעומד - שהיא סוד ז"א, שהוא כנגד המעשה של תפילין של ראש. וזה כנגד זה, המעשה צריך להיות כעין הדבור, כי ודאי במעשה ודבור תלויה התפלה.
ואי פגים עובדא וכו': ואם פוגם המעשה, אין הדבור מוצא מקום לשרות עליו, והוא אינה תפלה, ואדם ההוא נפגם למעלה ולמטה, כי צריכים להראות מעשה ולדבר עליו דבור, וזו היא תפלה שלמה. אוי לאדם שפוגם תפלתו עבודת אדונו, עליו כתוב, "כי תבואו לראות פני ה' וגו'. גם כי תרבו תפלה אינני שומע" (ישעיה א). כי במעשה ובדבור תלוי הדבר.
ת"ח כיון דבר נש וכו': בוא וראה, כיון שהאדם עשה תפלתו כאפן הזה במעשה ובדבור, וקשר קשר היחוד, נמצא שעליונים ותחתונים מתברכים על ידו. אז, אחר שגמר תפלת העמידה, צריך האדם להראות את עצמו, כאילו נפטר מן העולם, שהרי נפרד מן עץ החיים - שהוא ז"א, שה"ס תפלת העמידה, ואסף רגליו אל אותו אילן המות, שהחזיר לו פקדונו, שהחזיר לו נפשו בבקר כש"א "ויאסוף רגליו אל המטה" (בראשית מט). כי כבר התוודה על חטאיו והתפלל עליהם, עתה צריך להיות נאסף אל אותו אילן המות, ולפול על פניו, ויאמר אליו, "אליך ה' נפשי אשא". בתחילה כשהלכתי לישון, נתתי לך הנפש בפקדון, עתה שקשרתי היחוד ועשיתי המעשה והדבור כראוי, והתודיתי על חטאי, הרי נפשי מסורה לך ודאי, כלומר שיקבל עליו מסירות נפש.
ויחזי בר נש וכו': ויראה אדם את עצמו כאלו נפטר מן העולם, כי מסר נפשו למקום ההוא של מות, משום זה אין ו' בסדר א"ב של "אליך ה' נפשי אשא", כי ו' הוא עץ החיים, דהיינו ז"א שה"ס ו' דהויה, וזה שמסר לו נפשו הוא אילן המות - דהיינו מלכות. וזה שמלמדנו, כי סוד הדבר הוא, שיש עונות שאינם מתכפרים עד שאדם נפטר מן העולם, ז"ש "אם יכופר לכם העון הזה עד תמותון" (ישעיה כב), וע"כ נותן זה את עצמו ודאי למיתה ומוסר נפשו לאותו מקום - למלכות, לא בפקדון כמו בלילה, אלא כמי שנפטר מן העולם ודאי.
ותקונא דא בעי וכו': ותקון זה צריך להיות בכוונת הלב, ואז הקב"ה מרחם עליו ומכפר עונותיו, אשרי האדם היודע לפתות ולעבוד אדונו ברצון וכוונת הלב, אוי לו למי שבא לפתות רבונו בלב רחוק ולא ברצון, כש"א "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו" (תהלים עח). הוא אומר, "אליך ה' נפשי אשא" (שם כה). וכל דבריו אינם אלא בלב רחוק, וזה גורם לו להסתלק מן העולם לפני זמנו, בזמן שאילן הזה מתעורר בעולם לעשות דין.
ועל דא בעי וכו': וע"כ צריך האדם להדביק נפשו ורצונו באדונו, ולא יבא אליו ברצון שקר, משום שכתוב, "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים קא). מהו "לא יכון". ומשיב, אלא בשעה שמתקן עצמו לזה - למסירת נפש בנפילת אפים, ולבו רחוק מהקב"ה, יוצא קול ואומר "לא יכון לנגד עיני". זה רוצה לתקן את עצמו, "לא יכון" - איני רוצה שיתתקן, כל שכן אם בא ליחד השם הקדוש, ואינו מיחדו כראוי.
זכאה חולקהון וכו': אשרי חלקם של הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא. עליהם כתוב, "ובאו וראו את כבודי" וגו' (ישעיה סו). וכתוב, "אך צדיקים יודו לשמך" וגו' (תהלים קלח). בא ר' אלעזר ונשק ידיו. אמר אם לא באתי לעולם אלא לשמוע דברים אלו די. א"ר יהודה, אשרי חלקנו ואשרי חלקם של ישראל, שהם מתדבקים בהקב"ה, שכתוב, "ואתם הדבקים וגו', ועמך כולם צדיקים וגו', ברוך ה' לעולם אמן ואמן, ימלוך ה' לעולם אמן ואמן".
פירוש הסולם פר' במדבר סעיפים ע - עז


מעשה שהיה

דעת תורה - א
פעם בבוא הרה"ק רבי יעקב שמשון משפיטובקא זצוק"ל לעיר גדולה באחת מארצות המערב לצורך גיוס כסף לישוב ארץ ישראל, נתכבד בכבוד גדול וכל רבני העיר וגדולי העיר שמחו לקראתו. בהיותו שם ראו גדולי העיר את גדלותו בתורה שחבקה את כל מכמני וחלקי התורה בנגלה ובנסתר, לכן הניחו לפניו שאלה חמורה של עגונה אחת שזמן רב התחבטו בשאלה קשה זו ולא היה בידם להתירה מכבלי העיגון.
סיפור הדברים היה ששני יהודים נסעו למרחקים עבור איזה מסחר בארצות המערב, ובאו למקום אחד שלא דר שם שום יהודי, ונשבו אלו שני האנשים לשני ערביים בכפר אחד, וכל אחד היה דר בקצה אחר של הכפר. השבויים האלו היו בבית שוביהם. את האחד עשאו בעל הבית שלו לרועה צאן, ואחד נעשה רועה עגלים וסוסים. בכל יום שהוליכו אלה הרועים את בהמותיהם לרעות היו פוגשים זה את זה במקום המרעה, והיו בוכים שניהם על מר גורלם, שכן השאירו אשה ובנים בביתם, ואין לאל-ידם לחזור לביתם.
פעם אחת בא רועה העגלים להתראות עם חבירו רועה הצאן, בהגיעו למקום המרעה שלו מצא את חבירו שוכב על הארץ וידיו ורגליו אסורים. נבהל מאוד ושאלו מה זה. האסור סיפר לו שבשבוע שעבר בא זאב אחד וטרף צאן אחד מהעדר. בערב כשהביא את הצאן לבית בעליו, ראה אדונו שנחסר צאן אחד מצאנו, הכה אותו מאוד והתרה בו שבאם יחסר עוד איזה צאן אזי יהרגהו ולא תועילו לו שום טענה. למחרת באו שני זאבים לעדר ולא היה יכול להציל את הצאן מהם, וטרפו שני כבשים מהעדר או יותר. כשמוע אדוניו על כך, התקצף עליו מאוד, ולא רצה לקבל שום התנצלות, ומיד אסרו בעבותים ורצה להרגו, אך לא היה חרבו עמו. אדונו הניחו כך כשהוא קשור והלך לבית לקחת את כלי זיינו ויבוא לכאן להורגו. חבירו רצה להתירו ממאסרו ושיברחו שניהם, אך חבירו הקשור עיכב בידו בהסבירו שלא טובה עצתו זו, כי בזה נהיה שנינו בסכנה ויהרגו אותנו. מוטב לך לך למקומך, ותינצל אתה, ואני כאשר אבדתי אבדתי. אך טובה אחת אבקש ממך, שתבוא בלילה לפה למקום ההריגה ותקברני כדין תורה, והבטיחו על זה, ונפרד ממנו בבכיה גדולה.
המשך יבוא בס"ד


חוד הפרשה

א. איך ידע משה את מנין הילדים שבכל בית משבט לוי?
ב. האם אהרן היה במנין הלויים?


שינון הלכה

סימן צ"א
א. האם מותר לכתחילה לאכול בגינה בשבת?
ב. ציצין, שהן כמין רצועות דקות, שפרשו מעור האצבע סביב הציפורן, האם מותר להסירן בשבת בשניים?

שבת

כ"ו אייר

בראשית א

שפג-שפט

שא-שה

ראשון

כ"ז אייר

בראשית א

שצ-שצז

שה-שט

שני

כ"ח אייר

בראשית א

שצח-תד

שט-שיב

שלישי

כ"ט אייר

בראשית א

תה-תיא

שיג-שטו

רביעי

א' סיון

בראשית א

תיב-תיז

שטז-שכ

חמישי

ב' סיון

בראשית א

תיח-תכו

שכ-שכד

שישי

ג' סיון

בראשית א

תכז-תלו

שכה-שכט

שבת

ד' סיון

בראשית א

תלז-תמה

שכט-שלב





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael