אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
כי תצא

קולמוס העורך

ידוע מספרן של צדיקים דכשהאדם דר בסביבה טובה עם אנשים מהוגנים חברים המקשיבים לקול ה', אז היא תועלת רבה ועצומה עבורו להתחזק בעבדות השי"ת, כי הסביבה יש לה השפעה גדולה וחזקה על האדם המצוי בה, ואם ח"ו האדם מסובב עם אינשי דלא מעלי שונאי הדת ופורקי עול אז יוכל להזיק לו ח"ו על ידי התחברותו עמהם, וצריך להתגבר ביותר ללחום מלחמה גדולה וכבידה נגד היצר.
אומר הרה"ק מבאבוב זצוק"ל (בספר כרם שלמה) שאפשר לרמז זאת בפסוק בפרשתנו "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב" - שלא יהיו אויבי ה' ושונאי הדת סובבים אותך, וממילא לא תשב עמהם בצוותא חדא, אז יהיה התועלת, "כי תמחה זכר עמלק" - זהו היצר הרע, שבקלות תוכל להתגבר עליו שלא יהיה לו שום שליטה עליך ח"ו. שבת שלום


נתיב הדרש

ללמוד לקח מפרשת בן סורר ומורה
בפרשה זו מדובר על בן סורר ומורה בן שיצא לתרבות רעה וההורים מביאים אותו לבית הדין ומתארים לפני השופטים כיצד הוא מתנהג. בסופו של דבר הוא מקבל עונש מיתה "וכל העם ישמעו ויראו".
דין זה של "בן סורר ומורה" קשור בתנאים נדירים מיוחדים כמבואר בפרק "בן סורר ומורה" (מסכת סנהדרין) עד כדי כך שחכמינו ז"ל אומרים "בן סורר ומורה לא היה ולא יהיה" מכיון שבלתי אפשרי שיתקיימו בו כל התנאים המיוחדים הדרושים ובשביל מה זה כתוב בתורה? - מסיימים חז"ל "דרוש וקבל שכר"?
אבל שוב זה קשה להבין, האם חסרות פרשיות בתורה שיש ללמוד ולדרוש? ועוד, האם לומדים תורה לשם קבלת שכר?
אלא שרעיון עמוק טמון בדבריהם הקדושים. על ההורים להתעמק וללמוד יסודית את פרשת בן סורר ומורה, כדי להתבונן בתוצאות מעשה זה של ילד היוצא לתרבות רעה. בהרבה מקרים זה תלוי בהורים "המרחמים" על בנם בשנות הילדות כאשר לדעתם הוא צעיר למדי שיכנס תחת עול תורה ומצוות. "רחמנות" זו נוקמת אחר כך בילד עם ההורים הרואים פרי ביאושים של חינוכם המרושל ואינם יכולים כבר לתקן את המעוות, שכבר מאוחר.
כאשר לומדים בעיון פרשת בן סורר ומורה, היא פותחת עיניהם ולבם של ההורים לדעת כיצד להתנהג עם הבן. הורים המתמסרים לחינוך הטוב של בניהם, רואים ברכה בפרי מעשיהם. הם זורעים בדמעה בקשיים אין ספור, אך קוצרים ברינה את היבול הטוב. ידוע הפתגם העממי: בשטח חינוך הבנים, הרוצה חיים קלים - מרה באחריתו; המשקיע עמל ומאמץ - ימצא נחת בתכליתו. זוהי "השקעה" בטוחה בעסקת חיים רצינית, שהרווחים טובים ונצחיים, "בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות", והרי לזה מתפללים ומאחלים לעצמם ההורים, לזכות לבנים ההולכים בעקבות אבותיהם לתורה ולמעשים טובים.
"וכל ישראל ישמעו וייראו", והרי מוטב לשמוע ולראות לא את המעשה הנורא, אלא לשמוע, להתבונן ולהוציא לקח מהפרשה הזאת.
"דרוש וקבל שכר", למד את הפרשה ודרוש את הרעיון היוצא ממנה, התעמק בו, וקבל שכר טוב, כי נחת יהודי מקורי אין לך טוב ממנו.


בשבילי הפרשה

וראית בשביה אשת יפת תואר... ולקחת לך לאשה (כא, יא).
מובא ברש"י "לא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע". מקשים העולם דתיבת "לא" ותיבת "אלא" מיותר.
ויש לפרש על פי מה שמובא בגמרא שאשתו של רב היתה מצערת אותו. אמרו לו תלמידיו הרי היא מאוד מצערת אותך. אמר להם, לא די שמגלת את בנינו אלא גם מצלת לנו מן החטא, עיין שם.
נמצא שהאשה מועלת לנו לשני דברים; לגדל את הבנים ולהציל מן החטא. והנה ביפת תואר דסופה שתלד בן סורר ומורה, אם כן יפת תואר אינה מועלת רק לדבר אחד דהיינו להציל מן החטא. וזה שפירש רש"י "לא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע". דיפת תואר אינה מועלת רק כנגד יצר הרע לחוד. חנוכת התורה - קהלת משה ליקוטים

ובערת הרע מקרבך (כא, כא).
המטהר מדותיו ומנקה אותם מכל רע, מקיים בעצמו ובערת הרע מקרבך ממש. הרה"ק מסלונים זצוק"ל - תורת אבות

הקם תקים עמו (כד, ד).
ענין פריקה וטעינה הוא בכל דבר שקשה על חבירו צריך לסייעו. גם כשמנגן אדם צריכים לעזור לו ומקיימים בזה שני מצות, פריקה וטעינה, דהיינו, שבעת שחבירו נחלש וחבירו מסייעו ומנגן מקיים בזה מצות "פריקה" שפורק מעליו המשא. וגם לפעמים שוכח המנגן את הניגון ועל ידי חבירו נזכר בזה, מקיים מצוות "טעינה" דהיינו שנטען מחדש שיכול חבירו להמשיך לנגן ולכן כל מי שיודע לנגן צריך להיזהר בזה. נחמד מזהב

זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' והיה בהניח ה' אלוקיך לך... תמחה את זכר עמלק (כה, יז).
יש להבין למה רק אז כאשר יניח לך תמחה את זכר עמלק, ומדוע לא הוי מצותו למחוק מיד.
אך ידוע מהספרים הקדושים כי ענין קליפת עמלק הוא קרירות באמונה, וזהו "אשר קרך בדרך" - ה'. והדרך להתחזק באמונה היא לשבר מקודם את התאוות ולזכך קצת את החומר שעל ידי זה תתחזק אצלו האמונה.
וזהו "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב" - הם האויבים שבנפש היינו התאוות והחומריות שמסביב, אז "תמחה את זכר עמלק" - שממילא ימחק זכרו. הרה"ק מסלונים זצוק"ל - תורת אבות


דרך הלכה

הלכות שבת
דיני איסור עשיית אוהל - ג
א. כתב המשנה ברורה שמגירה שיצאה לגמרי מהשולחן שהיתה בו, ויש בה חלל טפח, אסור להחזירה לשולחן, כי בזה שמחזירה גורם עשיית אוהל, שאז השולחן מאהיל על המגירה, והביא, שיש ראשונים שסברו שאין בכלל איסור אוהל בכלים, וכתב, שאין למחות בידי המקילים, והחזון איש כתב שאין בזה איסור אוהל כיון שעשה כאן רק את המחיצות ולא את הגג.
ב. ילדים שמכסים את עצמם בשמיכה כדי להסתופף תחתיה אסור להם לעשות כן, כיון שכוונתם שהשמיכה תאהיל ותגן עליהם ובאופן כזה יש איסור גם כשלא עשה מחיצות.
ג. הפוסקים דנים אם מותר ללבוש כובע שיש לו שולים רחבות טפח, השולחן ערוך (סימן שא) כתב לאסור כי הכובע מגן מפני החמה, והמשנה ברורה (שם) כתב שבכובעים שלנו מנהג העולם להקל, כיון שלא לובשים אותם לשם הגנה מהחמה, והביא שה"אליהו רבא" כתב שאין בכלל איסור בזה, על פי רש"י שסובר שאין כלל איסור אוהל בכובע. וכתב המשנה ברורה (שם) שבכובע שנעשה כדי להצל, במקום שלא נהגו להקל יחמירו. והגרי"ש אלישיב הורה שהיום המנהג להקל כיון שלא לובשים מגבעת לשם צל.
(ולפי זה יש לדון מה הדין בכובעי מצחיה שכן עשוים לצל).


אורחות צדיקים

הגאון רבי אברהם יעקב הלוי הורוביץ מפרובוז'נא זצ"ל בעל "צור יעקב"
הגאון מפרובוז'נא, מגדולי גאליציה בדור שקדם לשואה הנאצית, היו כל יריעות התורה שבכתב ושבעל פה מגוללין במוחו. כאילו נקראים מאש שחורה על גבי אש לבנה; והעמיד תלמידים הרבה שבהם יבורך ישראל, תלמידים כדמותו בצלמו, מקושטים בכל מ"ח קניני תורה ככלה בחופתה: וזכה שהועידו אותו משמים להורות וללמד לעם ה' חוקי האלוקים ותורותיו, עד שהתפרסם כאחד מגדולי הפוסקים והמשיבים שבדור, ועד שנעשה "תלפיות" שכל פיות פונים אליו.
בשנת תרצ"ה, כאשר ניטש המאבק מסביב לגזירת השחיטה שגזרה ממשלת פולין בהשראת צוררי ישראל להגביל את השחיטה היהודית, לקח חבל במערכה לביטול הגזירה, כשנסע לבלז לחג השבועות, הועיד אז האדמו"ר רבי אהרן אספה גדולה של רבנים לדון בנושא, באסרו חג של שבועות, וכיבד את הרב דפרובוז'נא לשאת במעמד זה את הנאום המרכזי בנוכחותו. הגר"י שטייכל כתב אלי גרגיר אחד שנשתמר בזכרונו מאז.
פתח הרב ואמר: שנינו בגמרא, שלהי מסכת חולין, המן מן התורה מנין? שנאמר "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת". מה פשר הדברים? אלא ידוע ששאלו לרמב"ם ממדינה אחת: תחיית המתים מן התורה מנין? וציוה לתלמידו רבי שמואל אבן תבון להשיבם כי מן הסתם נכשלו במאכלות אסורות וזה מוליד בדם - ובכל המוח השואב חיות מן הדם - התנגדות לתורה ולמצוותיה, על כן מסוגלים היו להעלות מחשבה כופרנית כאילו ח"ו אין תחיית המתים מן התורה (מובא באריכות ב"דגל מחנה אפרים" פרשת עקב, פ' ומלתם את ערלת וגו' ששמע הסיפור במילואו מזקנו הבעש"ט). והנה, המשיך, אימתי התרחש הכשלון הראשון שנכשל מישהו במאכלות אסורות? הוה אומר: באדם הראשון כשאכל מעץ הדעת. וזה "המן מן התורה מנין" מאיפה באות לאדם מחשבות של כפירה נוסח המן - "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" (ממאכלות אסורות).
נסתלק בט"ו באלול שנת תש"ב
לוקט מהספר מרביצי תורה מעולם החסידות


מסילות הזוהר

מדוע יש צדיק ורע לו
ר' שמעון אמר וכו': רש"א, הנפש, שהיא מן שפע היסוד העליון, כשהיא חוטאת, שולטת עליה אש של מעלה. שהיא מין במינו. ובגוף שולטת אש של מטה. ושלום על כל ישראל.
ומאן דאמר דמאן וכו': ומי שאומר, שמי שהולך מהעולם הזה בלי בנים, הוא בא פעם אחרת לעולם. הוא אומר אמת.
ועוד אינון חייביא וכו': ועוד. אלו הרשעים, שאחר פטירתם מן העולם, הם משוטטים באויר, עד שנשלם ענשם, ואחר כך נכנסים פעם שניה בגוף, בעולם הזה, כדי לזכך אותו, ואם יצדק, שוב אינו נכנס פעם אחרת לגוף, ואם לא יצדק, נכנס פעם שלישית. שנאמר "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". ואם, חס ושלום, לא יצדק באלו ג' פעמים, שוב אין לו תקנה. וזהו "הכרת תכרת הנפש" וגו'. וע"כ צריך האדם להזהר בנפשו. אולי יבא פעם אחרת לעולם.
ואית לנא ראיה וכו': ויש לנו ראיה, מנדב ואביהו, כמו שכתבנו, שמתו משום שהיו חצאי הגוף, מחמת שלא נשאו נשים. כי איש ואשתו הם ב' חצאי הגוף הנעשים אחד. ועוד יש לנו סמך מעניין "יבמה יבא עליה". שהוא משום שלא נשרש זרעו, ולא יוצרך לבא לגוף פעם אחרת. ועוד למדנו, מאונן, שאמר בו הכתוב, "לבלתי נתן זרע לאחיו". דהיינו זרע שאחיו יתגלגל בו. הרי שהמת בלא בנים, מתגלגל פעם שנית בבן המיבם.
ועוד ראיה אחרא וכו': ועוד ראיה. שכתוב, "יולד בן לנעמי". שואל, וכי לנעמי יולד, והלא רות ילדתו. אלא שהוא ללמד, שעובד בן רות הזה הוא היה מחלון שנתגלגל בו, שמת בלא בנים. הרי שהמת בלא בנים מתגלגל פעם אחרת.
ובגין כך תחמי וכו': ומשום זה תראה, אדם צדיק ורע לו. כי אולי כבר היה פעם אחרת בעולם, ולא היה צדיק כל כך, ומת בענין זה. דהיינו שלא עשה תשובה. ולכן עתה כשבא לעולם גורעים ממנו חטאו, וזה הוא צדיק ורע לו.
וכמו כן רשע וכו': וכמו כן רשע וטוב לו. כי אולי היה פעם אחרת בעולם, ומת בלא בנים, והיה צדיק שאינו גמור, ועתה משלמים לו מזכויותיו בעולם הזה. וזה הוא, "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם".
והא דאמרן כי וגו': וזה שאמרנו, "כי ישבו אחים יחדיו". ר' יצחק אמר, כי ישבו אחים, פירושו, שיכירו בלבם שהם אחים כש"א "וישב ה' מלך לעולם". שוישב פירושו, במה שמכירים שהוא מלך על כל.
ומת אחד מהם ובן אין לו: אבל אם היו לו בנים אינו צריך ליבום. רבי תנחום אמר ר' יוסי, "יבמה יבא עליה", למה צריך. הוא כדי שלא למעט מדמיון הכולל כל הדמיונות. שה"ס המלכות, שעליה נאמר. "וביד נביאים אדמה". שממנה נמשכות הנשמות והמת בלא בנים, ממעט התפשטות הנשמות לעולם מן המלכות, ונמצא ממעט אותה.
פירוש הסולם בזוהר חדש פרשת כי תצא סעיפים יג - כא


מעשה שהיה

פעם בא לפני הגאון רבי יואל מטייטלבוים זצ"ל האדמו"ר מסאטמר, רב של קהילת "שומרי שבת" שבעיר קליוולאנד הרב הגאון רבי עמרם בלום זצ"ל, והתאונן לפניו במרירות לבו, שבבית הכנסת שלו נמצאים כמה עזי פנים, אנשים ריקים ופוחזים, יושבי קרנות ועמי הארצות, אשר התארגנו נגדו ושופכים את דמו, מבזים אותו ומלבינים פניו ברבים, ויש לו מזה עלבון גדול.
השיאו האדמו"ר לפרק שישי במסכת אבות, ושם נאמר: רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד שכל העולם כולו כדאי הוא לו וכו', ונהנין ממנו עצה ותושיה, ונותנת לו מלכות וממשלה, ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק.
המשיך האדמו"ר ואמר לרבי עמרם: התבונן נא בדברי רבי מאיר, עד היכן זוכה האיש הלומד תורה לשמה, עד שכל העולם נהנין ממנו עצה ותושיה, זאת אומרת שנהנין ממנו בדברי תורה, ובתפילה ובברכה, וכל העולם ממנו הוא ניזון, וגם מלכות וגם ממשלה יש לו וכו'.
אבל, מה נאמר בסוף דברי רבי מאיר? מהי המעלה העליונה והגבוהה ביותר שזוכה אותו אדם הלומד תורה לשמה? איזה שכר סופי מבטיח רבי מאיר ללומדי תורה לשמה, אחרי שכבר השיג מלכות וממשלה?
"מוחל על עלבונו" - זהו הישג ההישגים של כל אדם הלומד תורה לשמה, זהו השיא! במילים אלה מסיים התנא רבי מאיר את הברייתא שלו "ומוחל על עלבונו"!
זאת אומרת - מסיים האדמו"ר זצ"ל - כי אחרי ככלות הכל, אחרי שכבר הגיע האדם להישגים נפלאים כאלה להיות מעיין המתגבר ולזכות למלכות וממשלה, ושכל העולם הולכים לאורו ומקבלים ממנו עצה ותושיה, הוראה והנהגה.
ובכל זאת הרי אדם מאושר כזה, צריך להיות מוכן לקבל בזיונות ועלבונות. הוא רק מבטיח לכל אדם הלומד תורה לשמה ושכבר זכה למלכות, שיהיה מוחל על עלבונו.
נמצינו למדים כי למרות כל המעלות שזכה להן זה הלומד לשמה, עשוי הוא להגיע לעלבונות, ועלול הוא שיהיו לו מתנגדים שיגרמו לו בושה על אף גדלו ותפארתו.
ללמדנו כי גם הגדול בענקים, אשר העולם כל כך נהנה ממנו, עלול אף הוא לספוג עלבונות מבני אדם, אלא שהברייתא דרבי מאיר תובעת ממנו, שיהא הוא מוחל על עלבונו. ואולי זה הפשט אשר בסוף הברייתא "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים", כלומר: מדה זו למחול על עלבונות, מרומם את האדם יותר מכל המעשים.
"עולמות שחרבו" מובא ב"מושל ברוחו"


חוד הפרשה

א. "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה". מה הפירוש "סורר", "מורה"?
ב. מהיכן לומדים שמי שמחטיא את האדם יותר גרוע ממי שהורגו?


שינון הלכה

שער הקנאה
א. מדוע ראוי לכבד יראי שמים ועוסקים במצוות ולסייע להם בגוף ובממון?
ב. מהו השכר הגדול של האדם הנזהר מן הקנאה ומן החמדה?




בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael