אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
שופטים

קולמוס העורך

על הפסוקים בפרשתנו "מי האיש אשר בנה בית וכו' פן ימות וכו', נטע כרם וכו' פן ימות וכו', ארש אשה וכו' פן ימות" וכו' (כ, ה-ז), כתב רש"י רק על הסוף "מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה... פן ימות" פן ימות - שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות.
וצריך להבין מדוע רש"י לא פירש כך ב"מי האיש אשר בנה בית... נטע כרם". מסביר הרה"ק מהר"ד מזאבליטוב זצוק"ל (בספר כסא דוד) שהטעם הוא, כי בארש אשה ולא לקחה, אם יצא לצבא יגרם בזה צער ועגמת נפש לארוסתו, והרי זה כחב לאחרים.
רואים מכך, עד כמה גדול עוונו וענשו של מי שגורם צער לחברו, עד שכדאי הוא שימות. שבת שלום


נתיב הדרש

הזהירות מפני משפט מעוקל, אף שהכוונה לשם שמים
נאמר בתחילת פרשתנו שופטים ושוטרים תתן לך... ושפטו את העם משפט צדק, לא תטה משפט וגו' (טז, יח-יט). לכאורה אחרי שהתורה מצווה על השופטים שישפטו את העם משפט צדק, למה צריכה התורה לצוות "לא תטה משפט", הלא בכלל מאתיים מנה.
ונראה לבאר על פי מה ששמעתי מפה קדשו של הרה"ק מסאטמאר זצ"ל על הפסוק בהמשך פרשתנו בענין שעבדו עבודה זרה, ועיר הנדחת (דברים יג, טו) "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך", דלכאורה הלא חותמו של הקב"ה הוא אמת, ואיך שייך לומר לשון "אמת" על עבירה חמורה כזו, אלא דהכוונה דהתורה תמהה איך שייך שקהילה שלימה בישראל, כל העיר ביחד יעבדו עבודה זרה, ולא ימצא אחד שימחה על כבוד שמו יתברך, היאך יקרה כזאת. לכן אמרה תורה "ודרשת וחקרת" איך נעשתה כזאת בישראל, וזאת מתרץ הכתוב דאם המסיתים ומדיחים דבר "אמת" בפיהם שאומרים "עת לעשות לה'" וכוונתינו להעמיד הדת על תילה ולאחוז הרע במיעוטו וכדומה בטענות שוא ומדוחים, שבדרכים כאלו אפשר לפתות עיירות שלימות, ואין מי שיפצה פה, כי הלא שם שמים שגור על לשונם של המסיתים.
וזה שאמרה תורה והנה "אמת" שאומרים שכוונתם להרבות האמת, אז "נכון הדבר" שנעשתה התועבה הזאת בישראל, כלומר, מעתה הרי מובן לנו איך קרה כזאת בישראל.
וזה הכוונה כאן דגם להשופט ששופט תמיד משפט צדק ואמת, מכל מקום יש לפעמים שהיצר מסיתו לשם שמים ולשם האמת והצדק לעשות משפט מעוקל, ועל זה באה אזהרה מיוחדת שאף על מנת לשפוט צדק "לא תטה משפט", אלא תהא דן דין אמת לאמיתו, כמו שאמרו חז"ל (שבת י.) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ולכאורה מהו הלשון "לאמיתו" הלא כבר אמר כל דיין שדן דין אמת, אלא שיהא האמת עם "אמת" ולא תעשה שקר על מנת להקים ולהעמיד את האמת, אלא תהא האמת לאמיתו. ישמח לב


בשבילי הפרשה

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק (טז, יח).
נראה הכוונה בביאור פסוקים הללו, דהנה אמרו חכמינו ז"ל (אבות פרק א') "הוו מתונים בדין". כיון שמזה שהדיינים מתונים בדין יכולים לעמוד על האמת ולא יבואו לידי טעות, אבל אם ידונו במהירות מצוי שיטעו.
ולכן אם לא יהיו דיינים בכל עיר ועיר, רק בשתים שלוש מקומות, אז יצטרכו הבעלי דינים להתאסף אל בית דין אחד ויהיה טרחא מרובה על הדיינים ומכוח ריבוי המשפטים יפסקו במהירות ולא יהיו מתונים בדין. אבל אם ימנו דיינים בכל עיר ועיר אז יהיה להם רק את המשפטים של אותה העיר, וזה לא יהיה להם כל כך טרחה גדולה, ויוכלו להיות מתונים בדין.
וזהו שאמר הכתוב "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", שאז יומשך מזה "ושפטו את העם משפט צדק. אמרי שפר - מהרש"ק

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (טז, יח).
סמיכות הפרשיות של ג' רגלים שבפרשה הקודמת לשופטים ושוטרים הוא לרמוז למה שכתב הרמב"ם ז"ל: חייבין בית דין להעמיד שוטרים שיחפשו בגינות ובפרדסים להזהיר את האנשים מן העבירות בימים טובים ובחולו של מועד, שאז מצויין העם במאכל ומשתה ובאין לידי עבירה.
ולכן אחר מצות עשה של ג' רגלים ביאר שבית דין שנקראים "שופטים" יעמידו "שוטרים" לחפש כנ"ל, באופן שיקויים מצוות "ושמחת בחגיך" אך לא על ידי עבירה ח"ו.
ולכן כתב כאן ענין שניהם השופטים והשוטרים. לרמוז אל הנ"ל. עץ הדעת טוב - מהר"ח ויטאל

יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו... ובערת הרע מקרבך (יז, ז).
לכאורה המילים "ובערת הרע מקרבך" היה צריך לומר לפני "יד העדים" אחר מה שנאמר "וסקלתם באבנים ומתו".
אלא שישראל רחמנים הם מעיקרם, ואם העדים העידו שקר, אזי כאשר יעמדו ויראו שהגיע זמן סקילתו של קרבנם, ישובו בתשובה ויחזרו בהם מעדותם, שאינו דומה עלילה ממרחק לשפיכת דם נקי כשרואה בעיניו.
ולכן ציותה התורה ש"יד העדים תהיה בו בראשונה", ואם שקר העידו, בטח יחזרו בהם ממעלליהם וממעשיהם הרעים כשיאמרו להם לזרוק את האבן להמיתו, כי לא יוכלו להיות אכזריים לשפוך בידיהם דם נקי וצדיק.
ולכן נאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה" וכו' ואחר כך "ובערת הרע" כי "ובערת הרע" מוסב על העדים, שעל ידי שידם צריכה להיות ראשונה להמיתו, יתבער הרע מלבם, ויחזרו בהם ולא ישפך דם נקי. כסא דוד - זאבילטוב

יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה (יז, ז).
למה העדים צריכים להמיתו בראשונה? יש לומר דגם ראיית עשיית העבירה עושה פגם בנפש הרואה. וכן מבואר בקצת ספרי המוסר מתלמידי הבעש"ט זצ"ל.
וכיון דהם ראו את עשיית העבירה עשה קצת פגם בנפש שלהם, ומוטל עליהם לתקן יותר מעל אחרים. זהב שבא - מהרש"ג


דרך הלכה

הלכות שבת
איסור עשיית אוהל בכלים
א. נחלקו הראשונים אם יש איסור עשיית אוהל בכיסוי כלים, יש ראשונים שסברו שכלי רחב מאוד, כגון חבית גדולה, אסור לכסותה ואף שלא עושה גם את המחיצות. ויש שסברו שאין איסור אוהל כלל בכלים, והמשנה ברורה (סימן שטו) כתב שאין למחות בידי המקילים.
ב. השולחן ערוך (סימן שטו) כתב שכל האיסור לכסות חבית גדולה זה דוקא כשמכסה את כל החבית, אבל אם מכסה את מקצתה אין איסור אוהל. וכן יש שסברו שאיסור אוהל בכיסוי החבית שייך רק אם משתמש באויר שתחת הכיסוי, אבל אם אינו משתמש שם, אין איסור.
ג. המשנה ברורה כתב שכל איסור עשיית אוהל בכיסוי כלי הוא דוקא כשיש חלל טפח בין המכסה לתכולה שבו.
ד. הגרש"ז אויערבך סובר שאין איסור כסוי חבית (איסור אוהל) כשיש למכסה בית אחיזה והוא המכסה הקבוע של הכלי - הסיר כי זה לא נראה כאוהל במכסה הקבוע של הכלי.
ה. כתב המשנה ברורה שסיר קטן שמעבירו ממקום למקום ומכסהו, יש בזה איסור אוהל, כיון שבהעברתו ממקום למקום נחשב שעשה מחיצות, ולכן כשמכסה אותו משלים את האוהל. אבל הגרש"ז אויערבך הורה כנ"ל (סעיף ד) שמכסה שיש לו בית אחיזה והוא המכסה הקבוע של הכלי אין בו איסור אוהל, כי זה לא נראה כאוהל. והחזון איש סובר שאין כלל איסור אוהל בכיסוי כלי קטן, כיון שלא עשה מחיצות, כיון שהמחיצות כבר קיימות.


אורחות צדיקים

הרה"ק רבי שמחה בונים מפרשיסחא זצוק"ל
מרגלא בפומיה דרבינו: יכולים יותר לפעול בשמחה ממה שיכולים לפעול בבכיה, ומעשה היה בדאנציג, שראה איש אחד שנפל לים והתחיל לטבוע אמר לו רבינו בדרך שחוק "תמסור דש ללויתן", ומיד נטל דף אחד והושיט לטובע והלה נאחז בו וניצל, ואמר רבינו בתחילה לא הייתי יכול לעזור לו מחמת הצער הגדול שהיה לו בשעה שהתחיל לטבוע, עד שאמרתי לו מילתא דבדיחותא, והיה לו קצת שמחה מזה, ומתוך כך הייתי יכול לעזור לו ולהצילו מטביעה.
כך נראתה התנהגות שינתו של רבינו: שתי שעות משעות הלילה היה שוכב על מטתו, ושני תלמידיו הרה"ק ר' יצחק האדמו"ר הזקן מוורקא והרה"ק ר' מנחם מנדל האדמו"ר מקאצק זצוק"ל, היו יושבים סמוך למטתו, בשעה הראשונה היה יושב הרבי מוורקא ואומר לפניו "מדרש", ובשעה השנית היה יושב הרבי מקאצק ואומר לפניו "זוהר", והיו נוהגים שכאשר ראו כי הרבי התחיל לנשום נשימה עמוקה פסקו לומר כדי שהרבי ישן מעט, ותוך שיעור כמה נשימות היה הרבי מקיץ, והתחיל לומר בעצמו המדרש או הזהר מהמקום שפסקו, ואז המשיכו לקרוא לפניו. לאחר שתי השעות היה קם ממטתו ופונה לעבודתו.
כאשר הזכיר לפניו תלמידו הרה"ק ר' יעקב אהרן מאלכסנדר בעל מחבר ספר "בית יעקב" על התורה, את בנו שהיה אז חולה מסוכן, אמר לו רבינו, אין לי עצה עבורך, רק שתהיה בשמחה. וסיים שם, ושמעתי לעצתו ונתתי לחסידים מעות לאכול ולשתות יחד בשמחה ואהבת חברים, ומיד התרפא בעזרת השי"ת.
נסתלק בי"ב באלול שנת תקפ"ז
לוקט מהספר "יהי אור"


מסילות הזוהר

עצמותיו של האדם מעידים עליו
לא יקום עד וגו': לא יקום עד אחד וגו': מצוה זו היא להעיד עדות בבית דין, שלא יפסיד חברו כסף בשביל שאינו מעיד, אם הוא יודע עדות בשבילו. ואין עדות פחות משנים, זה שכתוב "על פי שנים עדים וגו' יקום דבר, לא יקום על פי עד אחד". ומשום זה העמידו בעלי המשנה מי מעיד על האדם, קירות ביתו. ולא עוד אלא אנשי ביתו מעידים עליו. מהו קירות ביתו. אלו הם קירות לבו, שכתוב, "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר", והעמידו בעלי המשנה, מלמד שחזקיהו התפלל מקירות לבו.
אנשי ביתו: אלו הם רמ"ח אברים שלו. כי הגוף מכונה בית. שכך העמידו בעלי המשנה, רשע עונותיו חקוקים על עצמותיו, וכך צדיק, זכיותיו חקוקות על עצמותיו. ומשום זה אמר דוד, "כל עצמותי תאמרנה", ובשביל זה למדנו ומי מעידים על האדם קורות ביתו. קורות ביתו הן העצמות הגלגלת הבנוים על המוח שהוא מים. ועליהם רומז, "המקרה במים עליותיו". המקרה - הוא לשון קורות.
ואמאי בגרמין יתיר וכו': ולמה העונות חקוקים בעצמות יותר מבבשר גידים ועוד, הוא משום שהעצמות הם לבנים, וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן, כמו התורה, שהיא לבן מפנים, דהיינו הגויל, ושחור מבחוץ, דהיינו הדיו, שחור ולבן הם חושך ואור. ויש חושך שהוא תכלת, שהיא המלכות, שנאמר בה "גם חשך לא יחשיך ממך". ותכלת הוא שחור, והיא נקבה אל הלבן - שהוא ז"א, כי המלכות אין לה אור מעצמה. אלא מה שנותן בה ז"א. ולא עוד אלא שהגוף עתיד לקום על עצמותיו, ומשום זה הזכיות והחובות חקוקים על עצמותיו ואם יזכה יקום הגוף על העצמות שלו, ואם לא יזכה, לא יקום ולא יהיה לו תחיית המתים.
ולא עוד אלא וכו': ולא עוד אלא ב' עדים הם על האדם עין רואה, ואוזן שומעת, והבית דין, סופר ודן עונותיו, ולא עוד, אלא השמש והלבנה מעידים על האדם, כמו שהעמדנו, "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו". מהו בכסה, הוא ביום שהלבנה שהיא המלכות, מתכסה בו, ולמה היא מתכסה, הוא משום כשמגיע ראש השנה, יבא סמאל לבקש דין על בניה - דהיינו ישראל שהם בני המלכות, לפני הקב"ה, והוא יאמר לו שיביא עדים, והוא מביא עמו את השמש. הלך להביא את הלבנה, והיא מתכסה. באיזה מקום היא מתכסה. ומשיב, אלא שהיא עולה לאותו מקום שנאמר בו, "במכוסה ממך אל תחקור", כדי לפייס את הקב"ה על בניה.
והאי הוא דאמר וכו': וזה הוא שאמר הכתוב, "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו". היינו למקום שבו עלתה השכינה, שנאמר בו "ובמכוסה ממך אל תחקור". והעונות שהם בסתר, צריכים להיות נדונים שמה בינו לבין קונו, והעונות שחטא בגלוי, נאמר, מכסה פשעיו לא יצליח". והשכינה מצד הכתר, היא עולם הנסתר. והעמידו בעלי המשנה שאדם צריך לחבר עונותיו למקום ההוא - שהוא כתר, בזמן ההוא מגיע זמן הרחמים והדין עובר. ומשום זה אמר לחבר עונותיו בכתר, לזכותו מן העדות של המלכות, אבל לרשע אין מזכין לו.
פירוש הסולם פרשת שופטים סעיפים יא - טו


מעשה שהיה

מי ששומע לא מפסיד - ד
תקציר:
יהודי שהתגורר בעיר פיתוח סמוך לירושלים היה נוסע לשכונת רמות בירושלים מידי יום לעבודתו, כשלא יכל להמשיך להיטלטל עם האוטובוסים מצא נהג רכב שלקחו למקום עבודתו, אולם הנהג לא שמר את פיו כראוי, וביקש מהנהג שיפסיק לדבר עמו. כשהפסיק לדבר, הפעיל את הרדיו בטענה "כדי שלא ארדם", לאחר לבטים קשים החליט להפסיק ליסוע עמו אף שלא ידע מנין ימצא נהג שנוסע למקום עבודתו, כך הלך לישון כשבמוחו חושב שלמחרת ימשיך להיטלטל באוטובוסים, אולם אושר פנימי הציף אותו שעמד בנסיון. למחרת הפסיד את האוטובוס, ונאלץ ליסוע מאוחר יותר, כשירד הבחין באברך נוסף שיורד יחד עמו מהאוטובוס, והתברר שנוסעים לאותו מקום והם גרים גם באותו רחוב. כמו כן התברר שחוזרים באותה שעה הביתה, ורק יוצאים בבוקר בהפרש של שעה, מיודענו סיפר לאברך שקשה עליו הנסיעה באוטובוס וכבר שוקל על הפסקת העבודה בשכונת רמות, באם לא יקבל רכב מהעבודה. לשמע דברים אלו אמר האברך אם יש לך רשיון יתכן ומצאנו פתרון.

"ברשותו של אבי שיחי', המתגורר בסמוך לביתי, רכב קטן המשמש לו אפשרות של ניוד בקרבת הבית. אבא הינו אדם מבוגר שיצא לפנסיה זה מכבר. את רוב שעותיו עושה בתוך הבית פנימה, עוסק בכתיבת סת"ם ולומד את שיעורי התורה שהורגל בהם. רק החל משעות אחר הצהריים בא לו רכבו לשימוש בתוך העיר.
"באופן עקרוני אין לו התנגדות שהרכב הזה ישמשני משעות הבוקר ועד אחה"צ, ניסה לשכנעני פעמים רבות שאנפיק רשיון ואשתמש ברכבו לנסיעות מעירנו אל העבודה - אלא שמטבעי איני מסוגל לכך. באם תנהג אתה ברכב, נוכל לצאת ולשוב יחדיו - כשמחיר הדלק ישולם על ידי שנינו".
קו 36 הגיע, עלינו והתיישבנו בצוותא, יצאנו עמו לעבר שכונת רמות. נופי ירושלים מתחלפים לנגד עיני והמלים נעתקו מפי כמתוך חלום, הן ליותר טוב מכך לא יכול הייתי לצפות: רכב פרטי העומד לרשותי בהלוך ובחזור.
לבי נמלא הארה: אילו הייתי מתפתה להמשיך עם הנהג ההוא, עד שהיה מישהו נענה למודעה שפרסמתי - וכי הייתי משיג הצעה כה מעולה? לכל היותר היו מצרפים אותי לרכב הסעה שהיה עלי להתאים את עצמי אליו. הנה עמדה לי סיעתא דשמיא לנתק מיידית את הנסיעות הקלוקלות עם ההוא - על אף הידיעה שמחמת כן עומד אני להיטלטל בדרכים ודווקא כאן המתין עבורי, בפלאי ההשגחה, פתרון כה נפלא ונוח.
יתר על כן: אילו הספקתי הבוקר את האוטובוס הראשון כתמיד, האם הייתי פוגש את האברך דנן, הנוסע בקביעות בשעה מאוחרת זו? הנה הפגיש הקב"ה בין רכב חסר נהג לנהג חסר רכב, והמפגש הזה טוב לשנינו העובדים בקרבת מקום ומסוגלים בהחלט להתאים את עצמנו זה לזה בשעות היציאה והחזרה.
מה אומר ומה אדבר. בבוקר המחרת כבר יצאתי לשכונת רמות עם רכבו של אבי ידידי החדש. הנסיעה נעמה לנו מאד בצוותא, בעטיו של הרכב שבתי הביתה מוקדם מן הרגיל והכל הוקל ב"ה. עין בעין ראיתי את הידוע לי מכבר כי בעמוד אדם בפרשת דרכים והאפשרויות לפניו אם להתגבר. כרצון ה', או ח"ו ללכת אחר שרירות הלב - טמונה לו בשעה זו הארה גדולה, מוחבאת וצפונה עבורו בדרך ההתגברות, אך בשעת הנסיון הינה נסתרת מעיניו. אם זכה אדם לשעבד רצונו לקונו - או אז זוכה ומגלה את האור הגנוז לו, היקר שבעתיים מן הפתיון שבנסיון.
לא אנו שנבין בשכר שמים, הכפול ומכופל פי רבבה מן פתרון ההסעות הלזה, אך עם זאת, כה נרגש הייתי מן המאורע הזה. מאמר חז"ל (במדבר טו, טז): "אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם אתה יודע כוחו של יצר הרע שהוא קשה. אמר להם הקב"ה: סיקלו אותו קמעא בעולם הזה ואני מעבירו מכם לעתיד, ולעולם הבא אני עוקרו מכם".
ועוד זאת (דברים רבה ד, ה): "אמר הקב"ה שמעו לי, שאין אדם שומע לי ומפסיד".
* * * סוף * * *
לוקט מהספר "נפלאותיו לבני אדם"


חוד הפרשה

א. מהיכן למדים שכשכתוב "עד", הכוונה לשתי עדים?
ב. מכמה צאן צריך אדם להוריד "ראשית הגז"?


שינון הלכה

א. לאיזה דבר ישתמש האדם במידת השכחה? ב. על מה צריך לחשוב בשעת התפילה?



בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael