אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
תרומה

קולמוס העורך

לפעמים אדם רוצה להתפלל ועושה הרבה הכנות לתפילה, כגון שלומד או שאומר מזמורי תהלים וכדומה, ועם כל זאת כשנעמד להתפלל לבו לא עמו. לא הולך לו להתפלל.
ולפעמים אינו עושה שום הכנות ואינו מתכונן כראוי, ומייד כשנעמד להתפלל, נפתח לבו ומתפלל מעומק הלב אף שאינו ראוי לכך.
והסיבה לזה, אמר ה"בית אברהם" מסלונים (מובא ב"מזקנים אתבונן"), כי ההכנה שעשה לתפלה הראשונה עוזרת לו בתפילה השניה.
ואותו ענין שייך גם כן בשבת קודש, שיתכן ויעשה אדם הכנה גדולה לקבל את הארת השבת, ומשום סיבה כלשהיא, אינו יכול לקבל הארה מקדושת השבת, ובפעם אחרת כשתוסר הסיבה יקבל את הארת השבת אפילו ללא הכנה כלשהיא. שבת שלום


נתיב הדרש

עיקר מצוות צדקה היא 'מתן בסתר'
על הפסוק "ויקחו לי תרומה", פירש רש"י "לי"- לשמי. ובספר "תפארת יחזקאל" כתב לפרש ענין זה בהקדימו את המסורה, שכתוב ב' פעמים "זובח" (מובא בבעל הטורים פרשת משפטים), "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו" (כב, יט), וכן "זובח תודה יכבדנני" (תהלים נא, כג).
דהנה הכתב סופר מפרש את הפסוק: "זובח תודה יכבדנני". שיש אנשים הנותנים סכומים גדולים לצדקה, רק כדי שיכבדו אותם, ועל כן נותנים כשכולם רואים , וכיון שכל כוונתם בנתינת צדקה היא רק כדי שיכבדו אותם, וכולם יודו ויברכו את שמם הטוב, ממילא אינם נותנים "מתן בסתר", כיון שעל ידי מתן בסתר לא ישיגו את הכבוד המדומה. ואם כי גם זה חשוב לפני המקום (כמו שאומרים בשם הבעש"ט הק' זיע"א, שצדקה מותר לתת שלא לשמה, כי סוף סוף מחיה את נפש העני) אמנם, עיקר המצוה היא כשנותן "מתן בסתר", ועל זה אמר דוד המלך ע"ה "זובח תודה יכבדנני", מי שזובח את התודה, ואינו מחכה ליתנה ברבים דוקא, כדי שכולם יודו ויברכו לשמו, בנתינה כזאת "יכבדנני", בזה מכבד את השם יתברך, כי מראה שאצלו, עיקר החשיבות היא לקיים מצות ה', ולא להתפאר בפני הבריות, שיתנו לו תודה על מעשיו הטובים, אלו תוכן דבריו.
ומובא בגמרא (כתובות ל:) אף על פי שבטלו סנהדרין וכו', דין ארבע מיתות לא בטלו וכו', עיי"ש. ואם כן אדם שעבר על עבודה זרה חס ושלום, שענשו "סקילה", מה תקנתו? מצינו בגמרא תקנה להינצל מהעונש, על ידי שיתן מתן בסתר, וזה לשון הגמרא (בבא בתרא י.): ואי זו היא שמצילתו ממיתה משונה? נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. (פירש רש"י, יתננה בכיס של גבאי צדקה). וכתבו התוספות (שם דף י. ד"ה ואיזו) שהחידוש הוא, שאפילו ממיתה משונה שקיימת בעולם הזה, מצלת, עיי"ש.
וזאת תורת המסורה: "זובח לאלהים (לעבודה זרה - רש"י) יחרם (יומת בסקילה - רש"י). ומה תקנתו כדי להינצל ממיתה זו? "זובח תודה" - שיתן צדקה בסתר ויוותר על התודה שיאמרו לו, שזה כמו זביחה - הקרבה, דהיינו "נותנה ואינו יודע למי נותנה".
היוצא לנו מכל המתבאר שעיקר חשיבותה של מצות צדקה היא, כשנותנה ואינו יודע למי נותנה, ורק הקב"ה יודע מתרומתו.
וזו כוונת רש"י: "ויקחו לי תרומה", אם אף אדם אינו יודע מהתרומה, רק הקב"ה ולא יותר, תרומה כזו היא "לשמי" - לשם שמים, כי כוונתו רק לעשות נחת רוח ליוצרו, שאמר ונעשה רצונו.


בשבילי הפרשה

איך נותנים צדקה בלב שלם
ויקחו לי תרומה... תקחו את תרומתי (כה, ב).
נראה לפרש פסוק זה על פי מה שפירשתי בפסוק (דברים טו, י) "נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" מהו כפל הלשון "נתן תתן". אלא שהתורה נתנה לנו עצה איך לתת צדקה בלב שלם ונפש חפצה, והוא, על ידי שיפריש מממונו סכום לצדקה, טרם יבוא העני, וכשמופרש כבר לצדקה, או אז כשיבוא העני ויתן לו, לא יצטער ולא ירע לבבו כלל, כי הרי זה כבר לא שלו, שהרי כבר הפרישו לצדקה, ולכן אמר, "נתן תתן לו" בכפל לשון, שבתחילה יפריש, ואז יתן לו, ועל ידי זה יוכל לקיים "לא ירע לבבך בתתך לו".
וזה הזהיר כאן "ויקחו לי תרומה", ופירש רש"י, "הפרשה יפרישו ממונם לי נדבה". כלומר, להפריש תחילה, ואחר כך "תקחו את תרומתי" - תרומה שהיא שלי, שכבר הקדישו על ידי הפרשתו. ועל ידי זה, יהיה הדבר בלב שלם. קרן לדוד

איך ניצלים מהמקטרגים על עשיית המצוות
ויקחו לי תרומה (כה, ב).
נאמר על זה במדרש, הה"ד "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ג). ונראה לבאר את הקשר בין שני הפסוקים, על פי מה שמובא בזוהר הקדוש שאדם שרוצה לעשות מצוה וירא מן המקטרגים והמשטינים שיפריעו לו בקיום המצוה, טוב יעשה אם יתן צדקה לפני עשיית המצוה, ובזה יקנה את המצוה, ואז אין שליטה למקטרגים ומשטינים עליה.
ובשם הרה"ק מצאנז זיע"א אמרו דמן הנכון שגם במצות צדקה עצמה יקדים לתת צדקה לפני קיום המצוה, כי אז יוכל לקיימה בקלות.
עצה נוספת לקיים את המצוה בשלמות, שמענו מהרה"ק מהרי"ד מבעלזא זצוק"ל זיע"א, והיא, ללמוד את ההלכות ופרטי המצוה לפני קיום המצוה, וע"י לימוד המצוה יוכל לקיימה בשלימות.
ולפי זה יש לומר: "ויקחו לי תרומה" - האדם הרוצה לתת מתנתו להשי"ת - והוא קיום המצוות, וחושש מפני המקטרגים ומשטינים, מביא המדרש ב' עצות לזה. א, "כי לקח טוב נתתי לכם", "לקח" הוא מלשון קנין, הכוונה לקנות את המצוה, על ידי נתינת צדקה לפני עשייתה. ב, "תורתי אל תעזובו", על ידי לימוד התורה הקדושה והלכות הכרוכים במצוה זו שעומד לקיימה, יסייעו בידו לקיים את המצוה בשלימות, ללא חשש ופחד מצד המקטרגים והמשטינים העלולים להפריעו או להניאו מלקיים מצוות השי"ת. מקור ברוך

מהו הרמז בחצאי המידות של הארון
ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו (כה, י)
ומדקדק בעל הטורים שכל מדות הארון היו שבורות בחצאי אמות ולא היה כן בשאר הכלים.
ונראה לבאר הענין על פי מה ששמעתי מאדוני אבי (מהר"י) ז"ל בשם אביו (מהר"ש), שפעם אחת זכה להתגלות גדולה, ואמר שיותר ממה שהיתה לו שמחה במה שזכה לראות בעיניו, היתה שמחתו גדולה עוד יותר במה שראה שיש [דרגות עליונות] עוד יותר ויותר עד אין קץ.
ויש לומר דבארון היתה ה"עדות" - היינו התורה, ועל כן לא היו המדות בארון שלימות, לרמז שעל ידי התורה מבינים שעדיין לא הגיעו לשלימות ההשגה, ויש עוד יותר ויותר. הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זצוק"ל - לקט אמרי קודש


דרך הלכה

דיני ברכת שהחיינו - ב
א. נחלקו הפוסקים אם מברכים שהחיינו, רק כשנגמר בישולו של הפרי לגמרי, או שגם על פרי בוסר שראוי לאכילה ע"י הדחק, גם כן מברכים. ולמעשה פסק המשנה ברורה שיש לברך רק על פרי שנגמר בישולו, ובדיעבד אם בירך על פרי בוסר, אין לברך שוב.
ב. פירות הדר שבתחילת העונה הם ירוקים, הורה הגרי"ש אלישיב, שאף אם הם חמוצים ואינם מתוקים ממש, אפשר לברך עליהם שהחיינו, כיון שהם ראויים לאכילה.
ג. על מיץ פירות שנסחט מפרי חדש אין מברכים שהחיינו, כיון שאין היכר בין מיץ חדש למיץ ישן בזמנינו, שיש כל השנה מיצי פירות טבעיים.
ד. פרי חדש שמבושל, מברכים עליו שהחיינו.
ה. פרי מורכב, נחלקו הפוסקים אם אפשר לברך עליו שהחיינו, יש שסוברים שכיון שהברכה נעשתה נגד מצות הבורא, לא ראוי לברך עליו שהחיינו. ויש שסוברים שאפשר לברך. ולמעשה כתבו המנחת יצחק והאגרות משה שיש לפטור פרי מורכב על ידי שיברך שהחיינו על פרי חדש אחר.
ו. הגרש"ז אויערבך הורה שכל הספק בפרי מורכב זה דווקא כשהרכיב שני אילנות זה בזה, אבל אם ההרכבה נעשתה על ידי ששתלו יחד גרעינים של פירות, אין איסור.
ז. פרי שטפל למאכל אחר ולעץ, אף שאין מברכים עליו "בורא פרי העץ", אבל ברכת שהחיינו הורה הגרי"ש אלישיב שיברך, כיון שלמעשה יש לו שמחה מהפרי.


אורחות צדיקים

הרה"ק רבי אברהם מטשכנוב זצוק"ל
רבינו היה גאון עולם מצדיקי דורו, ונהג להתפלל בכל יום כמנין 'ותיקין'. לאחר התפילה, קיבל מהקהל פתקאות (קויטלך). פעם, בא לפניו יהודי והתפלל עמו במנין ולאחר התפילה נכנס עם פתק, פתח ואמר: רבינו, רוצה אני לשאול אותך. אף אני התפללתי כמוך 'ותיקין' - ופירט עוד מן המעשים הטובים שעשה אף הוא, אם כן מדוע אליך באים אנשים כה רבים להתברך מפיך, ואליי לא בא אף אחד - מה הסיבה לכך?
השיבו הצדיק: האם ידעת יום שמח באופן יוצא מן הכלל בחייך? אמר אותו יהודי: כן. שאל הצדיק: מתי אירע הדבר? השיב אותו יהודי: הדבר אירע כאשר הכנתי חומץ ורציתי לעבור את הגבול מבלי לשלם את המס, וכך צפוי לי רווח רב מאד - שהרי אם יגבו ממני את המס, לא יהיה בידי אלא הפסד. ואכן הצלחתי, ועברתי את הגבול מבלי לשלם אף פרוטה והרווחתי הון רב - ואז היתה לי שמחה מרובה עד מאד. נענה הצדיק ואמר: דע לך, שבכל יום ויום בשעה שאני מתפלל - יש לי שמחה גדולה בהרבה מזו שהיתה לך אז! ובכך תוכל להבין את החילוק שבינינו.
בכל חודש אלול היה נוהג רבינו לתת לבעל התוקע ולבעל ה'מוסף' בשר בכל יום - כדי שיהיה להם כח לתקוע ולהתפלל. לפני התקיעות, קרא אליו הצדיק מטשעכנוב את בעל התוקע ואת בעל המוסף לחדרו פנימה, ואמר להם: דעו לכם, כי כל מה שקורה במשך כל השנה - כל הצרות, כל האנשים שנפטרים קודם זמנם או סובלים, ל"ע, אינן אלא בגלל ה'בעל תוקע' וה'בעל מוסף' שאינם מתפללים כראוי ואינם משקיעים כוחות כראוי אלא עושים מלאכתם ברפיון, וזה מביא צרות וחורבנות ומענישים על כך מן השמים! לאחר שסיים לומר את דברו, החווירו פניהם מרוב הפחד - ונכנסו לבית המדרש באימה, עלה הצדיק אל הבימה והחל לומר 'למנצח' בהתעוררות כה גדולה, עד שכל הקהל געו בבכיה!
נסתלק בה' באדר א' שנת תרל"ה


מסילות הזוהר

על ידי שלשה סימנים היו יודעים בני ישראל אם הם רצוים לפני אביהם שבשמים
כגוונא דכרובים אינון וכו': הכרובים שבמשכן הם - כמו הכרובים למעלה ועומדים באות ובנס, וכבר העמדנו הסוד, שכתוב "פורשי כנפים סוככים" (שמות כה), ולא כתוב פרושי כנפים, ולא סכוכים בכנפיהם, אלא על אות ונס היו עומדים, והיו פורשים כנפיהם כמו כרובים חיים, לעתים ידועות היו הכרובים מעלים כנפיהם, ופורשים אותן למעלה בכל יום ויום, ואח"כ היו חוזרים ומכסים על הכפורת, וע"כ באותו ובנס היו עומדים.
בכל אתר דרוחא וכו': בכל מקום שרוח עליון היה בא ושורה, ודאי יש ממש וקיום באותו ובנס, באותו מקום ששורה האדם הוא מעפר, ומטרם ששורה עליו התנוצצות הרוח שלמעלה, אין בו ממש, כיון ששורה עליו הרוח, יש בו ממש, ועומד ומתקיים.
ואי תימא דא וכו': ואם תאמר, שזה בלבד הוא בו, בוא וראה ממטהו של אהרן, שהוא עץ בלי שום ממשות, כיון ששלח בו הקב"ה מעט רוח, עמד בקיום ונעשה בריה וומשות, ומה עץ שאין דרכו בכך, כיון ששלח בו הקב"ה משהו אחר של רות, עמד בקיום והיתה בו ממשות, הכרובים שהם קדושים, ועומדים בקדושה כעין שלמעלה, על אחת כמה וכמה שהרוח העליון היה שאתה בהם גם.
בכל זמנא דישראל וכו': בכל זמן שישראל היו זכאים, היו הכרובים דבקים בדבקות פנים בפנים, כיון שחטאו היו מחזירי פניהם זה מזה, שואל, מאין היו יודעים, הרי לא יכלו לבא לקדש הקדשים לראות את זה, ומשיב, כאן נחלקו עמודי העולם. אבל בעשן הקרבן, ובקרבן שעל המזבח, ובכהן, כשהיה מברך את העם, בשלשה אלו היו יודעים, שהכרובים החזירו פניהם זה מזה והקב"ה רוצה בתשובה של בניו.
תננא דקורסנא. כד וכו': ומפרש דבריו, עשן הקרבן, הוא, כשהיו ישראל זכאים, היה עולה העשן למעלה בדרך ישר, כהסתלקות של חצים, אם העשן היה שלה לצד מזרח או לצד מערב, או בכל קצוי ארץ, היה עולה בדרך ישר. וכשלא סר לימין ולשמאל, אז נמצא הרצון למעלה ולמטה, והקב"ה רצה במעשיהם של ישראל באהבה יתירה.
בקרבנא דעל גבי וכו': הסימן הב' הוא, בקרבן שעל המזבח, כי כשישראל היו זכאים, היתה נראית על אש המזבח צורת אריה אוכל קרבנו על המזבח, וכשלא היו זכאים, היו רואים צורת כלב רובץ על המזבח.
כהנא כד בריך וכו': הסימן הג' הוא, בכהן כשהיה מברך את העם, כי בשעה שנשא ידיו, כשהיו ישראל צדיקים, והיו ראויים לברכה, ידיו היו נשואות בנשיאות בלי כבדות כלל, והורמו בשמחה וברצון. אז השכינה שורה עליהן, והן נשאו מעצמן. ואז היה הכהן יודע, שישראל ראויים לברכה, וברך אותם ברצון הלב.
וכד ידוי הוו וכו': וכשידיו היו כבדות, וביגיעה רבה התנשאו, ולא היה יכול להרימן אלא ביגיעה מרובה, אז היה יודע, שהשכינה אינה שורה על ידיו, ושישראל אינם ראויים לברכה.
בגין דבשעתא דשכינתא וכו': משום, שבשעה שהשכינה היתה באה לשרות על ידיו, כל האצבעות האלו, של הכהן, שהם בצורה עליונה היו שמחות בשמחה לקבל את השכינה עליהן, והיו פורחות להיות נשאות למעלה, כמו שהכרובים שבעולם הזה, שבמשכן, ומכל שכן הכרובים שלמעלה, היו שמחים לקבל עליהם את השכינה.
ורזא דא וידי וכו': וזה סוד, "וידי משה כבדים" (שמות יז). מה הטעם, משום שבאותה שעה, לא היו ישראל זכאים, וידיו של משה כבדו, ולא היה יכול לשאת אותן למעלה, כי כתוב למעלה, "על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' (שם). ואז "ויבוא עמלק", וכבדו ידיו של משה, ולא היה יכול לשאת אותן, עד שקבל עליו עונש, שכתוב, "ויקחו אבן", "והיה כאשר ירים משה" וגו'. כעין זה היה בלוחות האבן כמו בכהן. דהיינו שכבדו מחמת חטא העגל ונפלו מידיו ונשברו.
וע"ד כרובים בההוא וכו': וע"כ, הכרובים, באותו זמן שישראל היו זכאים, היו פנים בפנים מתדבקים זה בזה, וכשישראל לא היו זכאים, היו מחזירים פניהם זה מזה, ועל ידי סודות אלו, הנ"ל היו יודעים, אם ישראל הם זכאים או לא.
פירוש הסולם בזוהר חדש פר' תרומה סעיפים נט - סח


מעשה שהיה

פסק דין משמים - ב
תקציר: בתקופת הבעל שם טוב זי"ע קרה מקרה שעשיר הפקיד את ארנקו עם הון רב אצל ידידו הנאמן שהיה עני ואביון, טרם צאתו למרחקים. העני נפטר לפתע וכשחזר העשיר אמרו היתומים שלא ידוע להם שזה שלו ופסק הבית דין שישבעו היתומים שלא ציוום אביהם כלום בקשר לכסף ויפטרו, וכן עשו ונפטרו מלשלם. דבר הפרשה הגיע לאוזניו של תלמיד הבעל שם טוב ושאל את רבו איך יתכן עיוון דין שכזה, בזמן שכולם יודעים את האמת. אמר לו הבעש"ט שיתחבא על עץ מסוים ביער, ושיקשיב ישמע וישתוק. שם ראה שסוחר נשכב לנוח תחת עץ שעל יד מעיין ואח"כ שכח שם את אפונדתו שבה כל כספו. אחר כך הגיע סוחר שני ומצא את הכסף וברח עם זה.

כעבור זמן מה הגיע עני, מקלו ותרמילו בידו, ושם פניו אל המעיין והרווה את נפשו מים לצמאו ונשכב לישון תחת האילן. בינתיים הרגיש הסוחר הראשון באם הדרך כי חסרה לו חגורתו אשר שכחה תחת האילן, וחזר מייד במרוצה אל המקום אשר היה שם בתחילה, ובקפצו מעל סוסו מצא שם את העני ישן וחשדו שהוא בוודאי מצא שם את החגורה עם המעות, הקיצו ברוגזה ואמר לו, החזר את החגורה אשר מצאת פה כי שלי היא. השיב העני בתמהון ואמר, מאיזה חגורה אתה מדבר, ומה אתה רוצה ממני. התמלא הסוחר חימה ויך אותו במקלו מכות אכזריות. ובחפשו קרע את תרמילו וצעק עליו גנב, החזר לי את מעותי, והוסיף להכותו. בראותו כי לא הועיל מאומה, הניחו וחזר לדרכו בפחי נפש. העני נשאר באין אונים עד ששב רוחו בקרבו, ואחר כך ליקט את בלואות סחבותיו אשר היו מפוזרים על פני השדה והלך לדרכו.
התלמיד אשר ישב בין ענפי האילן שראה את כל המאורעות התמוהות, פקודת רבו הבעש"ט שמרה רוחו והתאפק בכל כוחו לבלי להגיב על כל הנעשה.
היום פנה, והתלמיד ירד מהאילן והלך ישר אל רבו הק' הבעש"ט זי"ע, וסיפר לו את כל אשר ראו עיניו, אמר לו הבעש"ט, הסכת ושמע ואבינך הדבר לאשורו. הסוחר הראשון שראית שאיבד את כל מעותיו, בגלגול הקודם היה לו דין תורה ונשבע שבועה "שלא פקדנו אבא", ועל ידי זה זכה בדין והתעשר בהון רב ממה שאינו שלו. והסוחר השני היה בגלגול הקודם המפקיד שאיבד את מעותיו בדין תורה על ידי השבועה הנ"ל. והוכרחו שניהם לבוא בגלגול, והמסבב כל הסיבות הזמינם לאותו מקום כדי שיתוקן הדבר ויוחזר הממון לבעליו, והעני היה הדיין בדין תורה הנ"ל בגלגול הקודם, ונענש על זה שהעמיד דבריו על דין תורה, שאם רואה הדיין שבא לפניו דין מרומה צריך לטכס עצה ולעשות פשרה.
וסיים הבעש"ט שלכן הסמיך הזוהר הקדוש את ענין הגלגולים אל הפסוק "ואלה המשפטים" שהכוונה בזה לישב את מה שלפעמים יוצא פסק בדין תורה שאינו מובן בעיני הבריות ונראה כעיוות הדין, אמנם ע"י ענין גילגולי הנשמות נתקן ונסדר הכל. הבעש"ט הקדוש זי"ע, מובא בקדושת ציון ח"ב, על תהלים יט


חוד הפרשה

א. היכן היו היתדות החצר, לפי מסקנת רש"י?
ב. מה היה גודלו של מסך של פתח האוהל מועד?


שינון הלכה

סימן צ"א
א. אם נתחב לאדם קוץ בבשרו, האם מותר להוציאה עם מחט?
ב. מי שכואב לו המעיים, האם מותר לו לחמם בגדים ולשימם עליו?

שבת

ג' אדר א

הקדמה לזוהר

צא - צד

צח - קב

ראשון

ד' אדר א

הקדמה לזוהר

צה - צט

קג - קו

שני

ה' אדר א

הקדמה לזוהר

ק - קה

קז - קי

שלישי

ו' אדר א

הקדמה לזוהר

קו-קי

קיא-קיג

רביעי

ז' אדר א

הקדמה לזוהר

קיא-קטו

קיד-קיז

חמישי

ח' אדר א

הקדמה לזוהר

קטז-קיט

קיז-קכ

שישי

ט' אדר א

הקדמה לזוהר

קכ-קכד

קכא-קכד

שבת

י' אדר א

הקדמה לזוהר

קכה-קכו

קכה-קכז





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael