אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
אמור

קולמוס העורך

אחד התמרמר לפני הרה"ק בעל ה"יסוד העבודה" מסלאנים זצוק"ל, כי אלמלי היה זמנו פנוי היה יכול לעסוק יותר בעבודת ה'. והשיבו, "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" (אבות פרק ב') - שמא רוצים ממך מן השמים את ה"לא תפנה" שלך, שמא עיקר העבדות שרוצים ממך היא כי דוקא בעת שאינך פנוי ומלא טרדות תקדיש מזמנך לשמים.
וסיפר לו מהרה"ק מלובלין ז"ל שאמר אחרי ימים נוראים שהוא יודע מה שכל אחד ביקש ומה שענו לא מן השמים, ואמר לאחד שבקשתו היתה כי היות ופרנסתו מטרידתו מוכן הוא לוותר על ב' זהובים פחות לשבוע, ובלבד שישיג את הסכום הקצוב לו ביום ראשון, וכל השבוע יהיה פנוי לתורה ועבודה. וצחקו ממנו למעלה על מה שמוותר, שכן כלום חסר בבית המלך. ועל הטרדות ענו לו, מנין שחפץ הקב"ה בתורה ותפלה שלך שמא יש לו יותר נחת דוקא מזה שבעיצומם של טרדותך המגיעים למעלה ראש, הנך עוסק בעבודת ה' לפי כוחך.
שבת שלום


נתיב הדרש

לעבוד את ה' מתוך רצון פנימי
נאמר בפרשתנו: "וכי תזבחו זבח תודה לד' לרצונכם תזבחהו". בספר "זהב שבא" מפרש זאת על דרך שמבואר במשנה באבות (פ"ב משנה י"ח) "אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים", והענין הוא דיש כמה אנשים אף על פי שהם עושים את המצוות שצוה השי"ת בכל זאת אינם עושים זאת בשמחה. אלא כאדם המוכרח שלא ברצונו לעשות רצון מי שגדול ממנו, והיה מרוצה יותר אם לא היה מי שגדול ממנו מצוה עליו לעשות עבודה זו. ומובן שאף שגם על עבודה זו מקבל שכר כיון שבכל זאת הוא עושה רצונו, אבל בכל זאת אין זו עבודה חשובה כל כך, כיון שהוא עושה רק בהכרח. אבל העבודה החשובה היא כשהאדם שמח במה שזוכה לעשות בזה רצון השי"ת, וברצון טוב שלו הוא עושה את עבודת השי"ת ושמח במה שצותה התורה ושהוא זוכה לעשות נחת רוח לבוראו.
וזה כוונת הפסוק (דברים כח מז) "תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" וגו', הענין של שמחה היינו ששמח במה שצוה לו השי"ת וזוכה לעשות גם בזה נחת רוח לבוראו. וכן נמצאו כמה פסוקים בתנ"ך המורים שהחיוב שחויבו לעבוד את השי"ת בשמחה, היינו שהשמחה יהיה על אופן שכתבנו. ומובא שהאר"י הקדוש לא זכה לכל המדרגות שלו אלא על ידי ששמח בעשיית המצוה. ומבואר ב"שער המצות" שמה שמבואר במשנת אבות (פרק ד' משנה א') "איזהו עשיר השמח בחלקו" נאמר גם על עבודת השי"ת. דאפילו אם אינו במדריגה גדולה שיוכל לעבוד את השי"ת בכוונות גדולות ובגדלות המוחין, בכל זאת אם הוא שמח במה שהוא מקיים את המצוה בפשטות, כבר הוא עשיר גדול, וזה הוא השמח בחלקו. ומובן שהחילוק שבין עבודה זו לעבודה מצד ההכרח שלא ברצון, הוא כרחוק מזרח ממערב.
וזהו שאמר "וכי תזבחו זבח תודה לד' לרצונכם תזבחהו", פירושו שיהיה העבודה ברצון שלך ולא כמו שעושה רק מצד ההכרח לעשות רצון מי שגדול ממנו.


בשבילי הפרשה

וספרתם לכם ממחרת השבת (כג, טו).
ענין ספירת העומר היא, כי מפסח עד שבועות צריך שמירה כמו שכתוב "שבועות חוקות קציר ישמור לנו" (ירמיה ה, כד), ומובא בגמ' [ויקרא רבה פרשה כח, ג] על פסוק זה "ישמור לנו - מרוחות רעות ומטללים רעים", כי הזמן ההוא צריך שמירה מרוחות רעות ומטללים רעים.
לכן צוה לנו הש"י לספור ולצפות מיום ליום לזמן מתן תורתינו ונהיה שומרי מצוה, ו"שומר מצוה לא ידע דבר רע" ועל ידי זה אנו זוכין להנצל. מי השלוח

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי (כג, מג).
ומשום זה הדין הוא שהמצטער פטור מן הסוכה, כי למצטער חסר ישוב הדעת, וממילא אינו יכול לקיים את המצוה, שהתורה אמרה עליה "למען ידעו". חידושי הרי"מ

וידבר משה את מועדי ה' (כג, מד).
דיבור, הלא לשון קשה הוא, ומה ענינו למועדים וימים טובים. אלא, ציווי משה נאמר גם לדור זה, ובשעה שאנו נמצאים בימי חגים אלה, בצרה ובחשכות, בכל זאת דיבר משה "קשות" לעשות מועדי ה' - לימי שמחה ומשתה. הרה"ק מלעוב זצוק"ל - שביעי של פסח תש"ג

ואכלהו במקום קדוש (כד, ט).
מובא בגמרא (יומא לט.) שהצנועים היו מושכים את ידיהם מליטול לחם הפנים ולאכול, והגרגרין נוטלין ואוכלין.
ויש לבאר, דודאי אין הכוונה משום שהיה קשה להם להידחק בין שאר הכהנים הבאים ליטול לחם הפנים, כי ודאי בשביל כל דבר מצוה וכל דבר שבקדושה יש להשתדל ולהתאמץ במסירות נפש.
אלא יש לפרש את הטעם שמשכו את ידיהם, כי לא היה להם לצנועים את העוז בנפשם להושיט ידם ליטול ולאכול מלחם הפנים, מרוב שפלותם ושברון לבם, בהיותם סבורים שאינם ראויים לאכול לחם הפנים, ולכן שבחום חז"ל בגמרא.
אמרי קודש - לרה"ק מהר"א מלעלוב זצוק"ל

ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו (כד, יט).
"ואיש כי יתן מום בעמיתו" - שהוא דן לכף חובה, "כאשר עשה כן יעשה לו". אבל, הדן לכף זכות, דנים אותו לכף זכות. אלף המגן


דרך הלכה

דיני ברכת הפירות - ב
א. פירות שראויים לאכילה כשהם מבושלים, יותר מאשר כשהן חיים, אם בישלו אותם, מברכים עליהם "בורא פרי העץ", וכשהן חיים, מברכים עליהם "שהכל". והמגן אברהם כתב שכל זה אמור, אם אין דרך לאוכלו חי, אבל אם דרך רוב בני אדם לאוכלו חי, מברכים עליו "העץ" גם כשהוא חי.
ב. פירות שראויים לאכילה כשהם חיין, יותר מאשר כשהן מבושלים, מברכים עליהם "העץ" כשהן חיין, ואם בישלו אותם מברכים עליהם "שהכל".
ג. פירות שטובים לאכילה כשהן מבושלים כמו כשהן חיין, מברכים עליהם "העץ" בין כשהן מבושלים ובין כשהן חיין, אכן כל זה דווקא אם דרך בני אדם לאוכלם גם כן כשהן חיין.
ד. האגרות משה כתב שעל גזר מברכים "האדמה" בין חי ובין מבושל, כיון שדרך בני אדם לאוכלו חי גם כן. ועל שום ובצל, כתב המשנה ברורה שמברכים עליהן "שהכל" בין חי ובין מבושל. כיון שאין רגילות לאוכלן כלל אלא על ידי תערובת עם עוד דברים.
ה. חסה נחשבת שיש לה טעם גם כשהיא חיה, ולכן מברכים עליה "האדמה" בין חיה ובין מבושלת.
ו. על תפוחי עץ מברכים "העץ" בין חיין בין מבושלים, כי טעימים בין חיין ובין מבושלים.
ז. על לימון, כתב ה"בן איש חי" שאם הוא חמוץ שאי אפשר לאוכלו כלל מחמת חמיצותו, אין מברכים עליו כלל, ואם אפשר לאוכלן על ידי הדחק מברכים שהכל.


אורחות צדיקים

הרה"ק רבי נפתלי צבי מרופשיץ זצוק"ל
במסיבה אחת, שהיתה אצל הרב הקדוש ר' נפתלי מרופשיץ ז"ל שהשתתפו בה הרבה רבנים וחסידים ובעלי בתים, סיפר רבינו נפתלי מגדולת אבותיו הקדושים, שהיו מצוקי תבל וגאוני ארץ, ואמר:
מיוחס כמוני מכל הצדדים, בין מצד האבות ובין מצד האמהות, אין בעולם, ואם יש מי שהוא מיוחד כזה, הריני חפץ מאוד לראותו. נענה אחד מן המסובים, בעל בית וחסיד ממדינת זיבינבירגן: רבי! אני הנני מיוחד יותר. מיד קרא לו הצדיק ושאלו לסדר יחוסו. השיבו החסיד ואמר: רבינו! יחוסי הוא, שהנני האחד במשפחתי שמניח תפילין... צחק הרבי ואמר: היהודי מזיבינבירגן צודק מאוד. והיתה בדוחה דעתו של הצדיק באותה מסיבה, והוסיף ואמר:
אני אסביר לכם, רבותי, מהו החילוק שבין יחסן לאיש פשוט. הצדיק פלוני, למשל, הוא תלמיד חכם גדול, עובד את ה' באהבה ויראה, וקם בחצות לילה לקונן על חשכת הגלות, ואחרי כן הוא הולך לטבול ועוסק בתורה, בנגלה ובנסתר, עד שיאיר היום, ואז מתחיל להיות קול דודי דופק לתפילה בהתלהבות ובוער כלפיד אש בהכנה רבה של אמירת תהלים ולימוד משניות ונתינת צדקה, ואח"כ הוא עומד להתפלל בציבור בדביקות ובנעימות ובחרדת קודש, וכך הוא עושה עד חצות היום, ואז הולך הוא לטעום מעט, וקודם שנוטל לטעום הוא מתאנח בשברון מתנים: "הנני הולך לגמול חסד עם גופי, אוי לי, מה עשיתי לנפשי ונשמתי, ובמה נחשבות תורתי ותפילתי", ושוב הוא נמלך בדעתו ומתנחם: לבנו של איש פשוט, כמו שהיה אבי, גם זה די", והוא מרוצה. ברם אני כשמזדמן לפעמים שהנני קם בחצות, ולומד לפעמים גמרא ופוסקים, ואולי גם קבלה, ולפרקים גם קצת תהלים, ואחרי כן אני מתפלל, וכשהנני הולך אחר כך לטעום, ומתבונן במעשי, שלא התחלתי עוד לעשות שום דבר רצוי בהייחוד והיראה לחי עולמים, וכאשר אני משים אל לבי עוד זכרון אבי הקדוש ושאר אבותי הקדושים, ומהרהר "מתי יגיעו מעשי למעשיהם", אז אני בא עוד יותר ויותר לשפלות, שהנני רואה ביותר את שפלות מצבי ומכיר ביותר מיעוט ערכי. זאת היא פעולת הייחוס, וזו סגולתו.
נסתלק בי"א באייר שנת תקפ"ז
לוקט מ"סיפורי חסידים"


מסילות הזוהר

מדוע אסור לשחוט בהמה ובנה ביום אחד
ושור או שה אותו ואת בנו: א"ר יוסי, פירושו כתרגומו, לה ולברה, דהיינו לה ולבנה, ולא לו ולבנו, כי דרכה של אם לדעת את בנה, ובנה הולך אחריה, ואינו הולך אחר אביו, ואין אנו יודעים מי הוא אביו.
לא תשחטו ביום אחד: א"ר יהודה מהו הטעם. אם תאמר שהוא מחמת עגמת נפש של הבהמה, א"כ נשחוט זה בבית אחד, ולזה בבית אחר. או לזה עתה, ולזה אחר כך, אמר לו, יש מי שמתיר זה, ואינו כן, אלא ביום אחד ממש אומר הכתוב.
ת"ח תנינן יפה וכו': למדנו "יפה תענית לחלום רע, כאש לנעורת". דהיינו שנפטר ממנו. ועיקר התענית הוא באותו יום ממש, ולא ביום אחר. מ"ט, משום שאין לך יום למטה שאין שולט עליו יום אחר עליון. וכשהוא שורה בתענית חלום למדנו, שיום ההוא אינו עובר עד שנתבטל אותה הגזירה. ואם דוחה את התענית ליום אחר, כבר היא שליטה של יום אחר, ואין יום אחד נכנס בחבירו - ביום אחר. כעין זה, אין לך יום, שלא נתמנה עליו יום עליון למעלה, וצריך האדם להשמר, שלא יעשה פגם באיזה יום, שלא ישאר פגום כלפי שאר ימים האחרים.
ותנינן בעובדא דלתתא וכו': ולמדנו בהמעשה שלמטה, מעורר מעשה למעלה. אם אדם עושה מעשה למטה כראוי, מתעורר כך גם הכח שלמעלה, עשה אדם חסד בעולם, נתעורר חסד למעלה, ושורה ביום ההוא ומתעטר בו בשבילו. ואם נוהג אדם ברחמים למטה, מעורר רחמים על אותו יום, והוא מתעטר ברחמים בשבילו. ואז יום ההוא עומד לו להיות מגין עליו בשעה שיוצרך לו.
כגוונא דא בהפוכא וכו': כעין זה הוא, בהיפך מזה אם עושה אדם מעשה של אכזריות, מעורר כך באותו יום, ופוגם את היום, ואח"כ עומד עליו אותו יום להתאכזר ולכלותו מן העולם. במדה זו שאדם מודד מודדים לו.
תנן דישראל וכו': למדנו, שאכזריות נמנעה מישראל, יותר מכל שאר העמים. ולא יראה מהם מעשה אכזריות בעולם. כי כמה בעלי עינים עומדים על האדם לקטרג עליו במעשה ההוא. אשרי מי שמראה מעשה כשר למטה. כי במעשה תלוי הדבר לגמרי, לעורר כנגדו למעלה דבר אחר.
רבי שמעון פתח וכו': רש"פ, "וירא יעקב כי יש שבר במצרים" (בראשית מב). מקרא זה יש בו סוד החכמה. ויש לנו להסתכל בו. כי אין סופו ראשו ואין ראשו סופו. כי בתחלה אומר, "וירא יעקב כי יש שבר במצרים", ובסופו אומר "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו", וכי משום שיש שבר במצרים, אסור להם להתראות. מהו הקשר מזה לזה.
אלא ת"ח בשעתא וכו': ומשיב, אלא בוא וראה, בשעה שהקב"ה רוצה לדון את העולם ברעב, אינו מוסר דבר זה ליד הכרוז - אל המלאכים, כי כל דינים אחרים שבעולם, הכרוז מכריז עליהם עד שלא יבואו לעולם, ודין זה של רעב, לא ניתן אל הכרוז, אלא הקב"ה מכריז עליו וקורא. ז"ש "כי קרא ה' לרעב" (מ"ב ח). מעת ההיא מתמנים על העולם ממונים אחרים, בגזירת הרעב.
ואסיר ליה לבר נש וכו': ואסור לאדם, שיש לו שובע, להראות בעצמו שהוא שבע, כי מראה פגם למעלה, ומכחיש דבר המלך, שגזר על רעב, וכביכול, כאלו העביר הממונים של המלך ממקומם. וע"כ אמר יעקב לבניו, "למה תתראו". שפירושו, למה תעשו פגם למעלה ולמטה, ולהכחיש דבר המלך, וכל אלו הממונים בכרוז של המלך.
אבל הנה שמעתי וכו': "אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה", ושם תראו את עצמכם בשובע. ואל תכחישו פמליא של מעלה כאן. ובוא וראה, יעקב, כמה תבואה היתה לו, ולא רצה לשבור, אלא בתוך הבאים, כדי שלא ימצא פגם במעשה שלו. דהיינו שלא להראות עצמו שבע.
פירוש הסולם פר' אמור סעיפים עא - פ


מעשה שהיה

רווח מול הפסד
כ"ק מרן אדמו"ר מסקווירא שליט"א בדברו פעם מזקנו הרה"ק ר' יעקב יוסף מאוסטראה זיע"א, אמר בשם אביו כ"ק מרן אדמו"ר זיע"א, כי אצל הצדיק מאוסטראה לא היו הרבה חסידים בכמות, אך באיכות היו לו חסידים מיוחדים במינם, חסידים בעלי דעת ובעלי מוח. אחד מחסידיו היה הגאון החסיד ר' אלתר קאסטאנטינר זצ"ל, הוא היה נחשב מהפוסקים הגדולים אשר בכל מדינת אוקרינא.
מסופר כי פעם אחרי ששהה בסקווירא הגאון ר' אלתר לשבועות אחדים, ביושבו שמה על התורה ועל העבודה כמו שהיה נהוג אצל חסידים בימים ההם, נפל לו במחשבה במוחו, כי הגם שאף כאן הוא יושב על התורה ועל העבודה, בכל זאת מי יודע אם כדאי הדבר, כיון שביושבו בביתו עם ספריו בלי שום טירדת טלטול הדרך, אולי היה יכול לעסוק יותר בתורה ותפלה, ומי יודע אם כדאי כל הביטול תורה ותפלה בעבור שהותו בצל הרבי.
פתאום כאשר הגאון ר' אלתר עדיין תפוס היה במחשבתו, והנה דלתו של הרה"ק ר' יעקב יוסף זיע"א נפתחה, ומשם שליח יוצא ובא לפני הגאון ר' אלתר, הוא מוסר לו בשמו של הרבי שמבקשו להיכנס אליו לתוך חדרו. הגאון ר' אלתר תיכף ומיד זירז את עצמו ונכנס ועמד בפני הרבי.
הרבי פתח את דבריו ואמר לו, מסתמא אתה זוכר את ההלכה המפורשת בשולחן ערוך יורה דעה (סימן נז סעיף ח) באם נכנסה חיה דורסת לתוך לול של תרנגולים, הרי היא מטריפה את כל התרנגולים מחשש שמא דרס, בכל זאת אם החיה היא "בני תרבות" - שגדלה בין בני אדם, אז אין היא מטריפה אותם.
כן הדבר, המשיך הרבי, יש כזה דבר גם אצל בני אדם. כי הנה נאמר "אדם פרא יוולד", בלי שום תרבות, והוא ממש כבחינה של "חיה דורסת", אך אם נעשה "בני תרבות" - שגדל במקום שצריך לגדול, והוא דבוק במקום שצריך להיות דבוק, אז נעשה "בני תרבות", ויוצא מכלל של חיה דורסת.
עד כאן אמר לו הרבי, ובזה קיבל הגאון ר' אלתר זצ"ל את תשובתו, על מחשבות שסבבו אותו מקודם, בהבינו כי הגם שאולי היה לו קצת ביטול תורה ותפלה, בכל זאת טוב מאוד להיות אצל הצדיק ולהתגדל שמה, כדי שנצא ממדות המגונות וגרועות שאדם נולד בהם, ולהעשות "בני תרבות".
בפיקודך אשיחה


חוד הפרשה

א. מהו הדבר שמובא בפרשתנו שהעושהו נחשב כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו?
ב. מה הפירוש "וינזרו"?


שינון הלכה

סימן ע"ב
א. מתי הוא הזמן שהוא מצוה מן המובחר לקרות "שנים מקרא ואחד תרגום"?
ב. האם מותר לכתחילה להסתפר ביום שישי אחר חצות היום?

שבת

ה' אייר

בראשית

רנב-רנה

רטו-ריז

ראשון

ו' אייר

בראשית

רנו-רסא

ריח-רכב

שני

ז' אייר

בראשית

רסב-רסח

רכג-רכו

שלישי

ח' אייר

בראשית

רסט-רעג

רכז-רכט

רביעי

ט' אייר

בראשית

רעד-רפד

רל-רלו

חמישי

י' אייר

בראשית

רפה-רפט

רלו-רלט

שישי

י"א אייר

בראשית

רצ-רצה

רלט-רמב

שבת

י"ב אייר

בראשית

רצו-ש

רמג-רמו





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael