אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
בשלח

קולמוס העורך

בספר עטרת ישועה כתב, שחודש "שבט" הוא ראשי תיבות ש'מרם ב'רכם ט'הרם, שהזמן מסוגל שאפשר להגיע לידי טהרת הלב, ושלא להיות משוקע בטומאה, ועל ידי זה יכולים להגיע לקדושה.
וכתב עוד שבט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, הזמן מסוגל לבקש על פירות טובות, שהם "זרע של קיימא", בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות.
וב"בני יששכר" מובא שבט"ו בשבט הזמן מסוגל להתפלל על אתרוג מהודר.
ואולי אפשר להוסיף, שהרי אמרו חז"ל "אתרוג דומה ללב" על כן נתפלל שנזכה לטהרת הלב.
שבת שלום


נתיב הדרש

תפילה מעומק הלב - מתקבלת
בזמן שעמדו ישראל לפני קריעת ים סוף נאמר "ויצעקו אל ה'" ואמרו על זה חז"ל "תפשו אומנות אבותם בידם". לכאורה קשה: וכי בשביל לצעוק אל ה' שיהיה כאן ענין של תפישת אומנות אבותם, ושיהיה כאן אומנות? והלא כל מי שכואב לו, צועק אל השם. לשם מה צריך לזה 'תפשו' ו'אומנות'?
אכן, 'תפשו אומנות אבותם' הוא כמו שמצאנו שאמרו חז"ל לגבי אברהם אבינו ע"ה אשר התפלל על אנשי סדום, כמו שכתוב "ואברהם עודנו עומד לפני ה'", ואצל יצחק אבינו ע"ה כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה", ואצל יעקב אבינו ע"ה כתוב "ויפגע במקום". מכאן, שכל תפילותיהם של האבות הקדושים לא היו אלא על ידי סיבה - צורך מסויים. כשהתפילה היא מתוך 'סיבה', היא תפילה מעומק הלב.
וזהו 'תפשו אומנות אבותם' - המצב שעם ישראל היו שרויים בו, הביאם לידי תפילה. תפילה שהיא כ'מצות אנשים מלומדה' קשה מאוד שתהיה מעומק הלב, אבל תפילה שהיא על ידי סיבה, כשיש לאדם כאב, הריהו צועק מתוך עומק הלב - אז תפילתו נשמעת בשמים.
אמרו החסידים הזקנים כי הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע הסביר, מהו כוחן של הצדיקים לפעול ישועות, שזה מפני שהצדיק מרגיש את הכאב של הזולת ממש כשם שהיהודי הסובל מרגיש אותו, ולכן הצדיק מתפלל מעומק לבו על אותו יהודי הסובל שעומד לפניו, וזה סוד כוחו לפעול ישועות. אם כן מי שיכאב לו הכאב של הזולת ממש כשם שכואב לו, יהא בכוחו לפעול ישועות, ולא יהיה צורך בשום 'פטנטים' זולת זה. דרכי צדק


בשבילי הפרשה

מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו (יד, טו).
עם ישראל היו צריכים אז לנס מחוץ לדרך הטבע, ואין בכח אדם לפעול נסים כאלו על ידי תפלה וצעקה. אולם כשיהודי מקבל על עצמו מסירות נפש הרי זה למעלה מטבעו, כי הגוף לא יכול לסבול מסירות נפש, וכיון שמתעלה האדם למעלה מן הטבע יש בכוחו לפעול ישועה מחוץ לדרך הטבע.
זה שכתוב "מה תצעק אלי", במצב כזה אין עצה אחרת רק "דבר אל בני ישראל ויסעו" - לתוך הים, שישרישו בקרבם מסירות נפש. ועל ידי זה יוכלו לפעול ישועה למעלה מדרך הטבע. בית אברהם - מובא ב"מזקנים אתבונן"

וישב הים לפנות בוקר לאיתנו (יד, כז).
מובא במדרש (ב"ר ה, ה): אמר ר' יוחנן תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהיה נקרע לפני ישראל הה"ד "וישב הים לאיתנו" - לתנאו שהתנה עמו.
וקשה הרי התנאי היה שיהיה הים נקרע לפני ישראל, אם כן למה רמזה התורה את התנאי הזה רק כשהים שב לאיתנו.
ונראה לבאר על פי מה שמובא בגמרא (ב"ב עה.): "בשעה שהלויתן צמא עושה תלמים תלמים בים, אמר ר' אחא בר יעקב ואין תהום חוזר לאיתנו עד שבעים שנה. יוצא לפי זה, שהאפיקורסים יכולים לומר שהלויתן שותה עכשיו מהמים, אבל כשחזר הים לאיתנו כבר אי אפשר לומר שזה קרה בגלל הלויתן, כי אם זה קרה בגלל הלויתן, היו המים צריכים לשוב למקומם רק אחרי שבעים שנה, כמובא בגמרא. ומזה שחזר הים מיד מוכח שזה היה בגלל התנאי שהתנה הקב"ה. כנסת יחזקאל

אז ישיר משה (טו, א).
פירש רש"י "כשראה הנס עלה בלבו לומר שירה". וכוונת רש"י לתרץ על מה שנאמר "ישיר" בלשון עתיד, שהרי היה לו לומר "אז שר". אבל עדיין אינו מובן, שהרי אם שר, אז ודאי עלה בלבו לומר שירה, לפני שהוציא זאת בפיו, ומה החידוש כאן.
ונראה לומר, כידוע כל מי שהיה בצרה גדולה, וכל שכן אם היה בסכנה עצומה, וזכה להינצל, אין ספק שלבו מלא רגשי תודה, להודות ולהלל לה' על חסדו הגדול. ואין זה חידוש כל כך גדול, מה שישראל התלהבו באותה שעה לומר שירה. אמנם, דרך העולם שברבות הימים והזמן, מתמעטים רגשי האהבה, ומתקררת מעט מעט, עד שלבסוף שוכח לגמרי ממנו. לכן קיבלו בני ישראל על עצמם, שגם לעתיד לא ישכחו את חסדי ה' אשר הראם עתה.
וזה מה שנאמר "ויאמרו לאמר" - גם לעתיד, כפירוש הזוה"ק (חלק ב נד, ב) שבזה מרומז לומר שירה זו בכל יום כתקנת חז"ל. וכן זהו מה שאמר הכתוב, "אז ישיר", ופירש רש"י, "עלה בלבם לומר שירה" הכוונה לעתיד ולא רק עכשיו. וזה גם מה שאמרו "אשירה לה'" - גם בעתיד. קרן לדוד


דרך הלכה

דיני ברכת הגומל - א
נפסק בשולחן ערוך (סימן ריט) שארבעה אנשים צריכים להודות - דהיינו לברך הגומל; יורדי הים, הולכי מדבריות, מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא משם.
מברכים ברכות אלו דוקא כשיצאו לגמרי מכלל סכנה.
למנהג אשכנז - וכן הכריע המשנה ברורה, שמברכים הגומל על כל דבר סכנה ולא רק על ארבעה דברים אלו.
ב"ביאור הלכה" (שם) כתב שרק יורדי הים מברכים ולא כל מי שהולך בנהרות וכדומה, כיון שזה לא בכלל סכנה. ובשו"ת "מנחת יצחק" ו"בצל החכמה" כתבו, שמי שמפליג בספינה אינו מברך אלא אם כן הוא מפליג לעומק הים במשך כמה ימים שאז הוא בכלל סכנה. וכן אם הפליג בים שלא לעומק אבל היה בכלל סכנה, כגון שהיתה סערה בים, מברך.
בשו"ת שבט הלוי כתב שמי שנוסע במנהרות שמתחת לים, כעין המנהרה שבין אנגליה לצרפת, אינו מברך, כיון שזה לא בכלל סכנה.
לגבי הולכי מדבריות יש שכתבו שבזמנינו שרוב הדרכים סלולות וגם אין חשש של חיות רעות, לא מברכים אלא אם כן נקלע למצב סכנה או שהלך בחוץ לארץ במקומות שבאמת יש חשש של לסטים וחיות רעות.
מי שנוסע במטוס, אם עובר מעל ימים ונהרות ולא רק מעל עיר ועיר, נהגו העולם לברך ברכת הגומל כשחוזר. וכן הורו החזון איש והסטייפלער והגרש"ז אויערבך, וכן כתבו בשו"ת מנח"י וציץ אליעזר. ואם נוסע מעיר לעיר במטוס ולא עבר מעל ימים ונהרות, לפי הפוסקים הנ"ל אינו מברך הגומל. אבל בשו"ת אגרות משה כתב שמברך "הגומל" כיון שבאויר זה נחשב "אינו מקום יישוב", ולולא תחבולת המטוס אי אפשר לחיות באויר, לכן כשחוזר מברך הגומל.


אורחות צדיקים

הרה"ק רבי מרדכי מלעכוויטש זצוק"ל
הרה"ק מלעכוויטש זי"ע היה אומר שדברי אמונה צריכים לחזור ולשנן אפילו כשאין אוחזים בזה, כמו שאנו אומרים בתפילה "אמת ואמונה חוק ולא יעבור", "ואמונתו לעד קיימת". אולם בענינים אחרים אם לא אוחזים בהם, אסור לדבר בהם.
שמעתי פעם מרבי לייז'ע זצ"ל שהרה"ק מלעכוויטש זי"ע אמר על עצמו שבצעירותו לעתים היה שוכב בפישוט ידים ורגלים כשעתיים ברציפות וזעק במר לבו "וכוף את יצרנו להשתעבד לך", ואילו היום עושה את כל זה בכהרף עין בלבד.
שאלו פעם את הלעכוויטשער זי"ע, כשבא אליו יהודי הצריך לישועה, מה הוא עושה לישועתו. השיב, אינני עושה מופתים, אני שונה וחוזר עמו כל כך הרבה אמונה עד שהוא בעצמו על ידי התחזקותו באמונה נהיה בעל מופת ופועל לישועתו.
פעם הגיע איש אחד אל הס"ק מלעכוויטש זי"ע ושאלו הרה"ק איך הגעת לכאן, השיב האיש: עם חמור ועגלה. שאלו הרה"ק ומה אתה עושה אם החמור דוחף אותך ומפיל אותך הימנו, השיב האיש אני עולה עליו שוב. כך שאלו כמה פעמים "ומה אתה עושה כשהחמור מפילך". והלה השיב כנ"ל. וזה רמז בעבודת השי"ת (החמור מפילו - הגוף בתאוותיו החומריות מפילו והוא צריך לעלות עליו שוב).
שמעתי מרבי חיים גרשון שהיה גר בקריניק, שבעיר אחת היה קצב שהיה מתפלל עם חסידי לעכוויטש בשטיבל דשם, וההתנגדות על החסידים היתה אז בתוקפה, ואירע מעשה שהקצב ההוא מכר בשר טריפה ר"ל ונעשתה צעקה גדולה בעיר, ודבר היותו מתפלל בשטיבל של החסידים עוד הוסיפה שמן למדורה. וגם החסידים גרשוהו מהשטיבל. לאחר זמן נסע אחד מהחסידים דשם ללעכוויטש, ושאל אותו הלעכוויטשער זי"ע בשלום כל אחד ואחד, וכששאלו על הקצב הנזכר לא ענהו, ושאלו בשנית ולא ענהו, חשב הלעכוויטשער שאולי מת, ואמר לו ספר לי אודותיו! וסיפר לו הסיפור שמכר בשר טריפה וגרשוהו מהשטיבל. ואמר הלעכוויטשער זי"ע: מי נתן לכם רשות לגרשו מהשטיבל. ושלח עם החסיד הנ"ל לומר לגבאים והנכבדים של השטיבל שמצווה עליהם להחזירו לשטיבל תיכף ומיד. כשהגיע השליח לעירו הלך לגבאים וסיפר להם את כל הדין ודברים שהיה לו עם הרבי, ובלית ברירה הלכו הגבאים והנכבדים ובקשוהו שיחזור לשטיבל.
ההוראה של הלעכוויטשער להחזירו לשטיבל היתה משום שבהיותו בשטיבל הוא יחזור למוטב, ואילו כשגרשוהו, יתכן ויגיע לעבר פי פחת ר"ל.
נסתלק בי"ג שבט שנת תק"ע
הגה"ח רבי ישראל שמעון קאסטלניץ זצוק"ל "מזקנים אתבונן"


מסילות הזוהר

* איך ריפא ה' את בני ישראל בצאתם ממצרים
* מדוע היה על בני ישראל לשתוק לפני קריעת ים סוף
ת"ח, כד נפקו וכו': בוא וראה, כשיצאו ישראל ממצרים, רוחם היה נשבר בקרבם והיו שומעים התשבחות של המלאכים, ולא יכלו לשמוח, ובשעה שכל מחנות המלאכים והמרכבות יצאו עם השכינה, כולם הרימו קולם בתשבחות ושירים לפני הקב"ה, והעיר הקב"ה רוחם של ישראל והיו שומעים התשבחות של המלאכים, ועמד רוחם בתוכם, שלא פרח מהם.
בר נש כד איהו וכו': אדם אחר שעזב את עבודתו, אז יודע ומרגיש שבירת עצמותיו ושבירת רוחו, כך ישראל, כשיצאו ממצרים אז טעמו טעם המות, והקב"ה הרפא אותם, שכתוב, "וה' הולך לפניהם יומם" וגו' (שמות יג) וכל הדרכים היו מעלים ריחות של רפואה, ובאו לגופם ונרפאו, ומקול של התשבחות שהיו שומעים, היו שמחים ונחים ברוחם.
ופרעה וכל אינון וכו': ופרעה וכל האנשים שלו היו הולכים אחרי ישראל ללות אותם עד שיצאו מארץ מצרים, וכן כל השרים העליונים, הממונים עליהם ועל שאר העמים, לוו את השכינה וישראל כולם, עד שחנו באיתם בקצה המדבר, ז"ש, "ויהי בשלח פרעה את העם" וגו', כי קרוב הוא, פירושו, כי קרוב הוא - אותה השבועה שהשביע אבימלך את האבות, בשביל טוב ההוא שעשו הפלשתים אל האבות, שכתוב, "כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה" (רות).
ה' ילחם לכם ואתם תחרישון: ר' אבא פתח, "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי" (ישעיה נח), אשריהם ישראל, שהקב"ה חפץ בהם להתדבק בהם, מכל שאר אומות העולם, ומתוך האהבה אליהם, קרב אותם אצלו, ונתן להם התורה, ונתן להם השבת שהוא קדוש מכל שאר הימים, ובו מנוחה מכל, ושמחת כל. ושקול שבת כנגד התורה כלה, ומי ששומר שבת, כאילו שומר התורה כולה.
"וקראת לשבת ענג": היינו ענג כל, ענג של הנפש והגוף, ענג של העליונים והתחתונים, "וקראת לשבת", שואל, מהו "וקראת" ומשיב, שפירושו, שיזמין אותו, כש"א, "מקראי קדש" (ויקרא כג) שפירושו מוזמנים מן הקדש, כמו שמזמנים ארח לביתו, ועל זה "וקראת לשבת ענג", שיזמין אותה כמו שמזמינים ארח, בשלחן הערוך, בבית מסודר כראוי, באכילה ושתיה כראוי, יותר מבכל שאר הימים, "וקראת לשבת" - היינו מבעוד יום, שיוסיף מחול על הקדש "לקדוש ה' מכובד" - זהו יום הכיפורים והם שנים שהם אחד, כי יום הכיפורים ושבת הם אחד וע"כ נאמר אחריהם, "וכבדתו מעשות דרכיך", דהיינו בלשון יחיד, כמו שהעמדנו.
ממצוא חפצך ודבר דבר: והוא נתבאר, שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול, משום שמלה ההוא של חול שמדברים בשבת עולה ומעוררת מלה של חול למעלה, ונפגם השבת. מי שמזמין אורח, בו הוא צריך להשתדל, ולא באחר.
תא חזי ההוא וכו': בוא וראה, מלה ההיא היוצאת מפי האדם עולה ומעוררת התעוררות של מעלה, אם לטוב אם לרע, ומי שיושב בתענוג שבת אסור לו לעורר מלה של חול. כי פוגם פגם ביום הקדוש, מי שיושב בשמחת המלך אינו ראוי שיעזוב את המלך ויעסוק באחר.
ובכל יומא בעי וכו': ובכל יום, צריכים להראות מעשה ולעורר התעוררות של מטה מטה שצריך לעורר, אבל בשבת, רק בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר ולא בדבר אחר, כי בשבת אין צריכים אל התעוררות מלמטה.
תא חזי הכא וכו': בוא וראה כאן, כשקרב פרעה לעשות מלחמה עם ישראל, בעת ההוא לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל התעוררות מלמטה כלל, כי התעוררות מלמעלה היה, כי האבות הקדימו ועוררו התעוררות זה מלמעלה, וזכותם עמד לפניו, ולא רצה הקב"ה שישראל יתעוררו למטה כלל. ז"ש "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" תחרישון ודאי, ולא תעוררו דבר שלא צריך לכם (והטעם מובא להלן). וכאן נכלל השם הקדוש באותיות רשומות הוי"ה, שהוא רחמים, שנאמר הוי"ה ילחם לכם ואע"פ שהוי"ה הוא רחמים והמלחמה הוא דין וכבר העירו בזה החברים, כמו שאומר לפנינו.
פירוש הסולם פרשת בשלח סעיפים כה - כז, ע - עה


מעשה שהיה

כוחן של מאכלי השבת - א
אצל הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע הסתופפו חסידים אנשי מעשה יראים ושלמים גדולים וקדושים עד מאוד. מהם אביונים ודלים שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסם.
מעשה היה, שכמה מחסידיו נסעו ברכבת אל רבם הקדוש, ולאחר התפילה חפצו לשתות לחיים, אך היות ולרוב עניותם לא היה עמם משקה, על כן הוציאו מעט מים מכליהם, ברכו ולגמו מהם, ולאחר מכן תקעו כף זה לזה ואיחלו איש לרעהו "לחיים", כדרכם של חסידים.
ושם היה אתם בקרון, ישראל שחטא והמיר דתו והפנה עורף לעמו, בראותו אותם, מילא את פיו בשחוק גדול, והחל מתגרה בהם: "ראו נא, הנה אנכי מתנהג כגוי גמור, מחלל שבת בפרהסיא, ואוכל נבילות וטריפות, ועובר על כל עבירות שבתורה, ויש לי רב ולא חסר לי מאומה! ולעומת זאת, אתם החסידים אשר טורחים בנסיעה להגיע אל רבכם, הנכם מקפידים על המצוות ומדקדקים בהן מאוד, ואינכם אלא עניים מרודים ומדוכאים..."
דברי קנטורים אלו צרמו מאד באזני החסידים, ואחד מבני החבורה פתח את פיו להשיב לו, ואמר: "הרי גם אתה יודע שדרכך אינה הדרך הנכונה! מובטחני - והנני מוכן להתערב עמך על כך - כי אם תהיה נוכח אפילו פעם אחת אצל רבינו הקדוש בשעת 'פתיחת הארון', ותשמע אותו אומר את תפלת 'בריך שמיה' בקדושה וטהרה, יתרכך לבך, ותחזור בתשובה שלימה".
שמע המומר את דברי אותו חסיד, ולעג לו בקול רם: "הכיצד הנך מציע 'להתערב' עמי, במה אתה רוצה להתערב, הן עני ואביון אתה, ואין בידך מאומה!"
אבל החסיד שלא נפל לבו מכל דברי הבלע, קרא ואמר לו: "הנה יש עמי תפילין, הבה נתערב עליהן!"
חבריו ניסו להניאו מלהתערב על תפיליו, כי עלול להפסיד אותם אם אותו בר נש לא יחפוץ לשוב בתשובה, באמרם אליו: "וכי מה אכפת לך כל כך ממומר רשע זה!"
אבל החסיד כבר אמר את שלו, ושוב לא היתה לו דרך לחזור בו מן "העיסקה". ואותו פושע ישראל נענה לאתגר, ברצותו להוכיח את גודל קשי עורפו, שבודאי לא ישפיע עליו שום דבר לשנות את דרכו הנלוזה.
המשך יבוא בס"ד
לוקט מהספר "רשומים בשמך"


חוד הפרשה

א. היכן מצאנו שנתנבא משה שלא יכנס לארץ?
ב. האם המצרים שטבעו בים סוף זכו לקבורה?


שינון הלכה

סימן צ
א. האם מותר בשבת לעמוד על שפת הנהר ולרחוץ ידיו בנהר?
ב. האם מותר לאדם לרחוץ בשבת פניו ורגליו במים חמין?

שבת

י"ב שבט

הקדמה לזוהר

ד - ו

ח - יב

ראשון

י"ג שבט

הקדמה לזוהר

ז - ח

יג - טז

שני

י"ד שבט

הקדמה לזוהר

ט - י

יז - יח

שלישי

ט"ו שבט

הקדמה לזוהר

יא - טו

יט - כג

רביעי

ט"ז שבט

הקדמה לזוהר

טז - יח

כד - כז

חמישי

י"ז שבט

הקדמה לזוהר

יט - כא

כח - לא

שישי

י"ח שבט

הקדמה לזוהר

כב - כג

לב - לד

שבת

י"ט שבט

הקדמה לזוהר

כד - כו

לה - לט





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael