אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
תולדות

קולמוס העורך

אומרים אנו בתפלת "נשמת כל חי" בשחרית של שבת ויו"ט "שועת עניים אתה תשמע צעקת הדל תקשיב ותושיע". אומר בעל ה"יסוד העבודה" מסלאנים זי"ע שכשיהודי מתפלל על עניניו הגשמיים, הרי זה בחחינת "שועת עניים", שאף כי אמנם "אתה תשמע", אי אפשר תמיד למלא מבוקשו, כי יתכן שמבקש דבר אשר באמת אינו לטובתו כלל. אבל "צעקת הדל", מלשון "דלו עיני למרום" (ישעיה לח, יד), היינו כשמבקש ומתחנן מהקב"ה: רבונו של עולם, הרם אותי משפלותי אליך ית', מיד "תקשיב ותושיע", כי זה בוודאי לטובתו. שבת שלום

נתיב הדרש

אצל הצדיקים נמשכת השמחה גם לאחר שמחתם
יצחק אבינו פתח את ברכותיו ליעקב "ויתן לך האלוקים" וגו' (כז, כח). וכתב רש"י ז"ל: "ויתן" - ויחזור ויתן. בספר "דברי יואל" מבאר מהו ענין נתינה לאחר נתינה. דהנה ידוע ההפרש שבין שלות הצדיקים לשלות הרשעים, שהרשעים כל שלוותם ושמחתם היא שמחה שאחריה תוגה, רח"ל, ותחלתן שלוה וסופן יסורים, וכל תענוגי העולם הזה, לאחר שעובר התענוג אין בו כי אם צער וחרטה, אבל בצדיקים המתענגים על ה', אחר שמחתם ניתוסף להם שמחה על שמחה. כמו שפירש כ"ק זקנו זצוקלה"ה ב"תפלה למשה" (סח) על הכתוב "וצדיקים ישמחו וגו' וישישו בשמחה, שהפירוש הוא שהצדיקים לאחר השמחה עוד ישישו בשמחתם שהיתה להם, ולא כמו הרשעים המצטערים אחר שמחתם.
ומובא בספרים הקדושים שזהו המבחן לאדם, שיכול לבחון את עצמו כשיש לו שמחה וטובה. אם זה מצד הקדושה לטוב לו ולרצון הבורא ית"ש או להיפך. אם לאחר השמחה, צומחת מזה שמחה וטובה, אזי הוא מצד הקדושה. וכשלהיפך, להפך ח"ו.
ובזה מובנת הכוונה במה שאמר "ויתן" - ויחזור ויתן. שבברכתו של עשו לא אמר "ויתן", אלא "משמני הארץ יהיה מושבך" וגו', כי באמת כל ברכתו של עשו היא רק לזמן קצר, כי לבסוף יהיה "אחריתו עדי אובד", ומברכתו ושמחתו יצמח לו אח"כ אך צער ויגון.
אבל לא כן הוא בברכתו של יעקב, כי שם כתוב "ויתן לך האלוקים", שברכתו תהיה מאלוקים ית"ש - מצד הקדושה, שזה מצמיח עוד שמחה וטובה אחר שמחתה, ולכן אמר "ויתן" - ויחזור ויתן", שיען שזה הוא מצד הקדושה, לכן הוא גורם נתינה אחר נתינה, ומוסיף והולך בכל פעם.


בשבילי הפרשה

בשבילי הפרשה
אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה' (כה, כב).
מובא במדרש שבשעה שהיתה עוברת ליד בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב היה מפרכס לצאת, ובשעה שעברה ליד בתי עבודה זרה, עשו פירכס לצאת.
עשו - מובן מדוע רצה לצאת, אבל יעקב אשר המלאך לימד אותו במעי אמו כל התורה כולה, כדברי הגמרא (נדה ל:) על הכתוב (איוב כט, ב) "מי יתנני כירחי קדם, כימי אלקי ישמרני" - אלו ירחי לידה, ומלמד אותו (המלאך) כל התורה כולה. אם כן, למה היה יעקב מפרכס לצאת, הלא המלאך היה לומד אתו תורה. אלא, שלא היה חפץ להשאר יחד באותו "חיידר", אפילו שלומד תורה. הרה"ק מהר"מ מווארקי - בית יצחק

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב (כה, כח).
כתב רש"י: שהיה יודע לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו: אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן.
לכאורה קשה מדוע לא אהבה רבקה את עשו, הרי גם היא שמעה שאלותיו "היאך מעשרין" וכו' ולמה לא נתפתתה ממנו כמו יצחק.
אלא שיצחק גדל בביתו של אברהם אבינו ע"ה ששם שלטה התמימות והאמת, אולם רבקה גדלה בביתו של בתואל ולבן שהיו רמאים ושקרנים, לכן לא נתפעלה רבקה מהשאלות של עשו, כי היא היתה מכירה מביתה את דרך הרמאים. אבל יצחק לא הכיר את דרך השקר, ולכן התפעל משאלותיו של עשו... מזקנים אתבונן

עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו' (כו, ה).
מכאן למדו חז"ל (יומא כח:): קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה אפילו עירוב תבשילין.
וצריך להבין למה נקטו חז"ל מצות עירוב תבשילין ולא מצוה אחרת.
שמעתי בשם הגה"ח רבי אשר וורנר זצ"ל, דעירוב תבשילין היה המצוה המיוחדת שבה היה אברהם אבינו מהדר, כמו שאמרו בגמ' (פסחים מו: לרבה דקיי"ל כוותיה) שההיתר של עירוב תבשילין הוא "הואיל ומקלעי ליה אורחים" (כיון שאולי יגיעו אורחים), ואברהם אבינו הרי היו לו אורחים תמיד. מזקנים אתבונן

בא אחיך במרמה ויקח ברכתך (כז, לה).
אמר הרה"ק מצאנז זי"ע שיש לנו נסים גלויים במה שסבר יצחק אבינו ע"ה בשעה שבירך את יעקב שזה עשו, כי לולי זאת לא היו יכולים לחול עלינו הברכות ח"ו, כי בעוונותינו הרבים אין אנחנו בבחינת יעקב, אבל היות שכוונת יצחק אבינו ע"ה היתה על עשו, לכן בודאי ראויים אנחנו שיחולו עלינו הברכות, כי על כל פנים אנחנו לא יותר גרועים מעשו. חמדה גנוזה


דרך הלכה

הלכות ציצית - א
דיני התעטפות בטלית
א. המנהג הוא שמי שמברך על טלית גדול, פוטר בזה גם את הטלית קטן שלובש.
ב. סדר עטיפת הטלית, כך הוא: מחזיק את הטלית פרוסה בידיו, מברך ואחר כך מתעטף בה ומכסה ראשו ומשליך את הארבעה ציציות לצד שמאל (ויזהר שלא יפגע באנשים שסביבו), ויעמוד כך מעוטף בשיעור כדי הליכת ד' אמות. וכתב הב"ח שיהיה מעוטף בטלית על ראשו כל התפילה שזה מכניע את לב האדם ומביאו ליראת שמים.
ג. הגרש"ז אויערבך אמר שיש עדיפות להדר כדי שישארו הציציות במקום שהיו ולא ילבש את הטלית בסדר אחר ממה שנוהג. אבל בשו"ע הרב לא הקפיד בזה.
ד. צריך שהציציות יראו מחוץ לבגדיו. וכתב המשנה ברורה, שאלו שמכניסים ציציותיהם לתוך המכנסיים, מבזים את שם ה', ועתידים לתת על כך את הדין.
ה. הגרש"ז אויערבך פסק שמותר ללבוש טלית קטן על בשרו וזה לא נחשב ביזוי מצוה, כיון שלובש זאת כמו שאר בגדים. ויש שהקפידו בזה.
ו. אם הוריד טליתו והיתה כוונתו על דעת ללובשה מייד אחר כך, אינו צריך לחזור ולברך כשחוזר ולובשה, כיון שזה לא נחשב היסח הדעת. אבל אם לא היתה דעתו ללובשה מייד, צריך לברך שוב כשלובשה.
ז. אם פשט טליתו סתם, שלא חשב אם יחזור וילבשנה או לא. אם יש עליו טלית קטן אינו צריך לברך. ואם אוחז באמצע התפילה מסתמא דעתו לחזור וללובשה, ולכן אינו צריך לברך.
ח. אם נפלה טליתו מעליו, פסק הגרש"ז אויערבך שאם נפלה בשעת התפילה, אינו צריך לברך כשלובשה שוב. ואם נפלה אחר התפילה, צריך לברך שוב כשלובשה.


אורחות צדיקים

הרה"ק רבי שמואל איידלע'ס זצוק"ל בעל "חידושי מהרש"א"
בימי המהרש"א היה איש אחד רשע מפורסם אשר הגיע זמנו והלך בדרך כל הארץ ומת, והלך אחד מתלמידי המהרש"א וביזה את המת בפני הרבים, בעת ששכב המת לפני הקבורה, בלילה ההוא נדדה שנת הבחור הלז, כי בא אליו הנפטר בחלום, ואמר לו לבחור: "הריני להזמין אותך לדין תורה לפני הבי"ד של מעלה, על אודות הבזיונות שעשית לי", וכך חזר ונשנה במשך כמה לילות, עד שהחליטו לפנות אל המהרש"א, כשבאו אל המהרש"א ציוה לבחור שיבוא ללון בביתו, וציוה לאנשי ביתו כי כאשר יתעורר הבחור באמצע הלילה מפחד ומבהלה, יודיעו לו, וכך היה, שבאמצע הלילה התעורר הבחור מרוב פחד ואימה וקראו מייד למהרש"א.
ניגש המהרש"א למיטת הבחור, ופתח בלשונו לדבר אל המת: מה אתה רוצה ממנו. ענה המת: הוא ביזה אותי, אמר לו המהרש"א: האם זה אינו מגיע לך, הלא היית רשע גמור כל ימי חייך, ענה המת: אין זה מגיע לי ולא הייתי רשע גמור, כי אני ראיתי פעם יהודי תלמיד חכם נופל לתוך נהר וכמעט שנטבע וסיכנתי את חיי והיצלתי את חייו, וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וגם יש לי חלק גדול בלימוד התורה שלו ויש לי דין של תלמיד חכם, ולכן תובע אני עתה את הבחור לדין תורה כדין המבזה תלמיד חכם.
כששמע זאת המהרש"א ענהו דברים נחרצים: שמע, לאמיתו של דבר יש לך משא כבד של עבירות, אך אי אפשר לתבוע אותך כי המעשים טובים שעשית עשו מחיצה גדולה בינך לבין הס"מ וכל המקטרגים עליך, אך דע שעוונותיך לא נמחקו כלל, ועכשיו רוצה השטן להכשילך, שאתה תגרום שהבחור ימות, ואז יקטרג המקטרג עליך מדה כנגד מדה. כלומר, אמת הדבר שהצלת תלמיד חכם. אבל עתה רוצה הנך להמית תלמיד חכם. ודבר זה יבטל ויפיל את המחיצה המגינה עליך, וממילא יפקדו עליך את כל עוונותיך, לכן מבקש אני ממך אל תעשה מעשה כסיל ואל תאבד את עצמך לדעת ומחול לו, ויערב גם לך, ואכן נענה לו המת להמהרש"א והבחור שב על כנו.
המהרש"א נפטר במוצאי שבת קודש ה' בכסלו שנת שצ"ב, והוטמן למחרתו ביום א' בבית החיים באוסטראה.


מסילות הזוהר

מי שעוסק בתורה ומקיימה, מקבל "נשמה קדושה" הגזורה מתחת כסא הכבוד. ואם לא עושה כן יש לו רק "נפש חיה"
ויאמר אלקים תוצא הארץ וגו': רבי בא פתח במקרא הזה, "לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא". בוא וראה כשברא הקב"ה את העולם, צפה וראה, שעתידים ישראל לעמוד ולקבל תורתו, וגזר מכסאו כל אותן הנשמות העתידות להנתן בהם, בישראל.
ועשה למעלה אוצר וכו': ועשה למעלה אוצר אחד, אשר כל הנשמות הגזורות מכסאו עומדות שם, וקרא לו "גופי הנשמות", ולמה נקרא גוף הנשמות, א"ר בא, מפני שכל הנשמות כשיוצאות מן העולם הזה, עושה להן הקב"ה צורה של גופות, כמו שהיו בזה העולם, ומניחן באוצר הזה.
וזה האוצר באיזה וכו': ואוצר הזה באיזה מקום הוא. א"ר יוחנן א"ר יצחק, במקום שגנזי גשמים שם, וגנזי חיים טובים, ונקרא ערבות, ובערבות יש גנזים הרבה, ושם גנזי הנשמות. שואל, והרי ר' בא אמר שאוצר אחד הוא וכאן למדנו "גנזים", שאומר גנזי הנשמות.
א"ר יוחנן לא וכו': א"ר יוחנן, לא תקשה לך. שני אוצרות הם: אוצר הנשמות, שעתידות להנתן בבני אדם, כי למדנו באותה צורה ובאותה הדמות ממש, שעתיד לעמוד בעולם הזה, באותה הצורה הוא נמצא שם. ונקרא גוף הנשמות, מפני שעושה להן גוף, כמו שהן עתידות להיות. ואוצר אחד כנגדו, לאותן הנשמות שכבר היו בעולם הזה, וקיימו התורה. וע"כ נקראים "גנזי חיי העולם" לשון רבים והיינו שהיה אומר ר"ש, בגנזי חיי עולם יהיה פלוני, שיצא מעולם הזה.
ת"ר, כל יומא וכו': שנו חכמים, בכל יום ויום הכרוז קורא, התעוררו בני קדושים עליונים, ועשו עבודת אדונכם, שהבדיל אתכם משאר העמים, ונתן בכם נשמה קדושה, שנחצבה מתחת כסא כבודו.
א"ר יודא א"כ וכו': אר"י, א"כ שאר העמים, מאיזה מקום הן נשמותיהם, נזדמן לו ר' אלעזר, אמר, בוא וראה, שכתוב, "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב). זו היא נשמה הקדושה שנחצבה מכסא הכבוד של המלך העליון, מה כתוב בו. "ויהי האדם לנפש חיה", א"ר אלעזר זו היא הכח, שניתן לבהמות וחיות ודגים שנבראו מן האדמה, שכתוב, "תוצא הארץ נפש חיה למינה" (שם), והיא נפש שאר האומות.
א"ר יצחק אורייתא וכו': א"ר יצחק, התורה צועקת מרה על האדם, ואומרת, הקב"ה ברא את האדם, ונתן בו נשמה קדושה, שיהיו לו חיים לעולם הבא, והוא בעוונותיו הוחזר לאותה נפש חיה, שנחצבה מן הארץ בשביל הבהמות והחיות, דהיינו שחזר לבחינת נפש הבהמית.
א"ר יהודה ממשמע וכו': אר"י, זה משמע, כי כתוב, "ויהי האדם לנפש חיה". ויעשהו לנפש חיה לא נאמר, אלא ויהי האדם לנפש חיה, מלמד, שהוא בעצמו גרם, שיחזור לאותה הנפש החצובה מן האדמה.
א"ר יוחנן אמר וכו': אר"י, אמר הקב"ה: אדם, אני בראתיך עליון על כל בריותי, ונפחתי בך נשמת חיים הנחצבת מכסאי, הנותנת חיים לבעליה, ואתה חזרת לאותה נפש חיה, שבראתי מן האדמה בשביל הבהמות. חייך, מכאן ואילך, כל העוסק בתורתי וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה, וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שנבחרו, למען שיהיו כלים עמה.
א"ר יצחק ת"ח וכו': אר"י בוא וראה, מה שכתוב, "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג). רוח בני האדם העולה היא למעלה - זו היא הנשמה הקדושה של הצדיקים. ורוח הבהמה - זו היא נפש חיה, שנחצבה מן הארץ בשביל הבהמות, שתכלה ותרד להאבד מן העולם.
א"ר חייא א"כ וכו': אר"ח, א"כ, אין להם נשמה לגוים אלא אותה הנפש החיה. א"ר יוחנן כן הוא. א"ר אלעזר, ולישראל מי נותן. נתפלא ר' חייא על השאלה הזאת. א"ר אלעזר, בוא וראה, שלמדנו, הבא להיטהר עוזרים אותו. שואל, איזו עזרה נותנים לו. ומשיב, אלא שנותנים לו נשמה הקדושה הזו, שתהיה לו תומכת לעבודת הקב"ה, שנותנים לו אותה כדי לעזור לו בעולם הזה ובעולם הבא.
א"ר אלעזר עד וכו': אר"א, עד י"ג שנים העסק של האדם הוא באותה נפש חיה הבהמית, מי"ג שנה ולמעלה, אם רוצה להיות צדיק, נותנים לו נשמה הקדושה ההיא העליונה שנחצבה מכסא הכבוד של המלך. א"ר יהודה הוא הטעם שלמדנו בי"ג מדות הרחמים, בברייתא של ר' אלעזר. פירוש הסולם בזוהר חדש פר' בראשית סעיפים תד - תטו


מעשה שהיה

יראת שמים - ב
תקציר:
ר' שיימא היה חנוני הגון ביותר שהיה נוטל את משקלותיו בכל שבוע כדי לבודקם בבית המרקחת במאזנים המדויקות של הרוקח ר' דוד אופטיקער. יום אחד מצאו שבמשקולת אחת חסר בה משהו כחוט השערה. מיהר ר' שיימא אל הגאון רבי זרח ברוורמן וביקשו שילך אל הגאון הקדוש המהרי"ל דיסקין, כדי לדעת מה עליו לעשות, האם עליו לשלם, ולמי. הלכו שניהם אל המהרי"ל, רבי שיימא נשאר לעמוד על מפתן החדר. ורבי זרח נכנס פנימה במורא ושטח את השאלה.

"סוגיות ערוכות הן", ענה הרב תוך כדי דיבור והחל לצטט את סוגיות הגמרא בשילהי מסכת קידושין, בריש מסכת נידה, במסכת בבא בתרא. מחלוקת רב ושמואל בסתירת חזקה דמעקרא לחזקה דהשתא, מחלוקת רבי נתן ורבי יעקב, "מי מוציא מיד מי", עקר הרים וטחנן בסברא, וכף המאזנים נטתה לחומרא. "הרי חסר לפניך"... רבי שיימא עמד בפתח, חיור ונבוך. מכל המשא ומתן לא הבין מאומה. הרב שזר את דבריו במהירות עצומה, ברמזים שרק רבי זרח, בבקיאותו המקיפה ובתפיסתו המהירה, הבינם. אך זאת ידע, שדנים בענינו ועומדים להכריע דינו... כמוהו כחולה השוכב על ערש דוי ושומע את הרופאים המדיינים אודותיו - במונחים זרים לו, נשגבים מבינתו. רק זאת יודע הוא, שכאן יחרץ דינו...
"כל זאת להלכה", סיכם הרב. "ברם, למעשה, ודאי נהג המוכר לטפוף את המידה, ונתן הכרע (תוספת) לטובת הקונים" - רבי זרח סובב פניו לעבר הפתח. רבי שימא הינהן בראשו, חיוור כסיד. ודאי כך נהג. כך יש לנהוג.
"ואם בשבוע שעבר מדדו את המשקולת ונמצאה מכוונת, ודאי לא חסרה השבוע אלא דבר מועט". שוב הינהן רבי שימא בראשו, מעט מן המעט חסרה, כמעט אינו מורגש.
"ודאי הוא, איפוא, שההכרע שהוסיף מכסה על חסרון המשקולת, ואין כאן בית מיחוש", סיכם הרב, ושב לתלמודו. רבי זרח פסע לאחוריו והניח ידו על זרועו של רבי שימא, שהיה כחולם. אשריו, דינו יצא לחסד, הוא ניצל מאיסורים חמורים, נפדה מדינה של גיהנום!
בעודם פוסעים במורד "בתי מחסה" השיגם שמשו של הרב. "הרב קורא לבעל השאלה", אמר להם.
החיוורון שב והציף את פני רבי שימא, בפעם השניה תוך שעה קלה. "אני? אל הרב?! הרב קורא לי?!" הוא לפת את זרועו של רבי זרח: "יבוא מר איתי!"
"אתלוה אליך", הסכים רבי זרח, "אבל אשאר לעמוד על המפתן - הפעם הרב קורא לך!...
כמעט ונאלץ לתמוך ברבי שימא בדרכם חזרה. בברכים פקות נכנס רבי שימא אל החדר האפלולי. אל ההיכל בו שוכן ספר התורה. אל הקודש פנימה. הרב נשא את עיניו, והן כה חודרות, כה מאירות, כה נוקבות - היכן יוכל להסתתר?!
"שאלתם שאלה בהלכות משקלות", שמע את קולו של הרב כמבעד לערפל התרגשותו. "ודאי תרצו לדעת כי לפסק השולחן ערוך בסימן רל"א, איסור האונאה במשקלות הוא אף בפחות משוה פרוטה. וכדברי הרמב"ם: התורה הקפידה על המידות בכל שהוא, שנאמר 'ובמשורה', והיא מידה אחת קטנה משלושים ושלושה בלוג", ושב לתלמודו.
כל גופו רותת, פסע רבי שימא לאחוריו עד שפגע ברבי זרח הקורן מאושר "אשריך, רבי שימא", לחש לו בקול נרגש, "מצאת חן בעיני הרבי והוא מצא לנכון לזכותך בידיעה זו! שתדע שאונאה בפחות משוה פרוטה אינה בגדר 'חצי שיעור', אלא איסור גמור היא, ויש להיזהר בה כשם שנזהרים ממאכל איסור! אח, איזו זכות!"...
השרף מבריסק


חוד הפרשה

א. מה הפירוש "אצלת"?
ב. מדוע כהו עיני יצחק?


שינון הלכה

שער הציקנות
א. מה הטוב שבמידת הציקנות?
ב. למה דומה ה"חכמה"?

שבת

כ"ט חשון

ז"ח שיר השירים

פו - פח

רפג-רצו

ראשון

א' כסלו

ז"ח שיר השירים

פט - צב

רצז - רצח

שני

ב' כסלו

ז"ח שיר השירים

צב - צד

רצט - שיא

שלישי

ג' כסלו

ז"ח שיר השירים

צה - צז

שיב - שכ

רביעי

ד' כסלו

ז"ח שיר השירים

צח - ק

שכא-שכט

חמישי

ה' כסלו

ז"ח שיר השירים

קא - קד

של - שמב

שישי

ו' כסלו

ז"ח שיר השירים

קט - קיא

שסא-שסח

שבת

ז' כסלו

ז"ח שיר השירים

קיא-קיד

שסט-שעג





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael