אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
משפטים

קולמוס העורך

נאמר בפרשתנו "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזב תעזוב עמו" (כג, ה). בספר "משמחי לב" מביא שזקנו הרה"ק מהר"ש זצוקללה"ה מבעלזא הקשה, הרי כתוב בגמרא (עי' ברכות ו.) שה' יתברך מקיים את התרי"ג מצות. אם כן, במה הוא מקיים את מצות "עזוב תעזוב".
והסביר שבמדרש מובא שהקדוש ברוך הוא אומר לישראל: "בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו" (שהש"ר ה, ב). אם כן, זוהי העזרה ש"הבא ליטהר מסייעין אותו" (יומא לח:).
שבת שלום


נתיב הדרש

מדוע יש כאלו שנוטים להתדיין בערכאות של גויים
על הפסוק בתחילת פרשתנו "ואלה המשפטים וגו', מובא במדרש (רבה ל, א): אתה כוננת מישרים - על ידי המשפטים שנתת להם הם מריבים זה עם זה ובאים לידי משפט ועושים שלום.
הקשה ה"כתב סופר", מדוע נאמר שעל ידי המשפטים מריבים זה עם זה, הלא על ידי המשפטים עושים שלום כמו שמסיים המדרש "ועושים שלום". ומבאר ה"כתב סופר" ענין זה, שכידוע כל האומות מצווים לשמור על הדינים, אבל כבר מבואר שאינם מצווים לדון בדין של תורה, רק שמחויבים לעשות דין ומשפט כאשר יתקנו לדון דין על פי בינתם, אבל המשפטים שלנו חקוקים לנו מאת ה' יתברך.
והנה המתבונן ישתומם, כשרואה שהיהודים מסרבים לעמוד למשפט, ובוחרים ללכת להתדיין בערכאות של הגוים, מאשר לדון לפני דייני ישראל. מדוע זה קורה.
והטעם בזה הוא, כי מאחר שדיניהם מוסכמים על פי דיעות בני אדם, לכן דעת בני אדם נוטה ומתיישבת בלב, כי זה נראה ישר בעיניו, מאחר שמושכלות אלו הם פרי מחשבת אדם שכמותו. אבל דינינו החקוקים לנו מהשם יתברך שאין שכל בני אדם משיגם, והרבה פעמים נראה לפי שכלו שהדין יהיה הפוך, לכן בוחרים בני האדם את דיני עכו"ם מאשר דיני ישראל, כי זה נראה להם כשכל ישר ובריא לפי שכלם שבינת אדם להם, אבל לו חכמו ישכילו שאין מי שיוכל לבוא בסוד ה', ואז לא יחטאו בנפשותם לבוא לדין בפלילים. אבל במציאות תמיד היה קשה להביאם שיעמדו לדין תורה, מאחר שלא הסכימה דעתם ושכלם למשפטי ה'.
וזה מה שאומר המדרש "אתה כוננת מישרים" - שהקב"ה כונן לנו מישרים - משפטי צדק, ולא נתן רשות לדון על פי שכלנו ועל פי אומדן דעתינו, ולא כמו שאר האומות. ואמר המדרש, שע"י המשפטים שנתת לנו, הם - היהודים מריבים זה עם זה עד שבאים למשפט, כי בקושי מסכימים לעמוד לדין. והנה, אף כל אלה שבתחילה רבים זה עם זה, בסופו של דבר כשיעמדו למשפט ומקבלים עליהם את הדין, שוב עושים שלום זה עם זה, הגם שזה נגד שכל האנושי, בכל זאת יוצאים משם מיד בדרך של שלום.
מזה עצמו רואים, שלא דבר פשוט מתרחש כאן, כי אם סייעתא דשמיא הוא זה, ככתוב "אלוקים נצב בעדת אל" - שהוא עוזר ומושיע לדיין, ונותן בלב הנידונים שיתרצו לדין ויעשו שלום, וזה פלא גדול, ואין חכם כבעל הנסיון.


בשבילי הפרשה

על החולה לפנות לחכם או לרופא
רק שבתו יתן ורפא ירפא (כא, יט).
דרשו חז"ל (ברכות ס., וב"ק פה.) מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. ולכאורה קשה, שבמקום אחר (ב"ב קטז:) נאמר "כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים", וכך נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' שלה סעיף י' ברמ"א), וזה לכאורה סותר.
וביאר הרה"ק מגארליץ זצוק"ל שהסבר הדבר הוא: כשבאה לפני שאלה על ריאה, והריאה מונחת לפני על השולחן, הגם כי היא למראה עיני, ואני גם בקי בהלכות טריפות על בוריים, עם כל זאת לפעמים אני זקוק לשמוע את חוות דעתו של השוחט אם הבועה היא מעבר לעבר ואם היא בשיפולה וכדומה, ורק אז אני יכול להכריע אם הבהמה כשרה או לא.
וכמו כן כשבא חולה לפני הרופא, אף שהרופא יודע היטב איזה תרופה צריכים לתת לכל סוג מחלה, בכל זאת בתחילה עליו להתבונן ולחקור היטב את מהות המחלה ומהו שורש המחלה ומה גרם לו לחלות בכך, ורק אז יוכל להחליט איזה תרופה היא המתאימה בשבילו. אולם, כדי לדעת את שורש המחלה, זקוקים לעזר אלוקי.
לכן יעצו לנו חכמינו ז"ל שלפני שהולכים לבקר אצל הרופא, ילך לחכם שיבקש עליו רחמים, ומכאן ינתן לרופא רשות לרפאות ויעלה בידו להמציא לו מזור ומרפא. דברי ברוך

מתי המצוות מגינות על האדם
ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו (כג, יג).
תמוה הוא הדבר, מדוע הוצרך להזהיר כאן שישמרו את כל המצוות, הרי פשוט הוא שהמצוות באו למען ישמרו ישראל מצוותיו ית'.
ונראה לבאר על פי המובא בגמרא (קידושין בסופו), שאף ששלוחי מצוה אינן ניזוקים, עם כל זאת קרה שאמר אב לבנו לעלות למגדל להביא גוזלות כדי לקיים מצוות שילוח הקן. ועלה הבן ושלח את האם ולקח את הבנים ואחר כך נפל ומת מהסולם. ומסבירה שם הגמרא שאולי מת בגלל שהירהר בעבודה זרה שעל זה נענשים אף על מחשבה לבד.
וזה מה שאמר הכתוב, "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" - בזכות כל המצוות שאמרתי לכם תהיו נשמרים מכל דבר רע, כי "שלוחי מצוה אינן ניזוקין", אך בתנאי ש"שם אלהים אחרים לא תזכירו" - שלא תהיו חלילה מהרהרין בעבודה זרה, שאז אין המצוה מגינה. חתם סופר

עבודת ה' - כדי להינצל ולהצליח
ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך (כג, יג).
מצאנו כמה פעמים בתורה שמבטיח ה' לעובדי ה' שינצלו מכל רע וצרה ויגון. אבל כבר כתב החובת הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה') שהעובד את ה' ועושה המצות על מנת להינצל, הרי הוא כעבודת השיתוף בנסתר, כי עובד את עצמו וממונו.
וזהו שנאמר "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" - על ידי כל המצוות שאמרתי אליכם תשמרו מכל רע ונזק, אבל "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" - שלא יעלה בדעתכם לעבוד אותי בשביל השכר, שזה נחשב כעובד עצמו וממונו, והיינו אלהים אחרים. כתב סופר


דרך הלכה

דיני ברכת שהחיינו - א
ברכה על פירות חדשים
א. נחלקו הראשונים, האם מברכים שהחיינו על פרי חדש בשעה שרואה אותו, או שמברכים דוקא כשבאים לאוכלו. ולמעשה פסק השולחן ערוך שהמנהג לברך בשעת האכילה, ולכן גם אם כבר ראה פרי חדש, כל עוד שלא אכלו, יכול לברך. אבל אם כבר אכל פרי חדש ושכח לברך, שוב אינו יכול לברך שהחיינו, כיון שכבר אין לו שמחה כל כך כשאוכל פעם שניה, כי כבר אכל מהפרי בשנה זו.
ב. בשו"ת "בצל החכמה" כתב שמי ששכח לברך שהחיינו לפני שהתחיל לאכול ועדיין לא גמר את הפרי יכול לברך כשנזכר, כיון שהכל נחשב כאכילה אחת.
ג. בשו"ת שבט הלוי כתב שכיון שברכת שהחיינו על פירות חדשים נתקנה משום שיש שמחה, אם כן מי שאינו שמח כשאוכל פרי חדש אינו יכול לברך. אבל הגרי"ש אלישיב הורה שגם מי שאינו שמח יכול לברך, כיון שאם חז"ל תיקנו לברך, מסתמא יש שמחה אף אם אינו מרגיש בפועל.
ד. הביאור הלכה כתב שלברכת שהחיינו אין שיעור, ואפילו אם אכל מעט מברך שהחיינו, כיון שהטעם הוא משום שמחה, וגם כשאוכלים מעט יש שמחה.
ה. אם מונחים לפניו כמה מיני פירות חדשים אין מברכים שהחיינו על כל מין, כי אסור לגרום לברך ברכה כשאינה צריכה. אלא יכוון לפטור בברכתו את כל הפירות שהולך לאכול.


אורחות צדיקים

הרה"ק רבי ברוך מגורליץ זצוק"ל בן הרה"ק ה"דברי חיים" מצאנז זצוק"ל
אביו הגה"ק מצאנז זי"ע אמר פעם לרבינו: הנשמה שלך לא היתה בעולם, זה ארבע מאות שנה, והיא כולה אמת, והיות שהעולם מעורב בשקר, לכן אין אתה יכול לסבול את העולם ואין העולם יכול לסבול אותך. ואכן בשנת הנ"ח לחייו אמר בקדושתו הגדולה שאינו רוצה לחיות עוד כי לא יכול לסבול את העולם הזה.
רבינו התבטא בעצמו: מוטב שאהיה לכפרה מאשר להזיז בידי תנועה אחת של שקר. מוטב אעשה כפרה ואאבד מן העולם, מאשר להניע תנועה קלה באצבעי בלא לכוין בלתי לה' לבדו.
פעם בעת לישת המצות לפסח התלהב אביו מרן הגה"ק מצאנז זי"ע ושקע בדביקות עצומה כדרכו בקודש, והחזיק את המיירע (חתיכת הבצק) בידיו הקדושים כשהוא דבוק בשרעפיו הקדושים, זמן יותר ארוך מכפי המותר. אחר כך התאושש מדביקותו וצעק, מיירע, כלומר, הנה מיירע מוכנת לקבל, ניגש בנו - רבינו ולקח המיירע מידיו הקדושים וזרקה לחוץ.
ואמרו החסידים שבצאנז מהדרים בראש וראשונה, על חוקי השולחן ערוך, ולכן למרות שאביו עבד עבודה קדושה בהתלהבות ודביקות עצומה במיירע זו, בכל זאת אם היה איזה חשש שאביו החזיק אותה זמן יותר מדאי, זרקו זאת לחוץ כעפרא דארעא.
איש אחד התעשר בברכתו של רבינו. הלה נדבה לבו להקים בית מדרש חדש בעיר, והזמין כל דבר הנצרך לבית המדרש משופרא דשופריה. כשרבינו בא לבית המדרש הראהו הלה את כל הדברים, להראות כמה כסף נתן. ענה לו רבינו: לו היית שומע לי, היית קונה חבל בכמה פרוטות, והיית תולה את עצמך בחבל זה, והיה לך פרסום גדול ביותר בסכום של כמה פרוטות, וחבל על כל הטירחה והכסף שהוצרכת לבזבז בשביל כל הפרסום.
מובא בשם כ"ק אדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצוק"ל בספר "ברוך שאמר"


מסילות הזוהר

מהו פירושו של הפסוק "מי לא יראך מלך הגויים"
פתח ההוא סבא וכו': פתח זקן ההוא ואמר, "אם רעה בעיני אדניה אשר לא יעדה והפדה לעם נכרי" וגו' (שמות כא). פרשה זו נאמרה על סוד זה, של נשמות העשוקות, "וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים אם רעה בעיני" וגו'.
רבונו של עולם, מי לא יירא ממך, שאתה מושל על כל מלכי העולם, כש"א, "מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה" וגו' (ירמיה י).
כמה אינון בני וכו': כמה הם בני אדם בעולם שמשתבשים וטועים במקרא הזה. וכולם אומרים אותו. אבל המקרא אינו מתיישר בפיהם. וכי הקב"ה "מלך הגוים" נקרא, והלא "מלך ישראל" הוא, וכן הוא נקרא, שכתוב, "בהנחל עליון גוים" וגו' (דברים לב). וכתוב, "כי חלק ה' עמו" (שם). וע"כ נקרא "מלך ישראל". ואם תאמר שהוא "מלך הגוים" נקרא, הרי זה שבח להם שהקב"ה מולך עליהם, ולא כמו שאומרים, שנמסרו למשמשים ולממונים שלו.
ותו סיפא דקרא וכו': ועוד, סוף המקרא, שכתוב, "כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך (ירמיה י). כל זה שבח הוא לשאר העמים, ופלא הוא, איך אינם מתעלים במקרא הזה לרום הרקיע, שהמקרא נותן לחכמיהם ומלכותם איזה יחס אל הקב"ה, שצריך משום זה לומר, שהקב"ה גדול מהם, אלא הקב"ה מעוור עיניהם, ואינם יודעים בו כלל, שזה מה שאנו אומרים שכולם אין, ואפס, ותוהו, שכתוב, "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו" (ישעיה מ). והרי עיקר עליון גדול ויקר משים אותם המקרא הזה, שאומר, שבכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך.
אמר ליה ר' חייא וכו': א"ל ר"ח, והרי כתוב, "מלך אלקים על גוים" וגו' (תהלים מז). אמר לו, אני רואה שאחר הכותל שלהם היית, ויצאת במקרא הזה לעזור אותם. היה לי להשיב מתחילה על מה שאמרתי, אבל כיון שמצאתי אותך בדרך, אעביר אותך משם, ומשם אלך להעביר הכל.
ת"ח כל שמהן וכו': בוא וראה, כל השמות וכל כינוי של השמות שיש להקב"ה, כולם מתפשטים לדרכם, וכולם מתלבשים אלו באלו, וכולם מתחלקים לדרכים ושבילים ידועים חוץ מן שם אחד, הברור מכל שאר השמות, שהוריש לעם היחידי, הברור מכל שאר העמים. והוא יוד הא ואו הא. שכתוב, "כי חלק ה' עמו" (דברים לד). וכתוב, "ואתם הדבקים בהוי"ה" (שם יד). שדבוקים בשם הזה ממש, יותר מבכל שאר השמות.
ושמא חד מכל וכו': ושם אחד מכל השמות שלו, ההוא, שנתפשט לכמה דרכים ושבילים, שנקרא "אלקים", והוריש שם הזה, ונחלק לתחתונים שבעולם הזה, ונחלק שם הזה למשמשים ולממונים המנהיגים שאר העמים, כמש"א, "ויבא אלקים אל בלעם לילה" (במדבר כח). "ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה" (בראשית כ). וכן כל ממונה וממונה, שהוריש אותם הקב"ה לשאר העמים. כלולים בשם הזה, ואפילו עבודה זרה נקרא בשם הזה, ושם הזה מלך על גוים, ולא שם ההוא של ההוא שמלך על ישראל, שהוא שם הויה, שהוא יחידי לעם היחידי, לעם ישראל, לעם הקדוש.
ואי תימא על וכו': ואם תאמר, על דרך זה נעמיד הכתוב, שכתוב, "מי לא יראך מלך הגוים", שזה השם שמלך על גוים, הוא "אלקים", כי בו שורה יראה, ודין שורה בו, אינו כן, ולא על זה נאמר, כי אם כן אפילו עבודה זרה הוא בכלל הזה, של "מי לא יראך", שגם עבודה זרה נקראת "אלהים".
אבל כיון דכתלא וכו': אבל כיון שהכותל, שהיית נסמך אחריו, נתעקר, עומד הכתוב על קימו, במעט הסתכלות, "מי לא יראך מלך הגוים". אם תאמר שאומר על הקב"ה, "מלך הגוים" אינו כן, אלא הפירוש הוא, מי הוא מלך הגוים שלא יראך, ולא יפחד ממך, ולא יזדעזע ממך, ודומה כמו שהיה כתוב, מי מלך הגוים שלא יראך. כעין זה, "הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'" (תהלים קיג). מי ששומע אותו אינו יודע מה אמר, כיון שאמר "הללויה", אומר גם כן "הללו עבדי ה'", שהיה לו לכתוב, עבדי ה' הללו את שם ה', ועם זה הכרח שאע"פ שאמר מקודם הללויה סובב הוא על עבדי ה'. אף כאן אע"פ שאמר מקודם "מי לא יראך", סובב הוא על "מלך הגוים" ודומה כמו שהיה כתוב, מי ממלך הגוים שלא יראך, והכל נאמר כמו שהיה צריך.
כי בכל חכמי וגו': "כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך", פירושו, מהו המלה שנתפשט ביניהם בחכמה שלהם, הוא, "מאין כמוך", וכולם מודים על זה, כאשר רואים בחכמה שלהם מעשיך וגבורותיך, מתפשט מלה זו ביניהם, ואומרים, "מאין כמוך", ושיעור הכתוב הוא, "בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם", "מאין כמוך" - אומרים, ומתפשט ביניהם. שמחו החברים, ובכו, ולא אמרו כלום, אף הוא בכה כמקודם. פירוש הסולם פרשת משפטים סעיפים לב – מ


מעשה שהיה

פסק דין משמים - א
בתקופתו של הבעש"ט הקדוש זצוקללה"ה זיע"א אירע מעשה, שעשיר אחד היה צריך ליסוע למרחקים לזמן רב, והפקיד את ארנקו עם הון רב אצל ידידו הנאמן שהיה עני ואביון. וכעבור זמן מה אחר שנסע העשיר לדרכו, נפטר פתאום העני לעולמו והניח אחריו כמה בנים וכשבאו לחלק ביניהם את הירושה דהיינו החפצים המועטים שהניח אחריו, מצאו במקום מוצנע את המטמון של העשיר. הם תמהו מאין בא לאביהם אוצר רב כזה, והחליטו שבודאי היה אביהם איש כילי מאוד והטמין את כל הונו בסתר וחי בעניות ודחקות. עמדו וחילקו ביניהם את העיזבון הגדול, וכל אחד בנה לו בית נאה ומהודר כראוי לנגידים, והיה הדבר לשיחה בפי הבריות איך בין יום ללילה נתעשרו.
בשוב העשיר לביתו, סיפרו לו את המאורע הנפלא איך שמת חבירו העני והניח אחריו עשירות גדולה לבניו, התחיל לצעוק מרה ולבכות, אוי לי, הלא כל העשירות הזאת שלי היא, כי טרם נסיעתי הפקדתי אצלו את רוב רכושי. רץ העשיר מייד אל היורשים ואמר להם שהארנק שלו הופקד אצל אביהם, ותבעם שיחזירו לו את פקדונו. ענוהו היורשים שאינם יודעים כלל מזה, ואין לו שום טענה ותביעה אליהם.
העשיר הזמינם לדין תורה, ופסק הדיין היה שישבעו היורשים שבועה "שלא פקדנו אבא", ויפטרו, וכן עשו ופטר אותם הדיין מלשלם. נעשה מזה רעש גדול בכל העיר והגלילות כי האמת היתה ניכרת שהמעות הללו הם של העשיר, ואיך יצא פסק מהבית דין שהיורשים אינם מחוייבים להחזיר לו כלום.
דבר המעשה הגיע לאוזנו של אחד מתלמידי ה"בעל שם טוב" זי"ע, ונכנס אל רבו ושאלו, הלא כתוב "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג), ואיך יתכן שעל ידי משפטי התורה יצא פסק דין מעוקל כזה, בזמן שכולם יודעים שהארנק היה פקדון אצל העני. אמר לו הבעש"ט, מחר השכם בבוקר וצא מחוץ לעיר אל מקום פלוני ששם פרשת דרכים, ותמצא שם אילן גדול ורחב ובסמוך אליו יש מעין-באר-מים-חיים. תעלה על האילן ותשב שם כל היום ותתכסה בין הענפים באופן שלא יוכלו לראותך, וכל מה שתראה שם שמור בלבך, ושתוק. וכשיפנה היום תרד מהאילן ותספר לי כל מה שראית.
וכן עשה התלמיד. השכים בבוקר, התפלל ויצא אל המקום אשר אמר לו הבעש"ט, ועלה על האילן וישב שם בין הענפים נסתר ונעלם מעיני הבריות. כחצות היום וחום גדול שלט על פני הארץ, וירא והנה בא סוחר אחד רוכב על סוסו. כראות הסוחר את המעיין, ירד מן הסוס ושתה ממי המעיין להחיות את נפשו במים קרים, ונשכב לנוח קצת תחת צל האילן, כשאת אפונדתו אשר בה היה טמון כל כספו כמנהג הסוחרים, הסיר מעליו והניח מראשותיו ונרדם. כעבור כחצי שעה הקיץ משנתו, ועלה בחפזון על סוסו ורץ לדרכו. בהחפזו שכח את חגורתו עם הכסף תחת האילן. עברו רגעים, והנה סוחר שני בא רכוב על סוסו וגם הוא היה עייף וצמא. ובראותו את האילן והמעיין תחתיו, קפץ מעל סוסו ושתה מהמעיין, ובגשתו אל האילן לפוש מטורח הדרך, ראה את המציאה, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, לבש את החגורה שבה הכסף מתחת חגורתו, ומיהר לברוח מהמקום.
המשך יבוא בס"ד


חוד הפרשה

א. מנין למדו רבותינו שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והזאת דמים?
ב. אם חכם בתורה לוקח שוחד, מה יהיה בסופו?


שינון הלכה

סימן נ"ט
א. מדוע אין מברכים ברכת שהחיינו על ריח בשמים חדשים?
ב. שני אנשים שמתכתבים במכתבים ונעשו ידידים אבל לא ראו אף פעם אחד את השני, האם כשנפגשים, מברכים ברכת "שהחיינו"?

שבת

כ"ו שבט

הקדמה לזוהר

מט - נה

סד - סז

ראשון

כ"ז שבט

הקדמה לזוהר

נו-ס

סח - עג

שני

כ"ח שבט

הקדמה לזוהר

סא - סג

עג - עז

שלישי

כ"ט שבט

הקדמה לזוהר

סד - עג

עח - פג

רביעי

ל' שבט

הקדמה לזוהר

עד - פ

פג - פו

חמישי

א' אדר א

הקדמה לזוהר

פא - פד

פז - צא

שישי

ב' אדר א

הקדמה לזוהר

פה - צ

צא - צח

שבת

ג' אדר א

הקדמה לזוהר

צא - צד

צח - קב





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael