אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
מצורע

קולמוס העורך

על הפסוק זאת תהיה תורת המצורע... והובא אל הכהן (יד, ב), דרשו חז"ל (ערכין טו:) מצורע - מוציא שם רע. כלומר הנגעים באים על עוון לשון הרע.
שואל החפץ חיים" מדוע טהרת המצורע תלויה דווקא בכהן, שעליו נאמר "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". אלא ללמדנו בא. שאין טהרתו תלויה ברופא אלא דוקא בדיבור הכהן, (כבמשנה נגעים פי"ד, הכהן אומר טהור).
מכיון שמחלת הנגעים באה על חטא הלשון, לכך ציוותה התורה לרפא את החטא גם כן בכח הדיבור, להראות "כי מות וחיים ביד הלשון".
שבת שלום


נתיב הדרש

מתי רואה האדם את גודל חטאיו
נאמר בפרשתנו "זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו" (יד, ב). לכאורה מדוע לא נאמר "זאת תהיה טהרת המצורע", מהו הלשון "תורת המצורע".
בספר אמרי אש (מודז'יץ) מביא את דברי זקנו הרה"ק מקאזמיר זצוק"ל, על הפסוק (ישעיה מד, נב) "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך". ועל פי דבריו מבאר אחר כך את הענין שהקשנו, שהקשה הרה"ק מקאזמיר, מאחר שנאמר " מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך", והפשעים והחטאים נמחקו כמי שאינם, מה צריך עוד לשוב בתשובה - "שובה אלי כי גאלתיך".
ותירץ שכשבא האדם לעשות תשובה, טרם מחיית פשעיו וחטאיו, אז היצר מסמא את עיניו ומטמטם את לבו, ואינו רואה ואינו מרגיש, עיניו סומים אינו רואה את החטא שעבר ואינו רואה נגעי עצמו, הכל נראה כשר וישר בעיניו, ורק כשזוכה לפתוח פתח של תשובה, נמחים מעליו הפשעים והחטאים בבחינת "מחיתי כעב פשעיך" ובעת ההיא נפקחים עיניו לראות את נגעי עצמו והחטאים שעבר, וממילא מתחזק בתשובה ותיקון, כי רואה שצריך להרבות בתשובה, וזהו "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתך" שמחמת הכפרה מיד נפקחים עיניו לראות מה שלא ראה עד עתה את גודל הנגעים והחטאים, וכעת מכיר בחטאים שעבר לשוב עליהם בתשובה - "שובה אלי כי גאלתיך".
ועל דרך זה מבאר ה"אמרי אש" בדרך רמז גם בפסוק הנ"ל, "זאת תהיה תורת המצורע" "תורת" דווקא, כי זאת תהיה התורה והלימוד שצריך ללמוד מהמצורע, כידוע מחז"ל (ויק"ר טז, ב) מצורע - מלשון מוציא רע, דהיינו אדם המוציא את הרע מעצמו, על ידי ששם את חטאיו לנגד עיניו בבחינת "וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא, ה), מתי יוכל לראות ולהכיר את חטאיו, "ביום טהרתו" - דווקא ביום שנטהר לגמרי מכל חטאיו עונותיו ופשעיו, נפקחים עיניו לראות ולהוציא את הרע מעצמו, ורואה את מצבו האמיתי, בבבחינת "וחטאתי נגדי תמיד".


בשבילי הפרשה

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן (יד, ב).
ידוע מהמדרש ומהזוהר הקדוש שמילת "מצורע" נדרשת לב' תיבות. "מצוא רע". ולשון "מצוא" משמעותו שמאליו בא דבר זה על האדם. והיינו שעבר כל כך על רצון ה' יתברך עד שנמשך אליו ממילא הרע רח"ל.
וכמו כן בעת התיקון דהיינו כשמתעורר האדם ליטהר ולשמוע אליו ית' באמת. נאמר "והובא" שהלשון מורה גם כן שמאליו נכנס. דהיינו שמיד באותו רגע שמתעורר האדם בלבבו באמת לשוב אליו ית'. מתהפך בחינת "מצוא" הנ"ל, ונכנס בקרבו שורש הטוב.
וזה גם כן הכוונה במילה "ביום טהרתו" שבא לומר שמייד בו ביום ואפילו ברגע אחד משתנה הדבר, שהרי "מקצת היום ככולו" "וביום טהרתו" הזה תיכף "והובא" - שמאליו נכנס בקרבו שורש הטוב והחסד הנרמז במילים "אל הכהן" (שהרי כהן מורה על מידת החסד).
וזה נרמז גם בראשי תיבות "ביום טהרתו והובא" אותיות "טוב". אמרי אמת - לובלין

והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע (יד, ג).
לכאורה הלשון אינו מדוקדק, שהרי היה צריך לומר והנה נרפא הצרוע מנגע הצרעת.
אלא כידוע מהספרים הקדושים, שמכל חטא שחוטא האדם נברא מלאך בשם "נגע", וכנגדו אמר הכתוב (תהלים צא, י) "ונגע לא יקרב באהליך".
משום כך אומר "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", שלא מספיק שהצרוע יתרפא מנגע הצרעת, כי בזה עדיין לא נסתלק הקטיגור, אלא צריך שיתרפא נגע הצרעת מן הצרוע, שהקטיגור - הוא ה"נגע" שנברא מן החטא של הצרוע, יתהפך לסניגור.
כי כל ענין הנגעים הוא כדי לעורר את הלב לשוב אל ה', וכאשר שב בתשובה, אז הנגע עצמו - שהוא הקטיגור, נהיה סניגור, שהרי בתשובה מאהבה זדונות נהפכין לזכויות כידוע. (יומא פו:). אמרי אש

ועץ ארז ושני תולעת ואזוב (יד, ד).
לשון רש"י ז"ל: מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב. כבר תמהו, מכיון שכל הענין בזה הוא שרוצים להכניע את החוטא בלשון הרע ולהביאו לידי שפלות, אם כן למה ציוותה התורה להביא עץ ארז המראה על גדלות וגבהות.
ונראה לומר, שעץ ארז אמנם מראה על גדלות וגבהות אבל זה דווקא בהיותו מושרש ונטוע בקרקע. אך בהיותו בול עץ כרות ומונח על הארץ, אז אדרבה כיון שהאדם נמשל לעץ השדה כמאמר הכתוב "כי האדם עץ השדה, בראותו את העץ מושפל ומורד ממדרגתו הקודמת "צומח" לדרגת דומם - אז לבו נשבר בקרבו ביודעו כי בסופו של דבר גם הוא יושפל מדרגת "מדבר" לדרגת "דומם" (לאחר פטירתו) וזה גורם לו שיצמח בלבו הרהורי תשובה וחרטה על מעשיו הרעים. ישמח לב


דרך הלכה

דיני ומנהגי ערב פסח שחל בשבת קודש - א'
א. בשנה זו ששבת הגדול חלה בערב פסח, מקדימים לדרוש את דרשת "שבת הגדול" בשבת שלפניה, להורות את הלכות פסח וההלכות המיוחדות לשבת ערב פסח וליל הסדר שחל במוצאי שבת - קודש, ובמוצאי שבת זו אומרים "ויהי נועם", "ואתה קדוש" כבכל מוצאי שבת, שהרי לפנינו ששת ימי המעשה (מ"ב ת"ל, שו"ע הרב ת"ל, בן איש חי "צו").
ב. מקדימים להתענות תענית בכורות ביום חמישי י"ב בניסן, הואיל וי"ד בניסן חל בשבת, ומי שלא התענה ביום חמישי יתענה ביום שישי. ומכיוון שנוהגים לעשות סיום מסכת כדי להפטר מן התענית, יש לעשות זאת ביום חמישי. ויש שנהגו לסיים מסכת או להשתתף בסעודת מצוה גם ביום שישי, ולפי זה אם שנים עומדים לסיים מסכת באותו מקום, עדיף שיסיים האחד ביום חמישי ואחד ביום שישי ויצאו לכל הדעות, ובכל מקרה ראוי להשאיר משיירי הסיום של יום חמישי ליום שישי (מ"ב ת"ע, אורחות רבינו ח"ב, מקראי קודש ח"ב, כה"ח ת"ע).
ג. בשנה זו מקדימין את הבדיקה לליל שישי שהוא אור לי"ג בניסן, ואפילו הבכורות שהתענו באותו יום אסורים לאכול קודם הבדיקה סעודה של ממש, אלא יטעמו בלבד, ומבטלין את החמץ אחר הבדיקה, ומצניעין היטב את החמץ אשר משייר לאכילתו בסעודות השבת, ומניחו במקום שלא יבוא להתפזר (במיוחד על ידי קטנים) וביום שישי בבוקר אין צריך להקדים ולהתפלל תפילת שחרית כבכל ערב פסח, שהרי אין לו למהר לגמור סעודתו קודם ארבע שעות וכו', ומתפללין תפילת שחרית כבכל יום ובכלל זה אמירת "מזמור לתודה", ו"למנצח" (למנהג האשכנזים) וקודם השבת יבער את כל החמץ חוץ ממה שמתכוון לאכול בשבת עצמה, ועדיף אם יוכל לעשות זאת קודם חצות היום (שו"ע רמ"א ומ"ב תמ"ג, לוח ארץ ישראל).
ד. יראה להכין בערב שבת קודש שולחן מיוחד לסדר, כסאות להסבה, קערת הסדר, מי מלח, חרוסת, וכל מה שצריך לסדר עצמו, כדי שלא ישתהה בליל מוצאי שבת בהכנת הסדר, ובמשך השבת לא יכנס לאותו מקום, ובוודאי שלא יאכל שם.


אורחות צדיקים

הרה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויץ' זצוק"ל בעל "צמח צדק"
"הנה", כותב רבינו באגרת "אמרו חז"ל אמר הקב"ה לישראל בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. וכתוב הלא כה דברי כאש, כמו שהאש מפעפע את הברזל כך התורה משברת את היצר הרע, אם כן מאחר שיוצר האדם ועושהו מעיד לו שאין לך רפואה ותרופה אחרת לשבר היצה"ר, רק התורה לבדה, אם כן המתחכם כנגדו לומר שיבטל ולא יסור אינו חס על נפשו ממש...".
פעם אחת, כשנשאל מה חידשה תורת החסידות, השיבו רבינו: התורה הנגלית נמשלה למים כנאמר "הוי כל צמא לכו למים", ויש במימות מים היפים ומים הרעים, כשלומדים עם פניות על מנת לקנטר נעשית להם התורה סם שאינו חיים אלא שהתורה נמשלה ג"כ לאש כנאמר, "מימינו אש דת למו", ויש בכח האש להרתיח את המים, בכח ההרתחה יסולקו מהם כל הכוחות השליליים וייהפכו למים מזוקקים, מים היפים. ובכן, צריכים ללמוד תורה באש, עבודת הלב והמוח על פי חסידות היא היא פעולת ההרתחה...
והעבודה שדרש רבינו מחסידיו היתה רבת אנפין. לפום גמלא שיחנא. מן הצעיר כצעירותו ומן הקשיש כערכו. סיפר החסיד רבי דוד צבי חן ז"ל מטשרניגוב (הרד"צ), שכשהיה כבן שתים עשרה הביאו אביו, רבי פרץ, לליובאוויץ', אל רבינו, והרבי קירב אותו מאוד, ובין השאר אמר לו: "שמע לקולי, תחדל מלהיות נער ("ווער אויס אינגעל"), וכשאתה צריך לברך על מאכל ומשקה, תיזכר למי אתה ניגש לומר ברוך אתה"... (ומאז ועד סוף ימיו כל אימת שעמד הרד"צ לברך על איזה מאכל או משקה, ראו אותו שם ידו הימנית על מצחו, כאדם שמתאמץ להיזכר באיזה ענין עמוק...).
חסידים מספרים שאחד מבניו, אשר ליוהו במסעותיו, שלח אז ממינסק מכתב לאמו הרבנית בליובאוויץ', ובין השאר כתב שהוא נהנה מאוד מהכבוד הגדול שאבא נוחל פה. משחזר רבינו לביתו, נזדמן לידו באקראי מכתבו של הבן, והתרעם עליו מאד עד שקראו אליו ונזף בו. תמהה אמו הרבנית: מאי כולא האי, מה פשעו, מה חטאתו? השיב לה רבינו: "דמי נשפך כמים, והוא כותב שנהנה מזה".
נסתלק בי"ג בניסן שנת תרכ"ו זי"ע
נלקט מהספר "מרביצי תורה מעולם החסידות"


מסילות הזוהר

* לימוד התורה בחצות הלילה * יציאת הנשמה מהגוף * לאיזה נשמה יש תיקון לאחר המוות
ר' אלעזר פתח וכו': רא"פ, "וכצפרים האחוזות בפח, כהם יוקשים בני האדם" (קהלת ט). מקרא זה הרי למדנו, אבל בוא וראה, בני האדם אינם יודעים, ואינם שומעים, ואינם מסתכלים ברצון אדונם, והכרוז קורא לפניהם בכל יום, ואין מי שיקשיב לו ואין מי שיעורר רוחו לעבודת אדונו.
בשעתא דרמש ליליא וכו': בשעה שהחשיך הלילה, והשערים נסתמים, מתעורר הנוקבא של תהום הגדול, וכמה גדודי מזיקים נמצאים בעולם. אז מפיל הקב"ה שינה על כל בני העולם, ומפיל שינה אפילו על כל אלו שיש בהם התעוררות חיים - דהיינו הצדיקים, והרוחות משוטטים בעולם, ומודיעים לבני אדם בחלומם, דברים, מהם שקרים ומהם דברי אמת, ובני אדם נקשרים בשנתם.
כד אתער רוחא וכו': כשהתעורר רוח צפון, ונחלק הלילה, שלהבת יוצאת ומכה תחת כנפיו של התרנגול, והוא קורא, והקב"ה נכנס בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים, ואז כרוז יוצא וקורא, וכל בני העולם מתעוררים במטתם. אלו שיש בהם התעוררוחת חיים, עומדים ממטתם לעבודת רבונם, ועוסקים בתורה ובתשבחות של הקב"ה עד שבא הבקר.
כד אתי צפרא וכו': כשבא הבוקר, כל הצבאות והמחנות של מעלה משבחים להקב"ה. ז"ש "ברן יחד ככבי בוקר" (איוב לח). אז כמה שערים נפתחים לכל הצדדים. והשער של אברהם - שה"ס (שהוא סוד) החסד. נפתח בה בכנסת ישראל - שהיא המלכות, לזמן לכל בני העולם, להנות מהחסדים. ז"ש "ויטע אשל בבאר שבע" (בראשית כא) כי המלכות נקראת "באר שבע" ואברהם נטע בה אילן החסד.
ומאן דלא יתער וכו': ומי שלא יעורר רוחו לעבודת רבונו, באיזה פנים יקום לפני המלך, כשיעוררו עליו בדין, ויתפשו אותו בשלשלת, דהיינו שיאמרו אותו להביאו לדין, ולא תמצא לו זכות להנצל, אז כתוב, "וכצפרים האחוזות בפח, כהם יוקשים בני אדם" (קהלת ט). ומטרם שיוצא האדם מעולם הזה, בכמה דינים נדונים הנפש עם הגוף, מטרם שנפרדו זה מן זה, ואין מי שישגיח על זה.
בההוא זמנא דמטא וכו': בזמן ההוא כשמגיעה השעה שתהיה נפרדת הנפש מן הגוף, אין הנפש יוצאת מן הגוף, עד שתתגלה עליו השכינה, והנפש, מתוך שמחה וחביבות השכינה, יוצאת כנגדה מן הגוף. אם צדיק הוא, הוא נקשר בה ומתדבק בה, ואם לא, השכינה הולכת ממנו, והנפש נשארת, והולכת ומתאבלת על פרידת הגוף, משל אומרים, החתול שאינו נפרד מן האש, חדד הסכין, וילך אחריך, כי נדמה לו שאתה הולך לחתוך בשר וכך יפרד מן האש, אף כאן כשהנפש אינה רוצה לצאת מן הגוף, נראית לה השכינה והיא יוצאת כנגדה ונפרדה מן הגוף.
לבתר אתדני תרוייהו וכו': אח"כ נדונו שניהם על ידי המלאך דומה, הגוף נדון בקבר עד שחוזר לעפר, והנפש נדונית באש הגיהנם בכמה דינים, עד הזמן שנגזר עליה לקבל עונש. אחר שקבלה עונשה, והגיע הזמן שתטהר, אז היא עולה מגיהנם, והיא מתלבנת מחטאיה כברזל המתלבן באש. ומלאכים עולים עמה, עד שנכנס לגן עדן התחתון, ומתרחצת שם במים, ומתרחצים בבשמים אשר שם, כש"א "מקטרת מר ולבונה" (שיר ג), ועומדת שם עד הזמן שנגזר עליה להתרחק ממקום שיושבים שם הצדיקים - בג"ע העליון.
וכד מטא זמנא וכו': וכשהגיע הזמן שתעלה לג"ע העליון אז עולה עמה, מדרגה אחר מדרגה, עד שמתקרבת כקרבן על המזבח, דהיינו שעולית למ"נ - להמלכות הנקראת מזבח. ז"ש, "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן", דהיינו כהן העליון למעלה, שהוא מלאך מיכאל. זו היא נפש שלא נטמאה כל כך, בעולם הזה, זו יש לה תקנה, כעין זה שאמרנו, ואם לא, הרי זה "מעוות לא יוכל לתקון" וגו'. פירוש הסולם פר' מצורע סעיפים ה - יב


מעשה שהיה

מה שאפשר - לדחות למחר
"מה זה משנה, בסוף כולם מגיעים לליל הסדר" כך הם אומרים וכך הם ימשיכו לומר, כי הרי מי יכול להכחישם. הלא באמת בסוף כולם מגיעים לליל הסדר, אבל רחוק לעולם הם לא יגיעו, הם מעולם לא דחו דבר למחר אם היה באפשרותם לדחותו למחרתיים. וגם כשימי הפסח ממשמשים ובאים, וכולם אצים ורצים, אצלם עולם כמנהגו נוהג.
וזה סיפור המעשה: בתחילת ניסן, כשעקרות הבית עדיין טרם סיימו את מלאכת הניקיון, קיבל על עצמו הבעל המסור ר' זבולון להטות שכמו לסבול ולעזור ולנקות את מה שנותר. וכך, לפקודתה של בעלת הבית מוצא הוא את עצמו מטפס לבוידם [עלית הגג]. מוריד ארגזים מאובקים וממיין אותם, מה לפח האשפה ומה לאלטע זאכן, ומה ששמרה לנו הסבתא עלקא ע"ה - אותו אנחנו נמשיך לשמור לנכדינו הבאים לטובה, והנה, בין שאר המציאות, מונחים להם מכנסי הפסים שהיו בזמנם שיא האופנה. ואם אין די בזה, הרי שבתוך הכיסים נמצאה הפתעה נוספת, פתק קטן. ובפתק כתוב כך:
"נעלי גבר לתיקון", קשה להיזכר, אבל גם אי אפשר לשכוח, זהו הפתק שכתב ללא ספק שייע הסנדלר, כאשר זבולון מסר לו את נעליו לתיקון, והיה זה לא פחות מאשר לפני שמונה עשרה שנה וחצי ואולי תשע עשרה וחצי. קשה לזכור. מי יודע אם קיים לו בכלל הסנדלר הזה, שהרי כבר שבע עשרה שנים שאין זבולון ומשפחתו גרים באותה שכונה, היום גרים הם בקצה השני של העיר בשכונה חדשה יחסית. ומי היה נזכר בו בשייע אילולא פתק זה. ועכשיו, חבל על הזמן מחליט זבולון. מה חסר לו עכשיו יותר מאשר נעילת נעלים טובות לחג.
תוחב הוא את הפתק לכיסו ועולה על האוטובוס הראשון המוביל אל השכונה הישנה, אל הסנדלר. הנה הוא כמעט מגיע, אך מה יגיד לו, חוכך זבולון בדעתו. ואולי כדאי לחזור הביתה? לא! מחליט זבולון, לא אגיד דבר, רק אגיש לו את הפתק, ונראה איך יתפתחו העניניים.
השכונה השתנתה, בנינים חדשים נבנו במקום, אבל חוש ההתמצאות של זבולון לא מאכזב, והנה ב"ה הוא מוצא את עצמו בפתחו של הצריף. אכן, זהו הצריף, שום דבר לא השתנה בו, גם שייע יושב רכון לו על סדנו באותה תנוחה. כשפטישו מונף אל על, לצורך תחיבה של מסמר נוסף לתוך סוליית מגף.
ניגש לו זבולון והפתק בידו, בתוך לבו פוחד הוא מהגיחוך שעלול הוא להיתקל בו, אבל דבק הוא בהחלטתו, ודוחף את הפתק אל מול עיני הסנדלר, עומד ודומם. מרכיב לו שייע את משקפיו, מסתכל בפתק, ומביט חליפות בזבולון ובפתק וחוזר חלילה. כן, מצהיר שייע, ובת חיוך עולה על שפתיו. קם הוא ממקומו, נוטל לידו את הסמרטוט הגדול שנועד לניקוי אבק בכמויות ענק בלבד, ונכנס לחדרון הסמוך הלא הוא המחסן של שייע. הדבר אינו אורך יותר משתי דקות, והנה ניצב לו שייע שוב בפתח המחסן, בידו השמאלית הסמרטוט המאובק ובידו הימנית מחזיק הוא בגאווה לא מוסתרת את זוג הנעליים. זבולון מזהה אותן מיד, אלו הנעלים שהוא בעצמו מסר לתיקון. והנה, שוב הוא יקבל אותן לאחר שנים רבות כל כך, "היה שווה להגיע" חושב הוא בליבו.
שייע מרים את הנעליים גבוה, מתבונן בהם היטב, ואומר לזבולון: "סליחה אדוני זה כמעט גמור, תבוא מחר!!!"
כתלי בית המדרש


חוד הפרשה

א. על איזה כלים התכוונה התורה בזה שכתבה "ולא יטמא כל אשר בבית"?
ב. אם חזר הנגע לבית באותו יום שהחליפו את האבנים, האם נטמא שוב הבית?


שינון הלכה

סימן קי"א
א. מי שאין לו נר של שעוה לבדיקת חמץ, במה יבדוק?
ב. מדוע נהגו קודם הבדיקה להחביא פתיתי לחם?

שבת

ז' ניסן

בראשית

קט - קיב

קג - קו

ראשון

ח' ניסן

בראשית

קיג-קטז

קז-קט

שני

ט' ניסן

בראשית

קיז-קכא

קי-קיד

שלישי

י' ניסן

בראשית

קכב-קכז

קטו-קיט

רביעי

י"א ניסן

בראשית

קכח-קל

קיט-קכב

חמישי

י"ב ניסן

בראשית

קלא-קלו

קכב-קכו

שישי

י"ג ניסן

בראשית

קלז-קמ

קכז-קכט

שבת

י"ד ניסן

בראשית

קמא-קמז

קל-קלה





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael