אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
קדושים

קולמוס העורך

החזון איש מבאר (אמונה ובטחון ד, טז) שכשרוצים להוכיח מישהו צריך להזהר שיחד עם התוכחה לא ישתלב ביטוי גס וזעקת רוגז על העוול, כי אם יעשה כך אז אף על פי שיש כאן תועלת תוכחה שהחניך מחליט שלא יעשה שוב חטא זה, בכל זאת יש כאן ענין רע שהחניך לומד ממוכיחו את הגסות והקפדנות ששומע ממוכיחו, [ו"גדול שימושה יותר מלימודה" (ברכות ז:)].
וברוב הפעמים גם התוכחה לקויה כשמתלוה אליה ממידות הלא טובות.
ובזה אפשר לפרש את הפסוק בפרשתנו: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". שבשעת התוכחה ידאג המוכיח שלא ישא בדברי תוכחתו חטא של כעס וגסות, כי אם בשלוה ורוגע כידוע מצדיקים שהיו ממתינים לפעמים כמה ימים ולפעמים יותר, כדי שדבריהם יתקבלו כראוי.
שבת שלום


נתיב הדרש

איך יתקבלו תפילותינו לרצון
נאמר בפרשתנו "והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלוקיכם" (כ, ז). ובתרגום יונתן פירש: "ותתקדשון ותהון קדישין בגופיכון מטול דאקבל ברעוא צלותכון אנא הוא ה' מקדשכון (תתקדשו ותהיו קדושים בגופכם כדי שאקבל ברצון תפילותיכם, אני ה' מקדשכם). וצריך להבין, איפוה מרומז בפסוק ענין תפילה. ונראה לפרש דמובא בגמ' (תענית ח.): ואמר רב אמי מאי דכתיב: "אם ישוך הנחש בלי לחש ואין יתרון לבעל הלשון", אם ראית דור שהשמים משתכין כנחושת מלהוריד טל ומטר, בשביל לוחשי לחישות שאין בדור. מאי תקנתן? ילכו אצל מי שיודע ללחוש, דכתיב: "יגיד עליו רעו" וכו'. ואם לחש ולא נענה, מאי תקנתיה? ילך אצל חסיד שבדור וירבה עליו בתפלה.
ופירוש מאמר זה נראה, על פי דברי אדוני אבי ז"ל בשם הקדמונים, שכל תפלות ישראל חזקה שתתקבלנה ולא תשובנה ריקם; אלא, שאם תפילתו על חפצי שמים נענה מיד, אבל בעניני הגוף יתכן שתתעכב בקשתו מלהתמלא. והעצה שכל תפילותיו תתקבלנה ללא עיכוב, לכוין בבקשתו על צרכי גופו כדי שיוכל לקיים מצות ה', וביותר מי שיש בו דעת לעשות מצרכי הגוף חפצי שמים ממש, כמו שכתוב בסוף מסכת חגיגה: עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו, שנאמר: "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'", ויכלול הכל בחפצי שמים, אז בטרם נקרא יעננו ה' לרצון. אלו דברי קדשו ז"ל.
והנה, הב"ח (בטור יו"ד סימן שס"ב) כתב בשם ספר אור זרוע, דתואר "צדיק" מונח על מי שמקיים את התורה כדינה, ו"חסיד" הוא המקדש עצמו במותר לו. עכ"ל. ואחר ההתבוננות נראה, שהעושה מחפצי הגוף חפצי שמים מקדש הוא את עצמו במותר לו; ולאדם כזה יענו מן השמים על כל אשר יבקש.
וזהו פירוש הגמרא הנ"ל: "אם בעלי לחש לא נענו" - משום שכונתם לצורך הגוף, שאז יתכן שתתעכב הבקשה מלבוא, עצתו "לילך אצל חסיד שבדור" - שהוא עושה מחפצי הגוף חפצי שמים, ולו יענו מן השמים מיד וימלאו בקשתו.
ולפי זה יובנו דברי התרגום יונתן, דהרמב"ן כתב בתחילת הפרשה ש"קדוש" נקרא המקדש את עצמו במותר לו (עיין שם באריכות). וזו כוונת התרגום יונתן: "והייתם קדושים" ותהון קדישין בגופיכון - היינו לקדש את צרכי הגוף ולעשות מהם חפצי שמים, ואז: אקבל ברעוא צלותכון - אפילו על צרכי הגוף, כנ"ל. הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זצוק"ל


בשבילי הפרשה

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך (יט, יז).
אם תוכיח לאחד שילך בדרך טוב ולא ישמע לתוכחתך וילך בדרך עקלתון ויפול ברע ח"ו. אף על פי כן "לא תקום ולא תטור" - לא יהיה לך נקמה עליו ולא תטור שנאה בלבך עליו בגלל שלא שמע לעצתך וגם אל תשמח במפלתו ח"ו. רק "ואהבת לרעך כמוך" - כמו שאם אתה היית חוטא ונכשל ח"ו לא היה לך נקמה על עצמך כמו כן לא יהיה לך נקמה על רעך. דברי יחזקאל

הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (יט, יז).
הלא זה הדבר אשר שמענו גם כן מצדיקי הדור שהיו בזמנינו שלא הוכיחו לאדם לומר לו: מדוע ככה עשית! רק את הכל לומר בדברי ריצוי ופיוסים ובדרך חכמה בדברים טובים עד אשר שם האדם מעצמו על לבו לשוב מחטאיו.
וכה אמר הרב האלוקי ר' דוד מלעלוב זי"ע שלא להוכיח יותר את האנשים בדברי תוכחות וניאוצים כדי להשיבם בתשובה שלמה לפני הש"י ב"ה, כי אם להתהלך עמהם בדברי ריצוי ובנחת ולקרב את לבבם באהבה לעוררם ליראת שמים.
והוא גם כן על דרך זה שבארנו כי אין ראוי להזכיר שום חטא ועון חלילה על שום אחד מבני ישראל כמבואר בדבריהם ז"ל על ענין אליהו שאמר "קנא קנאתי" כו'. רק צריך תמיד ללמד זכות על בני ישראל ולהזכיר מעשיהם הטובים לפני הש"י כי כולם קדושים כולם טהורים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם. תפארת שלמה - אבות - מובא בליקוטי דברי דוד

והדרת פני זקן (יט, לב).
הצעיר צריך לכבד את הזקן, אך הזקן צריך להיזהר שלא יתגאה בכבוד וההידור שמהדרין אותו, כדי שלא יהיה נשלך מאת הקב"ה שנאמר אצלו "אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד" (ערכין טו:).
וזה מה שמבקשין (תהלים עא) "אל תשליכני לעת זקנה" - שלא אתגאה בעת זקנה. כי רק "את דכא אשכון" אומר ה'. דברי ישראל

ואהבת לרעך כמוך אני ה' (יט, יח).
סיבת השנאה ופירוד הלבבות בדרך כלל הוא מחמת שחבירו פגע בכבודו או בגופו וממונו וכדומה. אמנם, מי שמאמין באמת שהכל מושגח בהשגחה עליונה ואף גם הבזיונות או הצער שציערו חברו, שאפילו אם לא היה חבירו פוגע בו, היה אדם אחר עושה לו איזה שהוא צער, אזי לא יקפיד על חבירו שציערו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (שמואל ב טז, י) "ה' אמר לו קלל". ואדרבה אם יתבונן בגודל הטובה שעשה לו בבזיון זה או בצער שהיה לו, שעל ידי זה התכפרו עוונותיו, אזי אדרבה יוסיף על ידי זה לאהוב אותו על גמולו הטוב שגמל איתו.
וזהו שאמר הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", והעצה להגיע לזה, היא להאמין "כי אני ה'" - שהכל מושגח בהשגחה פרטית לטובתו. דברי אמונה


דרך הלכה

דיני ברכת הפירות - א
א. על פירות האילן מברכים "בורא פרי העץ" ועל פירות הארץ מברכים "בורא פרי האדמה". וההבדל העיקרי בין פירות וירקות הוא, שפרי שגדל על אילן, גם אם קוטפים אותו, האילן והענפים נשארים קיימים, אבל בירקות, לאחר שקוטפים אותם, הענף נובל, ובשנה הבאה צריך שוב לשותלו.
ב. הפירות הידועים שמברכים עליהם "פרי העץ" הם פירות הדר, תפוחים וכו'. תות שדה מברכים עליו "האדמה" אף שעצו נשאר קיים, כיון שהתות גדל על השורש ולא על הענף ולכן נחשב כירק ולא כפרי.
ג. לגבי פרי הפפאיה דנו הפוסקים אם דינו כפרי. והספק הוא, כיון שמצד אחד זה עץ גבוה, למעלה מג' טפחים, אבל מצד שני גזעו חלול, ומובא בהלכות קטנות שפרי שגזעו חלול דינו כירק, ודבר נוסף ישנו בפפאיה שמוציא פירות תוך שנה לזריעתו, וברדב"ז כתב שאילן שמוציא פירות תוך שנה לזריעתו, דינו כירק.
ולמעשה, הורו הפוסקים לברך עליו "בורא פרי האדמה" וכן כתב בשו"ת "רב פעלים" וב"אור לציון" וב"כף החיים" וכן סובר הגרי"ש אלישיב, רק שאומר שההכרעה היא מצד הספק, ולכן אם יש לפניו פרי האדמה ופרי העץ, יקדים לברך "האדמה", כיון שעל הצד שפפאיה זה פרי "האדמה" הוא יפטר בברכה שבירך על "פרי האדמה".
ד. דנו הפוסקים, ממתי אפשר לברך על פרי, ולמעשה הכריע בביאור הלכה כדעת הגר"א ששיעורו הוא, ממתי שמגיעים לעונת המעשרות. ולפני שהגיע שיעור זה, אם זה ראוי לאכילה על ידי הדחק, מברכים עליו "בורא פרי האדמה" ואם לא, אז אין מברכים כלל.
ה. פרי שנגמר בישולו, אבל אינו ראוי לאכילה, אלא רק על ידי בישול, אם בישלוהו, מברכים עליו בורא פרי העץ.


אורחות צדיקים

הרה"ק רבי משה מקוברין זצוק"ל
הרה"ק רבי משה היה תלמידו של הרה"ק רבי משה משרשוב, ולאחר מכן דבק בהרה"ק רבי מרדכי מלעכוויטש זי"ע ובבנו הרה"ק רבי נח זי"ע, בשנת תקצ"ג נתמנה למנהיג עדה.
מספרים כי פעם בא אליו חנוני והתאונן לפניו על מיעוט פרנסתו בחנות, ובעוד ששכנו החנוני, שבחנותו אותה הסחורה שהוא מוכר, יש לו שפע פרנסה ופדיון רב, הנה לו אין פדיון ואין פרנסה. אמר אליו הצדיק: "הנני מבטיחך, שגם לך יהיה שפע ופרנסה בריוח, רק בתנאי, שכשתראה ששכנך החנוני יש לו פדיון רב, תתן תודה להשי"ת על זה ותאמר: ברוך השם, שנותן לאיש ישראל פרנסה בריוח. ואף כי קשה יהיה לך לומר כן בלב שלם בזמן הראשון, אבל כשתרגיל עמצך לומר כן בפיך, אז במשך הזמן יכנסו הדברים גם בלבך, עד שתאמר כן בלב שלם, כמו שנאמר: "בפיך ובלבבך לעשותו", מקודם "בפיך" ואחר כך "בלבבך"".
עוד מספרים כי פעם בעת ששהה רבינו ברייסין עשו לכבודו סעודה גדולה, וכל החסידים וראשי הקהילה נתאספו ובאו לכבודו. הצדיק אמר תורה, וכל המסובים ישבו והקשיבו בדרך ארץ. ובקצה השולחן עמד חסיד אחד ושוחח בחשאי עם חברו, אמר לו חברו: הס! אין זו ממידת דרך ארץ לשוחח בשעת ה"שולחן". האיש המשוחח שתק ולא השיב כלום, אבל בלבו חשב הלא הוא איננו רבי שלי. פתאום, באמצע התורה, אמר הצדיק: "המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה". לא הבינו המסובים למי התכוין הצדיק, ואותו המשוחח חשב בלבו: האומנם התכוון אליו? הרי לי יש רבי אחר.
והצדיק אמר שנית: "המהרהר אחר רבו", כלומר: הוא מהרהר שרבו הוא אחר, ולא זה", כמהרהר אחר השכינה" הרגיש האיש שכנראה מתכון אליו, ובכל זאת חשב בלבו: הרי יתכן שבין כל הקהל הרב הזה יש מי שהוא אחר, שאליו נתכוין, ולא אלי, שהרי הוא אינו מכיר אותי כלל.
והצדיק אמר בשלישית: "המהרהר אחר רבו", כלומר: הוא מהרהר שהרבי התכוין למישהו אחר, ולא אליו , "כמהרהר אחר השכינה". ואז הבין האיש היטב, שאליו מכוונים הדברים.
רבינו נסתלק בכ"ט בניסן בהותירו אחריו ברכה את חידושי תורתו שהודפסו בספר "אמרות טהורות".


מסילות הזוהר

מדוע אסור לחבר יחד שני מינים
ת"ח כד ברא קב"ה וכו': בוא וראה, כשברא הקב"ה את העולם, התקין כל דבר ודבר כל אחד ואחד בהצד שלו, או בימין או בשמאל, ופקד עליהם כוחות עליונים, ואין לך אפילו עשב קטן בארץ שאין עליו כח עליון למעלה בעולמות העליונים. וכל מה שעושים בכל אחד ואחד, וכל מה שכל אחד ואחד עושה, הכל הוא בהתגברות של כח העליון הממונה עליו למעלה. וכל המנהגים שבהם נחתכים מדין, על הדין נוסעים, ועל הדין מתקיימין, אין מי שיוצא מקיומו לחוץ.
וכלהו ממנן מן וכו': וכל הממונים, מיום שנברא העולם, נתמנו שליטים על כל דבר ודבר. וכולם מתנהגים על פי חוק אחר עליון שמקבל כל אחד ואחד, כמו שכתוב, "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה" (משלי לא). כיון שמקבלים חוק הזה, נקראים כולם, כל הממונים, "חוקות", וחוק ההוא הניתן להם בא משמים, וע"כ נקראים "חוקות שמים". ומאין לנו שבאים מן השמים, הוא, כי כתוב, "כי חק לישראל הוא" (תהלים פא), וז"א שהוא קו אמצעי נקרא ישראל.
ועל דא כתיב וכו': וע"כ כתוב, "את חקותי תשמרו", משום שכל אחד ואחד ממונה על דבר ידוע בעולם שבחק ההוא, משום זה אסור להחליף המינים ולהביא מין במין אחר, משום שעוקר כל כח וכח ממקומו, ומכחיש הפרסום של המלך.
כלאים מהו כלאים וכו': שואל מהו כלאים. ומשיב, פירושו הוא, כמי שנותן חבירו בבית האסורים. כדי שלא יעשה כלום כש"א, "אל בית הכלא" (ירמיה לז). וכלאים פירושו ג"כ כמו בית הכלא. כלאים, פירושו מניעה, שמונע את כל אלו הכחות מעבודתם. כלאים פירושו ערבוביא, כי עושה ערבוביא בכח העליון ומכחיש פרסום המלך כמו שנאמר "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך".
ת"ח כתיב וכו': בוא וראה, כתוב, "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב). ולמדנו שהוא משום ששינה מצות המלך, והחליף עץ החיים, שבו נשלם הכל ובו תלוי האמונה, ונתדבק במקום אחר. והרי למדנו, בכל דבר, צריך האדם להראות מעשה כעין של מעלה, ולעשות המעשה כמו שצריך, ואם המעשה נשתנה בדבר אחר, הוא מושך עליו שישרה בו דבר אחר שאינו צריך, דהיינו הס"א.
ות"ח בשעתא דב"נ וכו': ובוא וראה, בשעה שאדם מראה מעשה למטה בדרך ישר, כמו שצריך, נמשך ויוצא ושורה עליו רוח קדוש עליון. ובשעה שמראה מעשה למטה בדרך עקום, שאינו דרך הישר, אז נמשך ויוצא ושורה עליו רוח אחר שאינו צריך. שמטה את האדם לצד הרע, מי משך עליו רוח ההוא, הוי אומר, מעשה ההוא שהראה בצד האחר.
כתיב "דרשה צמר ופשתים": שואל, דרשה, מהו דרשה. ומשיב, שהשכינה נקראת "אשת חיל", מבקשת ודורשת על "צמר ופשתים", מי שמחבר אותם יחד - כדי להענישו. ואם תאמר בציצית למה מותר שעטנז. ומשיב, הרי העמידוהו, אבל שם הרי לבוש ההוא כתקונו, דהיינו כמצותו. בשלמות המעשה כראוי. כלומר, כיון שהמצוה הוא כך, אינו נחשב למעשה עקום.
תו דרשה צמר וגו': עוד יש לפרש, "דרשה צמר ופשתים", פירושו לעשות נקמה במי שמחבר אותם יחד. אבל מתי שורה בהם הקדושה. היינו בשעה שהוא בשלימות המעשה, שכתוב, "ותעש בחפץ כפיה". וציצית הרי העמדנו, ששם נמצא השעטנז בכלל ההוא של השלמות ואינו עושה משהו שימשיך עליו צד האחר. וע"כ מותר, שע"ז כתוב, "ותעש בחפץ כפיה". אבל בשעה שהמעשה לא נמצא בשלמות, מי שבא לחבר צמר ופשתים יחד, מתעורר עליו רוח שלא צריך, דהיינו הס"א.
פירוש הסולם פרשת קדושים סעיפים קח - קטו


מעשה שהיה

דקדוק הדין
לעת זקנותו, נסע הרב הגאון והקדוש רבי מרדכי בנעט אב"ד ניקלשבורג זיע"א, לעיר הרפואה ומרחץ קאלעסבארד, ופתאום נפטר שם. בני קהילת ליכטנשטאדט הסמוכה, רצו לזכות שעליהם יניח צדיק את ראשו, לכן בלי אומר ודברים לקחוהו והובילוהו לקהילתם וקברוהו בכבוד גדול.
כשנודע האסון לאנשי קהילת ניקלשבורג ומה שעשו אנשי עיר ליכטנשטאדט, דרשו בתוקף לפנות את קברו משם ולהביאו לעירו למקום קבורת אבותיו, אולם אנשי עיר ליכטנשטאדט טענו כי כבר זכו בגוף הקדוש, ושם ינוח.
שני הצדדים הציעו טענותיהם לפני הגאון וקדוש החתם סופר זיע"א [כמובא בשאלות ותשובות חתם סופר ח"ו סימן לז], החתם סופר צידד להתיר לפנות את הקבר, אבל עיכב את תשובתו לזמן רב, ובין לבין שתקו אנשי עיר ניקלשבורג, ורק אחרי כחצי שנה שלח החתם סופר תשובתו לבית דין של עיר ניקלשבורג, שהדין עמם ומסכים להיתר לפנות את הצדיק לקבר אבותיו.
הדבר היה לפלא למה עיכב את התשובה, כי היה ידוע שדרכו של החתם סופר היה לענות תיכף ומיד על כל מה שנשאל בלי שהיות. רק מקובל שהיו דברים בגו, ויש כמה נוסחאות בהסבר הדבר, ונביא את הנוסח המובא בספר "מרום הרים" לפי מה שקיבל הגאון ר' שמעון סופר זיע"א מאביו ה"חתם סופר", שבאמת להלכה הכריע החתם סופר מייד להתיר לפנות וכמו שמבאר בתשובתו, וגם היה בדעתו לשלוח את תשובתו מייד, פתאום נפלה עליו תרדימה, ומהר"מ בנעט התגלה אליו בחלום וביקשו שיעכב את מתן התשובה, כיון שכן נגזר עליו בשמים, שישאר מונח קבור בקהילת ליכטנשטאדט כחצי שנה, משום שפסק פעם אחת להתיר לנתק שידוך עם ביתו של אחד מהקהילה שם. והגם שעשה על פי דין תורה, בכל זאת היתה בזה בושה וכלימה לכלה ומשפחתה, לכן נענש בזה.
והוסיף מהר"מ בנעט ואמר להחתם סופר, כי אם הוא רוצה להווכח שהאמת בדבריו, ישלח שלוחים שילכו לבית החיים שמה, ויראו שמן השמים סיבבו שמקום קבורתו שמה הוא סמוך לקברו של אותה כלה, ומזה ידע שאמת כדבריו. החתם סופר הקיץ מהתרדמה ושלח מייד שלוחים למקום ההוא, וראו שהדבר אמת.
בפיקודיך אשיחה


חוד הפרשה

א. מה לומדים מ"לא תגנובו"?
ב. מי שלא נותן מתנות עניים לקט שכחה ופאה במה נפרע ממנו ה'?


שינון הלכה

סימן ע"ו
א. מי שטעה והתחיל תפלה של חול בשבת, מה זה מסמן?
ב. אם אדם ביום שמתפללים בו מוסף, טעה והתפלל במקום מוסף תפלת שמונה עשרה, האם יצא בדיעבד?

שבת

כ"ח ניסן

בראשית

רי-ריג

קפט-קצא

ראשון

כ"ט ניסן

בראשית

ריד-ריט

קצב-קצד

שני

ל' ניסן

בראשית

רכ-רכג

קצה-קצז

שלישי

א' אייר

בראשית

רכד-רלא

קצח-רא

רביעי

ב' אייר

בראשית

רלב-רלט

רא-רו

חמישי

ג' אייר

בראשית

רמ-רמו

רז-רי

שישי

ד' אייר

בראשית

רמז-רנא

ריא-ריד

שבת

ה' אייר

בראשית

רנב-רנה

רטו-ריז





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael