אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
אמור

קולמוס העורך

לומדים אנו בשבת זו בפרקי אבות (ג, ג), רבי שמעון אומר, שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים.
מהו הדמיון בין אכילה זו לזבחי מתים, מסביר בספר משמחי לב, דהנה האדם שהוא בדרגת "מדבר" כשאוכל בשר בהמה או עוף שהם בבחינת "חי" מעלה אותם מדרגת "חי" לדרגת "מדבר", אך זהו בזמן שהאכילה היא כהלכתה, בשחיטה כשרה כדת וכדין ובכל הכרוך בסעודה כגון נטילת ידים וברכות שלפני ואחרי ומתוך לימוד תורה על השולחן - שהשולחן כדוגמת המזבח.
אבל אם אינו נוהג כך, אז הבשר שאכל נשאר בגופו בלי כל עילוי אלא נשאר בדרגת "חי" ולכן זה נחשב כאילו נמצא אצלו בשר בהמה "זבחי מתים". שבת שלום


נתיב הדרש

איך אפשר להישרף על קידוש ה' ולא להרגיש כאב
נאמר בפרשתנו "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם" (כב, לב). ומסביר רש"י את ענין "ונקדשתי בתוך בני ישראל": מסור עצמך וקדש שמי וכו' וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר (דניאל ג, ח) "והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו' מציל ולא מציל".
וקשה, שמשמע שרוצה לומר שאם ימסור עצמו על מנת למות וודאי ייעשה לו נס, ולכן עצה טובה מלמדנו, שימסור עצמו על מנת, למות, ולכאורה הלא אם יודע שאז יזכה לנס, אם כן שוב תהא מסירות נפשו על מנת שיהיה לו נס, הואיל ובקרב נפשו הוא יודע שיזכה לנס, ובכן, שוב לא יזכה לנס, כיון שיודע שיעשה לו נס, ואם כן איך יוכל האדם לקיים דברי רש"י.
ונראה דלא בא רש"י להשמיענו עצה כיצד לזכות לנס, כי לא בכל עת נעשה נס, אלא עצה אחרת מודיענו בזה, כי מובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבערג (סימן תקט"ז) דכשגמר האדם בדעתו למות על קידוש השם ומסר נפשו על זה, אז מכאן ואילך כל מה שעושים לו אינו מרגיש, ולכן מובן מה שמצינו שכשהקדושים הושלכו באש לא צעקו כלל, אף שהאדם הנוגע באצבעו באש אי אפשר שלא יצעק, כי כשהולך על קידוש השם שאני. אך במה דברים אמורים כשמוסר נפשו למות, אבל אם מצפה לנס ולא גמר בדעתו למות, אז מרגיש את היסורים.
וזה שכתב רש"י שימסור עצמו על מנת למות, כי אז בין שינצל ובין שימות לא ירגיש כלל, וכמו שאמרו חנניה מישאל ועזריה (דניאל ג', טז) לא חשחין אנחנא - שלא ירגישו. וזה כוונת רש"י, דאם ימסור עצמו על מנת הנס, לא די שלא יזכה לנס אלא שיסבול יסורין קשים, אבל אם ילך על מנת למות, אז דבר זה ודאי ירויח, שלא ירגיש ביסורין, ואם יהא ראוי לכך יזכה גם לנס ההצלה. דברי שאול


בשבילי הפרשה

אמור אל הכהנים (כא, א).
במדרש מובא על פסוק זה: זה שאמר הכתוב "יום ליום יביע אומר" וכו'. והנה יש לדקדק מה שייכות פסוק זה לכאן. ונראה לבאר זאת בהקדמת הסבר לפסוק בתהלים (מב) "באמור אלי כל היום איה אלוקיך" שאינו מפרש מי הוא האומר. אלא שמובן על פי המובא בילקוט (יתרו) ששס"ה מצות לא תעשה הם כנגד שס"ה ימים. כל יום ויום אומר לאדם, בבקשה ממך אל תעשה בי עבירה, עכ"ל. ויש להוסיף שהיא הבת קול המכרזת בכל יום על התשובה. וזה הפירוש "באמור אלי כל היום איה" וגו', היינו, שכל יום ויום צועק ואומר "איה אלוקיך". ובפרט כשחושב ח"ו לסור מדרך התורה אז היום צועק ואומר "איה אלוקיך".
והנה העובדי השם מרגישים ושומעים בכל יום את אמירת היום כנ"ל וצעקתו. וזהו "אמור אל הכהנים" - העובדי השי"ת. וקשה למדרש למה כתוב "אמור" ואח"כ "ואמרת" ומתרץ המדרש, זה שאומר הכתוב "יום ליום יביע אומר". ש"אמור" "ואמרת" הכוונה להרבה אמירות של כל יום ויום "אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא". דברי ישראל

קדוש יהיה לך כי אני ה' מקדישכם (כא, ח).
נראה לומר שמדובר כאן על כהן שעובר עבירה. שעל כהן כתב הטור (או"ח סי' קכ"ח בשם הירושלמי) שאל יאמר איך יברכני זה והוא עובר עבירה. כי קדושת הכהן איננה כמו קדושת ישראל שהוא צריך לקדש עצמו, אלא ה' קידש אותם ואפילו שאינו ראוי, כיון שהם קדושים מאליהם.
וזה שכתוב "קדוש יהיה לך" - גם אם יהיה עובר עבירה, וכמו שאמר לפני זה "וקדשתו" - בעל כרחו. והטעם "כי אני ה' מקדשכם". כתב סופר

וכל זר לא יאכל קודש וגו' (כב, י).
עניו הוא מקרובי ה' כמו שכתוב (תהלים לד) "קרוב ה' לנשברי לב" נמצא שהגאה הוא להפך לא קרוב אלא זר. כנאמר "אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד". וזהו הכוונה "וכל זר" - הוא המתגאה, "לא יאכל קודש". אף שעוסק בתורה ותפלה אינו טועם טעם קדושה.
ועל דרך זה יש לומר להלן "ומיד בן נכר" - הוא הגאה, "לא תקריבו כי משחתם בהם" "משחתם" - הוא לשון גדולה, גדלות והתנשאות "בהם". "מום בם לא ירצו". דברי ישראל

ומכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם יומת (כד, כא).
מי שהוא איש פשוט בבחינת "בהמה" וחפץ להכות את יצרו, העצה היעוצה לו "ישלמנה" - שלכל הפחות ישלם הרבה מעות לצדקה, וכמו שכתוב (דניאל ד, כד) "וחטאך בצדקה פרוק". אכן מי שהוא בבחינת "אדם", בעל מדרגה, נאמר בו "ומכה אדם יומת", אם אתה חפץ לכבוש יצרך, ולהכותו, נדרש ממך מסירות נפש כדי להכניעו. דברי שמואל


דרך הלכה

דיני משיב הרוח ומוריד הגשם / הטל - ג
א. השולחן ערוך (סימן קיד) פסק שאם אדם מסתפק אם הזכיר "מוריד הגשם" בקיץ, הדין הוא שכל שלושים יום ראשונים יש חזקה שהזכיר כמו שהיה רגיל (מוריד הגשם) ולכן צריך לחזור. ושלושים יום - כותב המשנה ברורה - שזה לאו דוקא שלושים יום, אלא אם עברו תשעים תפלות ממתי שהתחיל לומר מוריד הגשם, אינו צריך לחזור כשמסופק אם הזכיר. וכתב המשנה ברורה שאם זה להיפך, שלא עברו תשעים תפלות, ועברו שלושים יום, כגון ברכת ברך עלינו שלא אומרים אותה בשבתות וימים טובים, בכל זאת בזה אומרים שהולכים לקולא, שאם עברו שלושים יום, אינו צריך לחזור מכאן ולהבא.
ב. הט"ז כותב שאם החסיר כמה תפלות במשך השלושים יום, לאחר שלושים יום גם כן אינו צריך לחזור כשמסתפק מה אמר. והמשנה ברורה (סימן קיד) פסק שהאחרונים חלקו על הט"ז.
ג. אם אומר תשעים פעם ביום טוב ראשון של פסח, "מחיה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל" אינו צריך לחזור מכאן ואילך כשמסתפק מה הזכיר, כיון שחזר על הדברים תשעים פעם. והחתם סופר כתב שצריך לומר מאה ואחד פעמים, וכתב המשנה ברורה שבדיעבד מי שאמר רק תשעים פעם, אינו צריך לחזור, כיון שהשולחן ערוך סובר שמספיק תשעים פעם.
ד. השולחן ערוך כתב שאם רוצה לומר תשעים פעם, יאמר מ"אתה גיבור" עד אחרי "מוריד הטל", אבל המשנה ברורה כתב שיתחיל מ"מחיה מתים אתה" כדי שלא יבוא להזכיר בטעות שם ה' כשחוזר.
ה. הגאון רבי עקיבא אייגר כתב שבליל שבת אם שכח לומר "מוריד הגשם" (בחורף), אינו צריך לחזור, כיון שזה לא גרוע מאם היה מתפלל רק תפלה מעין שבע שאינו צריך לחזור. ולא הכריע בזה למעשה, אלא נשאר בספק.


אורחות צדיקים

הרה"ק רבי מרדכי פייבוש מהוסיאטין זצוק"ל בן הרה"ק מרוז'ין זצוק"ל
סיפר הרב הגה"ח רבי בן ציון רחמן ז"ל: באותה עת שבא רבינו זי"ע לדור במיקוליניץ היה עול ימים, כבן טו"ב שנה, ראה פעם את אחד מאברכיו מתווכח עם אחד מהבעלי בתים בקרן רחוב, קרא רבינו לאברך ושאלו לתוכן שיחתו עם אותו איש. האברך שהתווכח עם ההוא - שהיה מתנגד חריף לרבינו בעיקר על שהתמנה למנהיג בהיותו צעיר מאוד - פחד לספר על תוכן הוויכוח, ורק אחרי שהפציר בו רבינו, תוך הבטחה שלא יאונה לו דבר, ניאות לספר. כך וכך אמר האיש ההוא וכך וכך עניתיהו. רבינו שמע את דבריו ולא הגיב מאומה.
אחר זמן כשהלך רבינו ברחוב, ראה שוב אותו בעל הבית משוחח עם אותו אברך, אלא שהפעם היה ניכר בפניו של האיש ההוא כי ריכך את התנגדותו לרבינו, ואכן כשקרא לו רבינו, סיפר מיד האברך שהוא מרגיש אצל הבעל הבית השתנות ביחסו אליו וכי דיבר ממנו בכבוד יותר.
אמר לו רבינו זי"ע: "וכי מה הפלא. עד הפעם הראשונה שראיתיהו, הוא לא הכירני וגם אני לא הכרתיו. אך לאחר שראיתיהו, נחקקה צורתו אצלי, והחלותי לחבבו בלבי, וכידוע כמים פנים אל פנים כן לב האדם אל האדם. ומתוך אהבתי אליו נתעוררה גם אהבתו אלי" (מרשימותיו של האדמו"ר מקופישניץ שליט"א).
פעם ישב במוצאי שבת קודש שקוע במחשבותיו הקדושים בדביקות עצומה כדרכו בקודש. משמשו בקודש הגיש לפניו את ה"חמין במוצאי שבת" - כוס קפה, אבל רבינו כלל לא הרגיש בדבר וממילא התקרר לגמרי. המשמש החליפו בכוס חמין שני, אך אותו הדבר חזר ונשנה, וגם זה התקרר. כשהעיר המשמש לרבינו שכבר הביא פעמיים חמין ורבינו אינו שותה, או אז התעורר מדביקותו ואמר למשמשו: הנה כשהנשמה יתירה יורדת למטה בערב שבת קודש לשכון אור בתוך גוף האדם, הנשמה שבתוך האדם מבקשת מהנשמה יתירה שתעשה לה טובה נפשית, וכשמגיע מוצאי שבת והנשמה היתירה מוכנה לעלות למקור מחצבתה, שואלת הנשמה שבאדם את הנשמה היתירה אם היא עשתה לה טובה? ואם התשובה היא חיובית הרי טוב, אבל אם הנשמה היתירה אומרת: לא די שלא עשיתי טובה עבורך, אלא אפילו עבורי לא עשיתי כלום ואולי גם קלקלתי, הרי אז מתחילים הנשמות לבכות נורא.
וסיים רבינו זי"ע בלשונו הקדושה: "אז מ'הערט דעם געוויין, וויז'שע קען מען טרינקען" ("וכששומעים את הבכיות, איך אפשר לשתות"). (מכתבי החסידים).
נתסלק בכ"ב באייר שנת תרנ"ד


מסילות הזוהר

מי שעוסק בתורה בלילה נקרא שהוא מבית המלך - הקב"ה, ומשם מקבל שפע כל יום
ר' אבא פתח וכו': רא"פ ואמר, "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלים" (דניאל ט). אשרי הם ישראל שהקב"ה בחר בהם מכל העמים עכו"ם. ומתוך האהבה שלהם נתן להם תורת אמת לדעת הדרך של מלך הקדוש. וכל מי שעוסק בתורה הוא כמו שמשתדל בהקב"ה, כי כל התורה כולה הוא שמו של הקב"ה, ומשום זה, מי שעוסק בתורה, עוסק בשמו, ומי שמתרחק מתורה, מתרחק מן הקב"ה.
רבי שמעון הוה וכו': ר"ש היה הולך בדרך, והיה עמו ר' יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר"ש ואמר "טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו" (תהלים קיא). טרף נתן ליראיו - אלו הם הצדיקים שהם יראי הקב"ה, כי כל מי שירא אותו נקרא מאנשי ביתו של המלך, ועליו כתוב "אשרי איש ירא את ה' (שם קיב).
מהו טרף נתן וכו': שואל, מהו טרף נתן ליראיו, ומשיב אלא הוא כמ"ש "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה" (משלי לא). וכיון שהצדיקים הם אנשי ביתו כנ"ל, ע"כ מקבלים טרף הזה. מכאן למדנו, שכל אחד העוסק בתורה בלילה, וקם בחצות לילה, בשעה שכנסת ישראל, שהיא המלכות מתעוררת לתקן בית אל המלך, דהיינו להמשיך הארת חכמה בשבילו, כסו"ה "בחכמה יבנה בית" איש הזה משתתף עמה, וזה נקרא שהוא מבית המלך ונותנים לו כל יום מתקוני בית האלו, ז"ש "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה" אשר טרף פירושו, הארת חכמה, וחק, פירושו, שלא תמשכנה ממעלה למטה. מי הוא "ביתה", הם, כל אלו המשתתפים עמה לעסוק בתורה בלילה נקראים "ביתה" - בני ביתה, ומשום זה כתוב "טרף נתן ליראיו".
מהו טרף: שואל, מהו טרף. ומשיב, טרף ממש, דהיינו שטורפת ולוקחת בחזקה ובכח, שזה רומז על הדינים שמתגלים עם החכמה. שהיא לוקחת ממקום רחוק עליון, שכתוב "ממרחק תביא לחמה" (משלי לא). דהיינו חכמה, שכתוב "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" ומי זוכה לטרף הזה, סוף הכתוב מוכיח, שכתוב, "יזכור לעולם בריתו". דהיינו מי שמשתדל בתורה להשתתף עמה בלילה, כי התורה נקראת "ברית". ולא עוד אלא שצדיק אחד עליון יש לו להקב"ה, שהוא יסוד דז"א, ואיש הזה משתתף עמו להשפיע להמלכות, ויורשים שניהם את כנסת ישראל שכתוב "צדיקים ירשו ארץ" (ישעי' ס), דהיינו הצדיק העוסק בתורה בלילה וצדיק העליון ירשו המלכות שנקראת ארץ.
ר' אלעזר הוה וכו': ר' אלעזר היה יושב בהיכל של חמיו, והוא היה אומר, לדלף שבהיכל צריכים למצוא עצה, שהיו הגשמים דולפים דרך הגג. בתוך כך, עבר אדם אחד שהיה פגום בעינו אחד, אמר חמיו נשאל לזה עצה. אמר ר' אלעזר, פגום הוא ואינו נאמן. אמר חמיו, ננסה אותו, באו ושאלו לו, אמר לו, מאושר, מי בעולם, אמר האיש, עשיר, הוא המאושר שבעולם, אבל כי ינתק מעשרו, אוי על זה, עמו אנכי בדאגה יותר מכל העולם, כלומר שאם מאבד עשרו, הוא אומלל יותר מכל העולם. א"ר אלעזר בדבריו נשמע, שאין עמו אמונה, ואינו איש נאמן, כי אינו חושב את הצדיק למאושר שבעולם אלא את העשיר, בוא וראה, הקב"ה אמר "כל איש אשר בו מום לא יקרב" שקדושה שלמעלה אינו שורה במקום פגום.
פירוש הסולם פרשת אמור סעיפים כו, ל-לב, מב


מעשה שהיה

הדגים הבאושים - ג
תקציר:
רבה של חַלֶבּ בארם צובא שבסוריה נפטר והקהילה שלחה מכתב למרן הבית יוסף שישלח להם רב, הבית יוסף שלח להם מכתב בו הוא כותב: "שלחתי לכם איש אשר כמוני". ראשי הקהל יצאו לקבל את רבם עם עלותו על אדמת סוריה, בדרכם ראוהו בעגלה ונגשו לעגלתו וריח חריף של דגים נדף מהעגלה, הם התאמצו ונתנו שלום לרבם החדש. הרב ביקש מהם שרוצה לעבור לעגלתם, ואילו את עגלתו עם הדגים ישלחו לביתו החדש. הקהל קבלוהו בכבוד גדול, וכשהתפזרו לביתם, ביקש הרב מראשי הקהל שיכנסו אליו לערב. בערב סיפר להם שבאוניה שנסע היה דייג שנפטר והקברניט החליט למכור את הדגים, והרב רצה לקנות אותם, במחיר זול עבור הקהילה החדשה, ואף אחד לא הפריעו.

העיסקה נגמרה, והכלים עם הדגים הובאו לתאו של היהודי.
כאשר הדגים כבר היו מרוכזים בחדר, תהה הרב על המעשה שעשה. אמנם נתכון לטובה - להחיות נפש הדלים - אך האם נאה הוא להכנס בראשית דרכו אל בני קהלתו, כאשר מסביבו דגים כה רבים? מה עוד שעכשיו, בהיותם בחדרו, הפיצו ריח כה לא נעים! הוא תהה בעצמו על שביצע במהירות כה רבה את הקניה, אך מחשבה שניה חלפה בו מיד, כי הכל משמים, והכל לטובה, אל לו לאדם להתחרט על מעשה טוב שעשה.
ירח נאה שט בשמים זרועים כוכבים, הרב שכב על משכבו בתאו, הצפוף מרוב דגים, והשינה לא נפלה על עפעפיו. הריח העז שבקע מן הכלים מלאי הדגים הפריע לו לישון את שנתו הקצרה, הוא קם ממשכבו, ניגש לכלים המלאים דגה והסתכל בעין בוחנת, ולפתע נדמה לו, כי משהו טמון מתחתם.
הרב החל לסלק את הדגים מלמעלה - אחד, שנים, שלושה... אמנם, כן! מתחת לדגים סדורות קופסאות קטנטנות! הרב מוציא קופסא אחת, פותחה - וברק של יהלומים מסנוור את עיניו!
הקב"ה הזמין לו אוצר בדרך כה מופלאה! יש להטמין היטב את האוצרות; אסור שיוודע שמץ דבר למישהו מהנמצאים בספינה. תאבי בצע עלולים, חלילה, לקפח את חייו בהוודע להם על האוצרות, שנפלו לידיו.
הרב כיסה היטב את האוצרות בדגים. "הודו לה' כי טוב!" - מלמלו שפתיו. הדגים, המתחילים להרקב, מרחיקים כל אדם מפני ריחם...
שמחתו של הרב היתה כפולה ומכופלת. לא, חלילה, ששמח שמחה רבה על האוצרות שנפלו לידיו - מה לו לצדיק ולתלמיד חכם זה, שכל עולמו - תורה ומצוות, ולשמחה באוצרות ארציים שלבו איננו חפץ בהם כלל?! אלא שברגע שראו עיניו הקדושות את הדמים המרובים - אורו, כי מיד עלתה על דעתו עניות הקהילה, שאליו הוא נוסע לכהן בה כרב, ובאוצרות גדולים כמו אלו אפשר בעזר ה' לשקמן כראוי. על כך היתה שמחתו, שיכול לתמוך ביד רחבה בצאן מרעיתו.
ראשי הקהל הביטו איש בפני רעהו ובפני הרב לסרוגין, משתוממים על הדברים, ששמעו זה עתה מפי רבם.
עד מהרה התפשטו בין בני הקהילה הידיעות בדבר האוצרות, שאינה הקב"ה ליד רבם - ושמחה אין קץ מילאה את ליבם.
היתה זאת שמחה כפולה: ראשית, על האוצר האמיתי בדמות רבם. ושנית, על שמיום זה ואילך הוטב למאוד מצבם הכלכלי.
כדי להנציח את נס האוצרות לדורות, כינה הגאון רבי שמואל לניאדו, רבה של חלב, את ספריו בשם "כלים", רמז לכלים, שהכילו את האוצרות: "כלי יקר", "כלי פז" ו"כלי חמדה". על שם אותם "כלים יקרים" מפז ומפנינים. עד היום מכונה אותו צדיק וגדול בשם "בעל הכלים".
* * * סוף * * *
ניצוצי אור


חוד הפרשה

א. מהו הדבר שמובא בפרשתנו שהעושהו נחשב כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו?
ב. מה הפירוש "וינזרו"?


שינון הלכה

שער הענווה
א. מדוע העניו זוכה להתחכם?
ב. עד כמה חייב אדם להתחכם ולהתבונן להגיע בחכמתו למעשים טובים?

שבת

י"ז אייר

אדרא זוטא

פה - צ

קפה - רא

ראשון

י"ח אייר

האזינו

צא - צב

רב - רח

שני

י"ט אייר

האזינו

צג - צו

רט - ריט

שלישי

כ' אייר

האזינו

צו - ק

רכ - רלג

רביעי

כ"א אייר

האזינו

ק - קד

רלד-רמז

חמישי

כ"ב אייר

האזינו

קד - קח

רמח-רס

שישי

כ"ג אייר

ז"ח בראשית

א - ה

א - ט

שבת

כ"ד אייר

ז"ח בראשית

ה - ח

י - טז





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael