אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
ויקהל

קולמוס העורך

עשיר גדול בעל הון עצום ורב, ראה פעם את משרתו מגדיש את התבן ומאכיל את סוסיו במידה מרובה, והתרעם עליו על אשר מבזבז את הונו. אמר לו המשרת, מה נחשב מעט התבן שהרביתי לסוסים לעומת רוב עושרכם. ויען האדון ויאמר, מה אתה סח, הרי אצל הברון רוטשילד נמצא בפינה אחת מארמונו יותר מכל רכושי.
אומר הרה"ק רבי מרדכי סלונים זצ"ל שכך צריך האדם להרגיש בלימוד התורה שככל שלומד ויודע יותר תורה, יהיה עניו כאילו עדיין לא השיג מאומה, שהרי לעומת מה שלא למד עדיין, הרי זה נחשב לכלום, שהרי על התורה נאמר (איוב יא, ט) "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים". שבת שלום


נתיב הדרש

מה אפשר ללמוד מהמושג "כסף"
נאמר בפרשתנו "קחו מאתכם תרומה לה' (לה, ה). במסורה מצאנו ג' פעמים "קחו", קחו מאתכם תרומה לה', קחו מוסרי ואל כסף, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'.
בספר "חידושי רבינו יוסף נחמיה" דורש את הקשר שבין הפסוקים, וכה דבריו: תאות הכסף והממון הוא רוח החיה בעולם הזה, כולם רצים אחריה ולא שבעים ממנה, ובאמת כבר כתב הרמב"ם ז"ל שזה נחוץ ליישוב העולם כי לולא השגעון הזה של רדיפה אחר הכסף, לא היה מתקיים העולם.
אבל בכל זאת, איש הרוח, בראותו אנשים משתגעים כאלה, לא נמשך אחריהם, אלא מסתכל בהם ובמעשיהם ולומד מזה מוסר, שאם הם בעבור טוב מדומה שכלה ונפסד טורחים יום ולילה, על אחת כמה וכמה צריך לעשות בשביל הטוב הנצחי.
וכעת יובן הקשר בין הפסוקים. זה שאמר הנביא "קחו מוסרי ואל כסף" כלומר המוסר הצפון בתאות הממון אותו תקח לך ללמוד ממנו מוסר השכל, ולא את הכסף בעצמו תבקש.
וזה מה שאמר הפסוק בפרשתנו "קחו מאתכם תרומה לה'", כלומר, מאתכם - מהתנהגות בשר ודם תקחו התעוררות כדי להתרומם תרומה אל ה'.
וישנו עוד ענין, שיהיה האדם נזהר מאוד בדיבורו, והנביא צווח (הושע יד) "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", שהרי הרבה אנשים עושים חשבון עם נפשם ומוצאים את עצמם כשרים וצדיקים שאין להם על מה לשוב, כי לא מרגישים כלל שהתרחקו מה', אבל אף אם זה נכון שלא חטאו בפועל בידיים ממש. מכל מקום, מי יאמר שהוא נקי מחטא עקימת שפתים, פה חנף, ליצנות, שקר ולשון הרע, וכבר אמרו חז"ל (ב"ב קס"ה, א) "וכולן באבק לשון הרע".
ואפילו ניצלו מזה, מכל מקום מעון דברים בטלים מי ניצל: הלא בהיות האדם בחברת איש רם המעלה, אז ישים יד לפה, יחריש ויתאפק ולא יהין לדבר שיחת חולין, ואם כן הלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו ורואה תמיד במעשיו, וכל שכן במקום נורא - מקום מקדש מעט, איך ירחיב פה ולשון, וכבר אמר קהלת (ד, יז) "שמור רגלך כאשר תלך אל בית אלקים כי ה' א' בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" כי צריך לקחת מוסר על כל פנים מדרך העולם ומורא בשר ודם.
וזה שצווח הנביא, שאם לא תדעו על מה לשוב - "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" - על מה שפגמתם נגדו ית' בדבר שפתים, הלא מאתכם, מנמוסי בשר ודם, ראוי שתקחו תרומה לה' - יראת הרוממות לפניו ית"ש.


בשבילי הפרשה

לפעמים מי שלא כשרוני יכול להצליח יותר
וכל אשה חכמת לב בידיה טוו... וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים (לה, כה-כו).
עיין רש"י שכתב שזו אומנות יתרה היתה, שמעל גבי העזים טוו. והנה צריך ביאור מהן כפלות הפסוקים "וכל אשה" וכו' "וכל הנשים" שלכאורה הרי ענינם אחד. גם צריך ביאור מדוע בתחילה אמר "וכל אשה חכמת לב", ובפסוק השני נאמר "אשר נשא לבן אותנה בחכמה".
ונראה לומר בעזהי"ת, דהנה כבר אמרו חז"ל (ברכות י:) "כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים", כלומר כל הסומך על כוחו מראים לו שאין כוחו גדול כל כך. כך גם היה אצל הנשים, שהיו נשים "חכמות לב" כלומר שבטבע היו בעלות כשרון, והמה נגשו אל המלאכה סמוכות ובטוחות על כשרונן ובאמת הצליחו, כנאמר "בידיה טוו", אבל לא הפליאו לעשות אומנות יתרה, אלא עשו רק כפי כישרון כוחם וחכמתם.
אך היו כאלו שלא היו בעלי כשרון כל כך, אך רצונם הנמרץ ולבם הטוב לשם שמים, נשא אותן לקרב אל המלאכה, וסמכו על עזר שדי ממרום, עליהם נאמר "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה" - שמטבע ברייתן לא היו "חכמות לב" אך לבן נשא אותן לנסות לעשות דבר חכמה, יען לא בטחו על כוחן, אדרבה לשם שמים נכנסו להתגדר בדבר הנראה לכאורה נשגב מהן, לכן היה ה' בעזרם והצליחו לעשות אומנות יתרה ו"טוו את העזים" דווקא, כפירוש רש"י ז"ל, שמעל גבי העיזים טוו.
ומוסר השכל יוצא מזה, שאם "עת לעשות לה'" אז גם החלש יאמר גבור אני, וה' הטוב יהיה בעזרו עד כי גם יפליא לעשות. חידושי רבי יוסף נחמיה

לפי ההליכה אפשר להבחין מיהו האדם
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל... ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה (לה, א-כ).
אם נאמר בתחילה "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" פשוט הוא שיצאו מלפני משה ומה בא הכתוב להשמיענו.
ואפשר להסביר על פי משל: כשרואים אדם יוצא ממקום ומתנודד רואים שיצא מבית מרזח, ועל בני ישראל ראו לפי ארשת פניהם והילוכם שיצאו מלפני משה. הרה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל

בכח האחדות נבנה המשכן
ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש (לו, א).
צריך לבאר במקרא קודש שלפנינו למה נאמר בראש המקרא "ועשה" לשון יחיד, והרי בסוף הפסוק מבואר שרבים הם העושים את מלאכת הקודש.
ויש לומר שזה בא לרמז שבצלאל ואהליאב וכל אנשי החכמה שעסקו במלאכת הקודש כולם היו אהובים ורצויים זה לזה ומאוחדים לעשות רצון קונם, כאיש אחד בלב אחד. שהרי רק על ידי אחדות תתכן השראת השכינה במשכן, ולכן נאמר "ועשה" בלשון יחיד, לרמז שכולם - כאחד נחשבים. [וע"ד דרשת חז"ל בפרשת יתרו "ויחן שם ישראל נגד ההר" - כאיש אחד בלב אחד]. ברכת אב


דרך הלכה

דיני ברכת שהחיינו - ה
ברכה על בגדים חדשים
א. הרמ"א (בסימן רכג) כתב שברכת שהחיינו על בגדים וכלים חדשים אינה אלא רשות, ולא חובה, ומכל מקום כתב המשנה ברורה שאף שהיא רשות אין להקל בה.
ב. כתב השולחן ערוך שמברכים שהחיינו על בגד חדש בשעת הקניה ולא בשעת לבישה, והמאמר מרדכי כתב שהמנהג לברך בשעת לבישה, כיון שאז יש את עיקר השמחה.
ג. אם לא בירך בשעת קניה, יכול לברך בשעת לבישה, ואם גם אז לא בירך, יכול לברך כל עוד שלא פשט את הבגד מהלבישה הראשונה.
ד. כתב המג"א שבגד שעדיין אי אפשר ללובשו מחמת שצריך תיקון אצל חייט, אין מברכים בשעת קניה, כיון שאיננו ראוי עדיין ללבישה, ולכן במקרה כזה יברך בשעה שילבשנו. וכן בגד שצריכים לבודקו משעטנז אין לברך עליו בשעת הקניה, כיון שעדין אינו ראוי ללבישה.
ה. על בגד שקיבלו כמתנה גם כן מברכים, ויש דעות שסוברות שיברך "הטוב והמטיב", אבל המשנה ברורה הכריע שמברכים שהחיינו.
ו. סוגי הבגדים שמברכים עליהם שהחיינו הם בגדים חשובים שגורמים שמחה לאדם בקנייתם, כגון: מעיל, חליפה, כובע. אבל על בגדים שאינם חשובים, פסק הרמ"א שאין מברכים עליהם אף מי ששמח בהם, אבל השו"ע פסק שמי ששמח גם בבגדים פשוטים חדשים מברך גם עליהם.
ז. הגרש"ז אויערבך הורה שעל תכשיטים לא מברכים שהחיינו, אף על תכשיטים חשובים.
ח. על טלית גדול מברכים שהחיינו, ועל טלית קטן אין מברכים.


אורחות צדיקים

הרה"ק רבי שלמה מראדאמסק זצוק"ל בעל ה"תפארת שלמה"
הרה"ק רבי שלמה ב"ר דוב צבי הכהן רבינוביץ זי"ע מראדומסק מחסה"ק תפארת שלמה עה"ת ומועדים. משפחתו מרום היחוס שמגיעה עד להרמ"א ולמעלה בקודש עד לרש"י הק'. היה תלמידם של הרה"ק רבי משה מלעלוב והרה"ק רבי פישלי מסטריקוב והרה"ק רבי מאיר מאפטא זי"ע.
נסתלק לעולמו ביום ו' כ"ט אדר ער"ח ניסן בשנת תרכ"ו.
פעם היה מתבולל אחד שאשתו חלתה מאוד, והיה לה אח שהיה פרופסור. כשבא לבודקה וראה את חומרת מצבה, אמר שאין מה לעשות. כששמע בעלה המתבולל את חומרת המצב, הלך למרחץ ובכה שם מאוד. ראה אותו יהודי אחד שבוכה, ושאלו לסיבת בכייתו. המתבולל סיפר לו על המחלה של אשתו. אמר לו היהודי, שבראדומסק ישנו רבי שהוא גדול בישראל, והוא בתפילותיו וברכותיו יוכל לפעול עבורה מזור ותרופה למחלתה.
הלך היהודי לשם עם פיתקא ופדיון, והראדומסקר לקח את הלולקע (מקטרת) שלו והכהו מכות נמרצות. חשב המתבולל שזה דרכם של אנשי פולין, והלך בפחי נפש לביתו. כשהגיע לביתו, ראה שאשתו כבר הולכת על משענתה במקל, ויהי לפלא בעיניו שהרי לא מזמן שכבה בלי להניע אבר אחד מרוב כאבים, ושאל אותה אם עשתה משהו, ואמרה שלא. אלא שפתאום הרגישה שחזרה לכוחותיה, והתיישבה בדעתה לנסות לרדת מהמיטה. ושאל אותה בעלה מתי התחילה להרגיש בטוב, ולפי דבריה הבין שזה היה בעת שקיבל את המכות מהרבי.
כששמע אחיה הפרופסור את הפלא, בא לבקרה וראה שנתרפאה מחוץ לדרך הטבע. ושאל איזה תרופה לקחה ומי נתן לה את התרופה. אמר לו גיסו, שלא קיבלה תרופה משום אדם, אלא שהיה אצל הרבי והזכיר אותה לרפואה. אמר הפרופסור, אם בכוחו של הרבי לשנות את הטבע, הוא מעוניין לראותו.
כששמע בעל המעשה שמתכונן ללכת לרבי, אמר לו שאם הרבי יתן לו מכות כפי שהוא הוכה על ידו, יקבל את המכות ברצון. ונסע הפרופסור אליו ודיבר עמו בענינים שונים, והתפעל מרוב חכמתו של הרבי, ונהיה בעל תשובה גמור. וחזר לגיסו המתבולל הנ"ל והשפיע עליו שיחזור אף הוא בתשובה שלימה.
הגה"ח ר' ישראל שמעון קסטלניץ זצ"ל ששמע מהרה"ק רבי מרדכי סלונים זצ"ל "מזקנים אתבונן"


מסילות הזוהר

מדוע ישנם כאלו שמתים טרם הגיע זמנם למות
אר"ש האלוקים וכו': א"ר שמעון, האלוקים, דהיינו שנשבע באלוקים, שרוב בני העולם, אינם מתים לפני זמנם, חוץ מאלו שאינם יודעים לשמור את עצמם. כי בשעה שמוציאים את המת מביתו לבית הקברות, נמצא מלאך המות בין הנשים. הוא משום שכך הוא דרכו משום שפיתה את חוה, ובשבילה גרם המות לכל העולם, שע"כ הוא ממית האדם. והגברים נמצאים עם המת. והמלאך המות נכנס בין הנשים, בהדרך עד בית הקברות.
ואית ליה רשו וכו': ויש לו רשות אז, להמית בני אדם, והוא מסתכל בפניהם של הנראים לפניו בדרך לבית הקברות, משעה שמוציאים המת מביתו לבית הקברות, עד שחוזרים לביתם. ומשום זה, גורם מות לכמה אנשים בעולם מטרם שמגיע זמנם. וע"ז כתוב, "ויש נספה בלא משפט" (משלי יג). משום שעולה ומסטין ומזכיר עונותיו של האדם לפני הקב"ה, הוא נידון על אלו העונות ונסתלק מטרם שמגיע זמנו.
מאי תקנתיה וכו': שואל, מהו התקון שלו להשמר מפני מלאך המות, ואומר, בשעה שנושאים המת לבית הקברות, יחזיר אדם את פניו ויעזוב הנשים שיהיו אחר כתפיו. ואם הנשים מקדימים, ילך לאחוריהן, באפן שלא יתראה עמהן פנים בפנים. ואחר שחוזרים מבית הקברות לא יחזור באותו הדרך שהנשים עומדות, ולא יסתכל בהן כלל, אלא יטה עצמו בדרך אחר. ומשום שבני אדם אינם יודעים ואינם מסתכלים על זה, רוב העולם נידונים בדין ומסתלקים מטרם שבא זמנם.
א"ר אלעזר וכו': אר"א, אם כן טוב לאדם שלא ילווה המת. א"ל לא. כי האדם השומר את עצמו כאפן הזה, הוא ראוי לאריכות ימים, וכ"ש לעולם הבא.
ת"ח לאו למגנא וכו': בוא וראה לא בחנם התקינו הראשונים לתקוע בשופר להוצאת המת מביתו לבית הקברות. אם תאמר, שהוא בשביל המת לכבודו בלבד. לא. אלא שהוא כדי להגן על האנשים החיים, שלא ישלוט עליהם מלאך המות להשטין למעלה, וישמרו ממנו.
פתח ואמר וכי וכו': פתח ואמר, "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם" וגו' (במדבר י). והסתכלתי, "על הצר" - זהו מלאך המות. "הצורר אתכם" תמיד, וממית בני אדם, ומבקש להמית את הכל. מהו התקון שלו. "והרעותם" - אם בראש השנה, שהוא יום הדין למעלה, יורד מלאך המות למטה, כדי להסתכל במעשה בני אדם, ולעלות למעלה להסטין עליהם. וישראל, שיודעים שמלאך המות יורד למטה, ועולה למעלה להיות מקטרג עליהם, הם מקדימים לתקוע בשופר ליבב עליו, שלא יוכל להם, ולהגין עליהם.
וכל שכן בשעתא וכו': וכל שכן בשעה שעושה דין והורג בני אדם, ונמצא למטה. וכל שכן בשעה שהולכים לבית הקברות וחוזרים מבית הקברות, כי בשעה שנשים נושאות רגליהם עם המת, הוא יורד ונמצא לפניהם. שכתוב, "רגליה יורדות מות" (משלי ה). שמלאך המות בא לפניהם, בשעת נשיאת רגליהם ללוות המת, כי על כן, גרמה חוה המות לכל העולם, הרחמן יצילנו. פירוש הסולם פרשת ויקהל כח - לד


מעשה שהיה

תפילה בלי בלבולים
רבי חנוך העניך מאלכסנדר זצ"ל היה גר לאחר נישואיו אצל חמיו ר' צבי הירש שדאג לכל למחסורו. פעם כשיצא רבי חנוך העניק מעיירת רבו "פשיסחא" בדרכו לבית הוריו בליטומירסק, שיגר עמו חותנו רבי צבי הירש העשיר את אחד מעגלוניו המסורים למען ישרתו בדרך, יבשל למענו, ידאג לכל מחסורו ובל יסיר עינו מחמדת המשפחה כולה. כולם פחדו מר' צבי הירש העשיר והתקיף ואמר העגלון לקיים את הבטחתו ולמלאות את המשימה שקיבל על עצמו בשלימות, בעד כל מחיר.
והימים, ימי חורף קשים וסוערים, שלג לבן כיסה את היקום כולו ואת הנודדים בדרכים, העגלה שרכה דרכה בקושי, בוססה במעטה של שלג בגובה כמטר ויותר שנח על פני השבילים הצרים. הכפור חדר לכל עצם ועד כי גם הסוסים נשמו בקושי, סחבו את המרכבה בעצלתיים. יום שלם נעו, רבי חנוך העניך ועגלונו משרתו בדרך, מבלי לאכול ומבלי לנוח, רק בשעות הלילה המאוחרות הצליחו להגיע לאיזה שהיא אכסניה.
מיהר העגלון-המשרת להוציא מחבילתו בשר ומטעמים שהביא מביתו של רבי צבי הירש, מרח את המחבת אשר עמו והחל לצלות בשר ומעטמים טעימים, כדי להגיש ארוחה לרבי חנוך העניך הצעיר, אחרי יום של צום ונדודים.
ורבי חנוך העניך פרש לפינה והחל בתפילת מעריב, שעה ארוכה, כדרכו עמד בתפילתו, כשסיים כבר היתה הארוחה הדשנה והמגרה מוכנה. "יישב נא לסעוד לבו" הכריז העגלון בקול, מבלי להסתיר אושרו.
ורבי חנוך העניך מסרב. פונה שוב לפינתו, מוציא ספר ומתיישב ללמוד. נבהל המשרת, שאל בחרדה: האם חולה מר, חלילה? השיבו רבי חנוך העניך: לא. ב"ה אני בריא. שאלו המשרת: אז, מדוע אינו ניגש לסעודתו שהכנתי, הלא צם כל היום, ואני הבטחתי להשגיח על כבודו. טעמי ונימוקי עמי, השיבו רבי חנוך העניך.
העגלון הטבח לא הרפה, בעגמה שאל: האם טיגוני ובישולי לא מצאו חן בעיניו, האם הקדחתי את קדרתי?
חלילה - הרגיעו רבי חנוך העניך - להיפך, כשניגשת לטגן ולבשל התכוננתי לגשת לתפילה, ריח הבשר המטוגן, המגרה הגדיל את תאבוני וחשף את רעבוני אחרי יום של צום. עד כמה שעמלתי להקדיש את מחשבותי לתפילה גברה תשוקתי לסעודתך, נוכחתי לדעת שהערב שוב לא אוכל להתפלל בגלל המטעמים שלך, שבלבלו אותי לגמרי, אמרתי איפוא לנפשי אין עצה אלא לאסור עלי לחלוטין את האוכל הזה איסור מוחלט, בל אטעום מזה עולמית. אז שוב לא יבלבלו הריחות המגרים את מחשבותי, כי מה לי ולהם, אם לא ינעמו לחיכי, אמרתי ועשיתי...
לוקט מספר "אלכסנדר" להרי"מ לוין ז"ל


חוד הפרשה

א. מה הפירוש "לעמת"?
ב. מאיזה שבט היה אהליאב?


שינון הלכה

סימן נ"ז
א. מי שבירך על לחם שיש לו בביתו ולא היה בדעתו לאכול יותר ממה שיש לו, ואחר כך נתאוה לאכול עוד, ושלח לקנות לו עוד, האם צריך לברך שוב על מה שהביאו לו?
ב. מי שיש לו לחם בביתו וחתך לעצמו חתיכה שחשב שתספיק לו, ואחר כך נתאוה לאכול עוד, האם צריך לברך שוב?

שבת

כ"ד אדר א

הקדמה לזוהר

קפג-קפד

קעט-קפא

ראשון

כ"ה אדר א

הקדמה לזוהר

קפה-קפח

קפב-קפג

שני

כ"ו אדר א

הקדמה לזוהר

קפט-קצז

קפד-קפח

שלישי

כ"ז אדר א

הקדמה לזוהר

קצח-רג

קפח-קצב

רביעי

כ"ח אדר א

הקדמה לזוהר

רד-רז

קצג-קצז

חמישי

כ"ט אדר א

הקדמה לזוהר

רח-ריד

קצח-רב

שישי

ל' אדר א

הקדמה לזוהר

רטו-ריח

רב-רה

שבת

א' אדר ב

הקדמה לזוהר

ריט-רכב

רו-רח





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael