אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
וילך

קולמוס העורך

בעוד מספר ימים נחוש כבר את הטהרה שבאה לאחר כפרת העוונות בעזרת ה' כל אחד לפי דרגתו, לפי עמלו, לפי תשובתו.
כולם מתחזקים בימים אלו בעבודת ה' וחפצים בקרבתו מיטהרים ומתקדשים ככל האפשר, נזהרים לא לפגוע באדם ולהאיר פנים לכל יהודי.
ראוי בזמן התחזקות זו להפנים את הרגשות הטובות למען יוכלו להשפיע לטווח ארוך יותר, שגם אחרי ימים נעלים אלו תורגש בנו ההתעלות וההתנהגות הטובה לסביבתינו, כי זוהי התשובה האמיתית - שממשיכים בדרך הטובה.
אמרו חז"ל: "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". ריצוי דרוש כאן ולא רק "סליחה סתמית", ובפרט מהקרובים אל האדם יום יום בבית ובחוץ ששם דרוש יותר ריצוי, כי הרגל נעשה טבע ולפעמים לא חשים שהפגיעה היא כבר "הרגל" וזה כבר נראה גם "טבעי", ועל ידי ריצוי אמיתי נזכה שביום זה יתרצה בוראנו ויכפר עלינו. שבת שלום


נתיב הדרש

תשובה שמחה ותפילה
אמרו חכמינו ז"ל על יום הכיפורים "עיצומו של יום מכפר". אבל יש לדעת יום זה מהו. יש לחוש בקדושתו ובמוראו וכל עצמותיו של אדם יחולו וירעדו מפחדו של יום זה וקדושתו. אבל בד בבד עם כך יש לו לאדם לדעת שיום זה הנו גם יום של שמחה על חסדו של מקום עם בריותיו, לסלוח ולכפר להם ביום זה עוונותיהם שנתלכלכו בהם במשך כל השנה, לטהרם ולנקותם מכתמי חטאותיהם ופשעיהם שיהא בידם להתחיל מחדש בחיי קדושה וטהרה כנולדים מחדש. ואת השמחה הזאת השטן רוצה דוקא להשבית. רוצה הוא שהאדם יהא שרוי ביום זה בדכאון ועצבות, הצדיק רבי משה מקוברין זצ"ל אומר: בערב יום כיפור, בערבו של יום, המרה השחורה והעצבות נדחקות וחודרות אל בתי ישראל. הסיבה לכך היא כי השטן שאין לו שליטה על ישראל ביום אחד בשנה שהוא יום הכיפורים, משאיר להם כ"מתנת פרידה" ליום שלם, את המרה השחורה ואת העצבות המדכאת למען לא יוכלו להתעלות ביום זה ולהגיע בו למדריגה הרצויה. אבל מי ששכלו בראשו יודע שגם התשובה שמחה בצידה, כמו שאומר הכתוב "וגילו ברעדה". אמנם מרירות על החטא - כן, אבל מרה שחורה בשום פנים ואופן - לא. כמובא בספרים שאחד הטעמים על מצות האכילה בערב יום כפור הוא, כי תשובה מצוה ככל המצוות בתורה היא ומצוה יש לקיים בשמחה, על כן אוכלים ושותים ביום שלפני יום התשובה הגדול כדי להיכנס בו מתוך שמחה. בספר בית אברהם כתוב: ראשי התיבות של "כי ביום הזה יכפר" הם "בכיה" (לא לפי הסדר) וסופי התיבות בגימטריא "רנה", והיינו, "בערב ילין בכי ולבוקר רינה (תהלים ל)".
ועד כמה על כל אחד מישראל להטיל את רוחו ונפשו וכל כוחותיו כולם בתפילותיו של יום גדול זה ובמיוחד, אלו שנאמרו על הקרבנות שהקריבו ביום זה בבית המקדש. הצדיק רבי שלמה מרדומסק זצ"ל אומר: "כחוט השני שפתותיך", בזמן שבית המקדש היה קיים היו עיני ישראל תלויות ב"חוט השני" שהיה שם, שאם הלבין ידעו שעוונותיהם נתכפרו, ועכשיו שאין בית המקדש הרי "שפתותיך" - הדבר תלוי בתפילה שהיא במקום הקרבנות, כמו שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו", ואם התפילה עולה יפה וכהוגן, כפרת העוונות מובטחת.
קיצורו של דבר, בתשובה, בשמחה ובתפילה אפשר לפעול גדולות ביום גדול זה לימים הבאים של השנה כולה הבאה עלינו לטובה. ועד כמה יש להיכון ולהמתיק עצמנו ליום זה של "אחת בשנה יכפר", בכל הכוחות כולם ובכל טהרת הלב והנפש!


בשבילי הפרשה

ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וגו' כי אתה תבוא את העם הזה (לא, ז).
וברש"י: "כי אתה תבוא" וגו' - ארי את תיעול עם עמא הדין, משה אמר לו ליהושע זקנים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקב"ה אמר ליהושע "כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם" (פסוק כג) תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן, דבר (מנהיג) אחד לדור ולא שני דברים לדור (סנהדרין ה.).
ולכאורה נראה שיש סתירה בין דבריו של משה ליהושע, לבין דבריו של הקב"ה אליו.
והנראה לפרש, שדבריו של משה הוא על זה הדרך, שאמר לו אם אתה מקבל את ההנהגה ממני עצתי היא שתמלך עם הזקנים שבדור וכו', אבל ברגע שתקבל את ההנהגה מהקב"ה דהיינו שתהיה לך התגלות מאת ה' אז אין אתה צריך להימלך עם הזקנים ויכול אתה ליטול מקל ולהכותם על קדקדם. מאמר מרדכי - סלונים

חזק ואמץ (לא, ז).
פליאה גדולה היא, יהושע אשר התורה מעידה עליו שמלא רוח חכמה וגם עוד לפני מתן תורה היה מובחר כמו שכתוב שאמר ליהושע "בחר לך אנשים וצא הלחם בעמלק" ולבסוף היה צריך הקב"ה להזהיר אותו "חזק ואמץ" "והגית בו יומם ולילה", וזהו משום שכל מי שגדול יותר צריך חיזוק ושמירה יתירה, וכאשר הוא סר ח"ו כחוט השערה ממש יכול הוא ליפול לשאול.
וכן כתוב בקריאת שמע "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי" וגו' ואח"כ מזהיר הכתוב "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם" כמובא בשם הבעש"ט זצ"ל שמיד אחרי "וסרתם" בא "ועבדתם" וחוט השערה אצל אדם גדול הוא עבודה זרה. חידושי הרי"ם

כי לא תישכח מפי זרעו (לא, כא).
מאן דהו ביקש להקל בשאלת גיוס בנות לצבא בארץ ישראל, בתואנה, שהתנגדותנו תגרום חלילה לגיוס בני תורה, והישיבות תיחרבנה.
הגיב על כך רבי יצחק זאב מבריסק: חלילה לנו להתיר איסורים למען חיזוק התורה. מצינו בחורבן הבית שעלו הכהנים לגג וזרקו מפתחות של היכל לשמים, כאילו ביקשו לומר: מכיון שאיננו יכולים לקיים המוטל עלינו, יעשה הקב"ה כטוב בעיניו! ואכן יצאה פיסת יד מן השמים וקיבלה המפתחות, ללמדנו, שהכהנים נהגו כשורה. משמים הסכימו לדעתם.
אף אנו, אם לא נוכל לקיים את לימוד התורה רק מתוך התרת איסורים, נוח לנו להסתלק מדאגה לקיום התורה ולמסור לשמים את ההבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו..." ממעינות הנצח


דרך הלכה

הלכות ליום הכיפורים
א. ערב יום הכיפורים נוהגים לעשותו קצת יום טוב, ויש מצוה לאכול ביום. והורה הגרי"ש אלישיב שהמצוה היא רק ביום ולא בלילה. וכן פסק שמצות אכילה זה לאו דווקא סעודה גדולה - לאכול כל היום, אלא גם אכילת צימוקים וכדומה נחשבת אכילה (חוץ מהשתי סעודות שאוכלים באותו יום שיש בזה מצוה) אך מציצת סוכריה לא נחשבת אכילה.
ב. נוהגים שכל איש נשוי ידליק נר חיים שידלק כל החג, ובנוסף לכך מדליקים נר נשמה על נפטרים.
ג. האשה מדליקה נרות בערב יום כיפור ומברכת "להדליק נר יום כיפור" ו"שהחיינו". ואם האשה יוצאת מהבית ל"כל נדרי", כיון שיוצאים מהבית מוקדם צריך להדליק נרות ארוכים שידלקו עד שיחזרו מהתפילה, כדי שיספיקו להנות מהנרות בחג.
ד. "תפילה זכה" יש לומר לפני חשיכה, והגרי"ש אלישיב הורה שאת קטעי הוידוי שיש בתפילה זכה יש לומר בעמידה.
ה. בענין נעילת נעלי גומי, ככל שהסוליה יותר דקה ומרגישים את הקרקע זה יותר מהודר, והגרי"ש אלישיב הורה שילדים מגיל שש יש להקפיד שלא ילכו עם נעלי עור.


אורחות צדיקים

כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק רבי יהודה לייב הלוי אשלג זצוקללה"ה זי"ע בעל "הסולם"
רבינו נמנה עם עדת חסידי האדמו"ר רבי מאיר שלום זצ"ל מקאלושין, בעל "נהר שלום" שהיה בנו של הרה"ק רבי אשר מזיליכוב זצ"ל בן היהודי הקדוש מפשיסחא זצל"ל. אחרי הסתלקות האדמו"ר מקאלושין, שמר אמונים לבנו הרה"ק רבי יהושע אשר מפוריסוב זצ"ל, ומפקידה לפקידה נסע גם אל הרבי רבי ישכר דוב מבעלזא זצ"ל.
כשמלאו לרבינו י"ג שנה כבר היו כל מסכתות הש"ס שגורות על פיו. הוא עצמו הפליט פעם, באזני תלמידים, כי בהיותו עלם בן ט"ו שנה כבר היה דבוק כל כך במידת האמת עד שלא היה מסוגל להוציא שקר מפיו. ומרגלא בפומיה: אדם המסוגל לרמות מישהו, אף רמיה כשלהי, איננו מסוגל להיות עובד השם.
תלמידיו בירושלים שמעו מפיו, כי בכל הזדמנות שהיו לו מעות בהרחבה, מיהר לפזר אותם לצדקה, מבלי להשאיר אצלו מאומה. כי אמר: הדחקות והעוני גורמים אצלי לאורות התפלה שיאירו - ואילו הרחבות, להיפך, מקהה את ההרגשים הנחוצים בתפלה, אף הוא כשדיבר לפעמים בפחיתות בני אדם שהתמכרו לצבירת ממון, היה נושא את משלו: למלך שהנפיק מטבע והכריז במפורש כי המטבע יפה לשתי שנים בלבד, אחר כך יפוג תוקפה ותאבד את ערכה - היעלה על דעת אדם שפוי להשתדל בצבירת מטבעות הללו עוד ועוד? והנה כל אדם שנותיו קצובות, לא לעולם יחיה, מה לו אם כן לצבור כספים...
ומרגלא בפומיה: הפייטן בסליחות אומר "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה", כלומר, מדוע מרובים צרכי עמך, מפני שדעתם קצרה - אלמלי לא היתה דעתם קצרה, לא היו צרכיהם מרובים... וכן כתוב בתורה: "ה' אלוקיך עמך - לא חסרת דבר".
רבינו - מתוך שדעתו רחבה וידע בנפשו כי למחיה רוחנית שלחו האלוקים הנה, לא שת לבו מעולם לקנינים הנפסדים, יתירה מזו: אף לעסקי ציבור וקהל לא היה לו פנאי. אף לא לשעות מרובות של קורת רוח מהצאצאים והמשפחה. כל רגע מן החיים קדוש ליעוד וחייבים לנצל אותו. עם זאת לא השתמט מחובת אב לילדיו, והיה קובע לכל אחד ואחת מהם מיכסת זמן קצובה, רגעים ספורים ומדודים, פעם בשבוע - שיכולים אז להיכנס אליו ולשוחח עמו בעניניהם.
רבינו נסתלק לישיבה של מעלה בעצם יום הכיפורים שנת תשט"ו.
לוקט מהספר "מרביצי תורה מעולם החסידות


מסילות הזוהר

תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה
ר"א אמר: בוא וראה כמה מנהיג הקב"ה את כל הבריות במדת טובו, וכל שכן לאותם ההולכים בדרכיו, שאפילו בזמן שמבקש לדון העולם, הוא מסבב למי שאוהבו, שיזכה באיזה דבר, מטרם שיבא אותו הדין לעולם.
דתנינן בשעתא וכו': שלמדנו, בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה. ומה היא המתנה. עני, כדי שיזכה על ידו. וכיון שזכה על ידו, הקב"ה ממשיך עליו חוט אחד של חסד, הנמשך מצד ימין, ופורש על ראשו, ורושם אותו, כדי שכאשר יבוא הדין לעולם יזהר בו אותו המחבל מלהזיקו, שנושא עיניו ורואה לאותו הרשימה, אז מסתלק ממנו ונזהר בו. משום זה הקדים לו הקב"ה דבר במה שיזכה לזה.
ות"ח כד בעא וכו': ובוא וראה כשרצה הקב"ה להביא דין על סדום, זיכה מקודם את אברהם, ושלח לו מתנה דהיינו ג' המלאכים, שיזכה על ידיהם. כדי להציל את לוט בן אחיו משם. זהו שכתוב "ויזכור אלוקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה", ולא כתוב, ויזכור את לוט, כי בזכותו של אברהם נצל. ומהו ויזכור, היינו, שזכר לו מה שזכה מקודם על ידי אותם ג' מלאכים.
כגוונא דא וכו': כעין זה, מי שזוכה בצדקה עם בני אדם בשעה שהדין שורה בעולם, הקב"ה זוכר לו אותו צדקה שעשה, משום שבכל שעה שאדם זוכה, נכתב לו כן מלמעלה, וע"כ אפילו בשעה שהדין שורה בעולם הקב"ה זוכר לו את הטוב שעשה וזכה עם בני אדם, כמו שאתה אומר, "וצדקה תציל ממות". משום זה, הקדים הקב"ה וסבב לאברהם במה שיזכה על ידו, שיציל בזכותו את לוט.
פירוש הסולם פר' וירא סעיפים קסו - קסט
אמר ר' יהודה וכו': אר"י, כל הדברים שבעולם תלוים בתשובה ובתפילה שהאדם מתפלל להקב"ה, וכל שכן מי שמוריד דמעות בתפלתו, שאין לך שער שאלו הדמעות לא תבאנה בו. מה כתוב, "ותפתח ותראהו את הילד". ותפתח - זו היא השכינה, העומדת על ישראל כאם על הבנים, והיא פותחת תמיד בזכותם של ישראל.
כיון שפתחה וכו': כיון שפתחה ותראהו את הילד, דהיינו ילד שעשועים, שהם ישראל, שמתחטאים לפני מלכם תמיד, ומיד שמתחננים לפני הקב"ה, חוזרים בתשובה ובוכים לפניו כבן הבוכה לפני אביו מה כתוב, "והנה נער בוכה", כיון שבכה הוסרו ממנו כל גזרות קשות שבעולם. מה כתוב, "ותחמול עליו", שנתעוררה עליו ברחמים, ותחמול עליו.
פירוש הסולם פרשת שמות סעיפים רג, רד


מעשה שהיה

"סדר" מוצאי תענית
סיפר תלמיד חכם אחד שבצעירותו נמנה על באי ביתו של ה"חזון איש" זצ"ל:
פעם אחת במוצאי יום כיפור, לאחר שסעד את ליבו בגמר התענית, שם את פניו לעבר ביתו של ה"חזון איש", בחושבו ששעה זו היא בודאי הזדמנות נאותה להיכנס אל ה"חזון איש". אולי בעת כזאת כאשר רבו עייף מעבודת היום, יזכה ללקט משולחנו "פירורים" שאינם מזדמנים בשאר ימות השנה.
כשנכנס לבית רבו, שאלו לשלומו וכיצד עבר עליו הצום. אמר לו ה"חזון איש": שב! ברצוני לספר לך משהו: הגאון רבי חיים מוולאז'ין יסד את הישיבה הגדולה בוואלז'ין. אחריו היה בנו ר' איצלה, ראש הישיבה. כאשר הגיעה בתו של ר' איצל'ה לפרקה לקח לה חתן אשר לא הצטיין במיוחד בכשרונותיו ובלמדנותו. מאחר שחתן זה נועד להיות יורש העצר (של ישיבת וולאז'ין), היו בפי קרובי המשפחה כפי הנראה טענות על שהחתן הנבחר אינו מתאים לייעודו הגדול.
ר' איצל'ה שמע את הטענות, אך לא הגיב עליהן אלא ציפה לשעת הכושר. שעה זו הגיעה במוצאי יום הכיפורים לאחר תפילת ערבית. כל הקהל עבר על פני ראש הישיבה כדי לברך ולהתברך ב"שנה טובה". משהגיעו אותם קרובי משפחה, ביקשם להמתין לו כי ברצונו לומר להם דבר מה.
כאשר חלפו כולם על פניו, נתפנה ר' איצל'ה לקרוביו ויצא איתם מבית המדרש. משם צעדו לאורך הפרוזדור, עד שהגיעו לחדר צדדי. ר' איצל'ה דחף מעט את דלת החדר, ובהיפתחה לרווחה ראתה כל הפמליא את החתן הצעיר רכון על גמרתו ושקוע בסוגיא.
ניגש ר' איצל'ה לחתנו ואמר לו: "מן הראוי שתלך מקודם לטעום משהו אחרי הצום". השיב החתן: "כבר טעמתי".
פנה ר' איצל'ה אל קרוביו ואמר להם: "עתה יודעים אתם מדוע בחרתי בו? הקהל כולו עזב אך זה עתה את בית המדרש, ואילו הוא הספיק בינתיים לאכול וכבר הוא יושב ולומד!" (לימים אכן נעשה אותו חתן לראש הישיבה, הלא הוא הנצי"ב זצ"ל).
כאן סיים ה"חזון איש" את סיפורו ופנה ל"אורחו" הצעיר בשאלה: רואה אתה כיצד נוהגים במוצאי יום הכיפורים? לא לבוא אל הרב כדי לשאול אותו מה שלומו. גם שעה זו ניתן וצריך לנצל ללימוד!
פאר הדור, ח"ב עמוד ש"מ


חוד הפרשה

א. "את השירה הזו". למה הכוונה?
ב. למה לא תקעו בשופרות כשאמר משה "הקהילו אלי"?


שינון הלכה

שער התשובה
א. איזה חמשה דברים נועלים את דרכי התשובה בפני עושיהם?
ב. מהי ראשית התשובה?



בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael