אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
מסעי

קולמוס העורך


על הפסוק בפרשתנו "ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצרות" דרש בעל ה"מאור ושמש" זי"ע דהנה כל זמן שלבו של אדם נוטה עוד לאיזה תאוה של עולם הזה, אפילו במשהו, ואפילו פעם אחת בשנה, צריך הוא להיות יושב אוהל, ולא יוכל עוד לצאת ולבוא בחצירות וברחובות פן יחטיאנו היצר הרע חלילה. אבל אם שיבר את כל התאוות, ולבו הוא ברשותו - כי הצדיקים ליבם ברשותם. אדם זה יכול לצאת ולבוא בחצירות וברחובות, ואף על פי כן יראת ה' על פניו ואינו חוטא כלל.
וזהו "ויסעו מקברות התאוה" - שכבר שברו את תאוותיהם ובאו למדריגה גדולה ממנה, שהיו יכולים לצאת ולבוא בחצירות וברחובות, אז "ויחנו בחצירות".
ה' יזכנו שנזכה לשמור את עינינו כראוי ונזכה לשמירה עליונה, ובפרט בתקופה זו שהמנהג לצאת ולבוא בחצירות וברחובות והיצר משתולל.
שבת שלום


נתיב הדרש


מצוות ישוב ארץ ישראל צריך לקיימה בשמחה נאמר בפרשתנו: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (לג, נג).
בענין קיום מצוה זו כתב הרמב"ן: על דעתי זו מצוות עשה היא. יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה' וכו'. ומה שהפליגו רבותינו במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה. וידונו כמורדת - באשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל. וכן האיש - בכאן נצטוינו במצוה הזו. כי הכתוב הזה היא מצות עשה, עכ"ל.
וזה לשון השל"ה (בשער האותיות אות קדושה): "השי"ת נתן לנו ארץ קדושה שהיא מקודשת מעין קדושת גן עדן, וכמו שכתבו ביחזקאל (לו, לה): "הארץ הלזו... היתה כגן עדן". ואף עתה בחורבנה מכל מקום היא בקדושתה. והיא ארץ אשר ה' דורש אותה, וארץ העמים ארצם טמא, וכל ישראל אשר שם אין באפשרות לתפילתם שיעלו למעלה אם לא שישלחו תפילתם דרך ארץ הקדושה לירושלים, ומשם למקום קדש הקדשים, כי זה שער השמים, זולת כמה מעלות טובות למקום הקדוש הזה".
בספר חרדים כתב: "מצות ישיבת ארץ ישראל - כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל הוא מקיים מצוה זו. ולרמב"ן מצוה זו במנין תרי"ג. וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה הגדולה, כדכתיב בפרשת כי תבוא (דברים כח): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה וגו'". אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצותו התדירה, באהבתו אותה. וגם צריך להיות ירד וחרד, דכתב הרשב"י "כל פקידא דלאו איהו ברחימו ודחילו לא פקידא היא". לכך אמרו באבות דרבי נתן: "הוי שש וחרד על המצוות".
בספר "עבד המלך" הוסיף על הדברים הנזכרים ואמר שמי שנולד בארץ ישראל או שבא לארץ בקטנותו ונתגדל בה, צריך שיזהר מאד שלא תהא ישיבתו בארץ כמצות אנשים מלומדה מפני שנולד בה או נתגדל בה, אלא יכוין בישיבתו בארץ לקיים מצות ה' יתברך שאמר לנו "וישבתם בה". ובכל יום בברכת המזון אנו אומרים "נודה לך ה' אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה". ויש לומר זאת מעומק הלב ולשבח השי"ת על המתנה הטובה והיקרה הזאת ועל שזכינו להיות מיושבי ארץ הקודש ולקיים בכל עת ובכל רגע מצוות עשה הגדולה של ישיבת ארץ ישראל. ובאמת כך מפרש בחתימת הברכה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".


בשבילי הפרשה


בערבות מואב על ירדן ירחו (לג, מג).
דרש רבי מנחם עזריה מפאנו: כתוב כאן "ירחו" חסר יו"ד, ובספר יהושע נזכרת העיר בשם "יריחו", מלא יו"ד?
לפי שעד עכשיו התגוררו בה אנשי כנען ונקראת "ירחו" על "יחר אפו"; ואולם מכאן ואילך שנכנסו בני ישראל אל הארץ, התחיל דושנה של יריחו לתת ריח טוב, כריח שדה אשר ברכו ה', לכך נקראת "יריחו" על שם הריח... ממעינות הנצח

ערי מקלט תהיינה לכם וגו' (לה, יא).
אם חלילה הורג אדם בשוגג ונפשו של אדם מרה עליו עד שאין לו מקום בעולם, מצא לו הקב"ה מקום וזהו "ושמתי לך מקום". אולם אם הוא מוצא לעצמו מקום בכל מקום ואין בו חרטה אין ערי המקלט קולטות אותו ואין לו בהן מקום. וזה שאמרו חז"ל כי שר של אדום יטעה וינוס לבצרה בחשבו שבצרה תקלוט לו כבצר (מכות יב) כי הוא מוצא מקום בכל מקום ועיר המקלט לא תקלוט אותו. החידושי הרי"מ

ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה (לה, לג).
פירש רש"י: "ולא תחניפו; ולא תרשיעו, כתרגומו ולא תחייבון". יש לתמוה דאם כונת הכתוב הוא "לא תרשיעו", למה הוציא זה הכתוב בלשון של "לא תחניפו", דלכאורה חנופה ורשעה הם שני דברים שונים.
והנראה לומר, דהנה כבר בארנו במקום אחר, דזה ששינתה הארץ מצווי הקב"ה שאמר שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן. מפני שהארץ רצתה שיהיה לה קיום, וחששה, שאם ישראל יחטאו ח"ו, העולם יחרב. לכן שינתה מצווי הבורא, בכדי שאם האדם יחטא, יהיה לו פתחון פה, דמכיון שהוא נוצר מן האדמה, והאדמה כבר חטאה קודם, ממילא כבר טבוע בו החטא, ואינו אשם כל כך.
לכן יש לומר דכאשר האדם חוטא, הוא כאילו מחניף לארץ, ואומר לה, יפה עשית שלא שמעת לציווי הבורא, כי על ידך אם אני אעבור על צווי הבורא, לא אענש כל כך על זה, כי יש לי פתחון פה בגללך. ועל כן נאמר כאן: "ולא תחניפו את הארץ". זר הצבי


דרך הלכה


בענין נסיעות ודברי חיזוק
א. הרמב"ם כותב שאסור לאדם להכניס עצמו למקום סכנה, ולכן ודאי שיש איסור ללכת למקומות מסוכנים כגון לטפס על הרים תלולים, או ללכת במקום שמסוכן מבחינה בטחונית, או להכנס למים מסוכנים.
ב. הגרי"ש אלישיב הורה שיש איסור יציאה לחו"ל כשאסור על פי דין, וזה אפילו שנוסע רק לכמה שעות בלי שינה בלילה, אבל לנסוע למקום שהוא ספק חו"ל מותר לצאת אפילו רק לצורך טיול.
ג. כתבו הפוסקים שאסור לכהנים להכנס לקברי צדיקים ושאין היתר לזה.
ד. הגר"ח קניבסקי אמר לי שיש ליטול ידים גם אחרי שנכנסים למקום שיש קבר של צדיק בודד בלי עוד קברים.
* * * *
גדולי הדור כתבו לבני הישיבות שיש להזהר להקפיד כל יום בימי בין הזמנים ללמוד לפחות כמה שעות, ושלא יעבור יום בלי לימוד וכמו שנאמר "אם תעזבני יום או יומים, אעזבך".
גדולי ישראל אמרו שהלימוד בבין הזמנים הוא מבחן שבו אדם ניכר מה הוא. כי בישיבה האדם הולך עם הזרם, אבל בבין הזמנים יש מבחן לכל בחור אם יש לו יכולת עצמית. כמו כן חשוב להקפיד על לימוד המוסר שכידוע שבימי בין הזמנים הנסיונות רבים, ובפרט בימי הקיץ. והגר"י זילברשטיין מעיר ששמע מבעל "שומרי אמונים" שאמר שמי שיש לו נסיון לראות מראות אסורות ומתגבר על עצמו, באותו רגע זה זמן מסוגל לבקש מה שצריך מאת ה'.
והבית ישראל אמר שבחור ישיבה שיוצא מהישיבה עלול בראיה אחת בתחנת האוטובוס לאבד את כל מה שקנה במשך הזמן בישיבה.


אורחות צדיקים


מרן רבי יצחק לוריא אשכנזי זצוק"ל זי"ע מובא בספר דברי יחזקאל (שינאווא): כתוב בספר החזיונות למוהר"ח ויטאל זלה"ה ששאל מרבו הק' האר"י ז"ל כי לפי מה ראותנו גודל קדושת התנאים ע"ה מה אנו ומה חיינו ובמה נחשב כל התורה והתפלה שלנו לנגדם, והשיב לו האר"י ז"ל כי אדרבה מחמת שאנחנו בעובי החומר ומדריגה שפלה ונמוכה מאד ועם כל זאת אנו מתגברים לעשות רצון אבינו שבשמים לפי השגתנו, הוא אהוב וחביב הרבה יותר לפני השי"ת ממה שפעלו בעוצם קדושתם, התנאים הקדושים, כי היו במדריגה גבוהה והזדככות החומר.
בספר המצוות כתב מוהר"ח ויטאל זצוק"ל (פרשת עקב): אין להפסיק כלל בין מים אחרונים לברכת המזון, ופעם אחת הייתי לפני מורי (האר"י) ז"ל, ובא לפני אדם אחד, ואמר לי כי זה לו שני ימים, שאירע לו כאב חזק בכתפו, ונסתכל בו מורי ז"ל ואמר, כי בא לו כאב זה מפני שהפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון, בקריאת פרק משניות, ועבר על מה שאמרו רז"ל (ברכות מב.) "תכף לנטילה ברכה", דהיינו נטילת מים אחרונים, ולכן תכף נהפך לכת"ף, והרגיש בו כאב, ולכן צריך ליזהר שלא להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון כלל, אפילו בדברי תורה. ואם הוא רוצה לעסוק בדברי תורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, יעסוק בתורה קודם שיטול מים אחרונים.
וכן כתב שם מוהרח"ו זצוק"ל: פעם אחת אירע לי ביום שבת, כאב גדול בעינים, ונמשך הכאב הזה קרוב לב' חדשים, ולא היה בתוכם שום חולי זולתי, כאב העינים לי מאוד, ושאלתי למורי (האר"י) ז"ל, מה היה סיבת הכאב ההוא, ואמר לי ב' סבות: האחת היא, לפי שאני פוסע פסיעה גסה, במהלכי בימות החול. וידוע כי פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ואינה חוזרת אלא בקידוש ליל שבת. ולפי שבאותו ליל שבת לא נתכוונתי באותו הקידוש, לכן בא לי הכאב הזה. סיבה ב' היא, לפי שהייתי מתפלל תמיד בבית מדרשו, והייתי יושב לימינו לעולם, והייתי מסתכל ומביט בו ללמוד דרכי הנהגותיו בכל הפרטים, והוא היה מתכוין בתוך תפלתו כונות גדולות ונוראות, אשר על ידם היה אור העליון שורה עליו, ולא הייתי כדאי אז להסתכל בו, ואמר לי, השתדל שלא תסתכל בפני בשעה שאני מתכוין ביחוד קריאת שמע ובשעה שאני כורע במודים, ובשעה שאני עונה קדושה ואומר קדוש קדוש קדוש ה' צבקות. כי אלו הג' מקומות יש בהם כוונות נוראות, ועל ידי זה יוסר ממך כאב העינים, ונמנעתי ביום המחרת מלהסתכל בו בג' זמנים אלו, ותיכף נתרפאתי.
רבינו הקדוש נסתלק לישיבה של מעלה בה' מנחם אב שנת של"ב
לוקט מהספר "הילולא דצדיקיא"


מסילות הזוהר


עשרה הרוגי מלכות
שלחו להו בני וכו': שלחו להם בני הארץ הקדושה לבני בבל, אמת היא שאתם יש להם לבכות, כמי שבוכה מרחוק. כי האבל והבכי והמספד בנהי ומרירות, לא הגיע לכם. כי רחצתם רגלכם, דהיינו שעשיתם תשובה, ואינכם רוצים לטנף אותם, דהיינו לחזור ולחטוא, כמקודם. כש"א "רחצתי את רגלי איככה אטנפם".
אבל אנן דשכנין וכו': אבל אנו השוכנים בין גדרי הנחש, ואורב לנו בכל יום, הורג ונושך, ואנו בינינו ראינו עוות הדין שנעשה בינינו, באלו אנשי החיל, שהם בני יעקב, שנתגלגלו בעשרה הרוגי מלכות, שבימיהם שתק הנחש המקטרג ולא ביקש דין. שירא מהם יראה גדולה. ולא יכול לעמוד בפניהם, וכיון שעברו לעולם ההוא בתשובה, דהיינו שמתו, עמד הנחש לפני הקב"ה, ודרש דין.
ודייק קרא דכתיב וכו': והנחש דייק הכתוב, שכתוב, "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת". אמר הקב"ה לנחש, יוסף לא היה איש, שהיה פחות מבן כ', שאין בית דין של מעלה מענישים עליו, "ונמצא בידו" כתוב, והרי לא נמצא בידיהם. חזר ואמר הנחש, "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו בני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא". וכאן לא כתוב איש, ולא כתוב "ונמצא בידו". ואף על פי כן, "ומת הגנב ההוא".
תמני מאה שנין וכו': שמונה מאות שנים עמד הנחש ההוא ודרש דין. ואנו למדנו. מי שנתחייב בב' דינים נידון בעונש החמור בלבד. וכיון שמתו, כבר קבלו העונש החמור. ופטורים מדינים אחרים. אוי למי שכבר קבל עונש על חטאו, כי מיתה מכפרת על החטאים, וחזר לקבל עונש אחר, שהוא עוות הדין. אוי כי התעוותו אנשי החיל, וסמאל ונחש עמדו לדרוש דין על זה.
על דא יאות וכו': על זה ראוי לנו לבכות ולספוד שהעיר הקדושה נשארה בדד מכל טוב שהיה בה. באותה שעה, ירד סמאל ובלבל העולם, והכניס הרוח הזה במעיו של אותו רשע מלך רומי והוא דרש דין מאבירי העולם, שהם עשרה הרוגי מלכות. אוי לזה, אוי לעולם, לא נמצא עוות דין כזה מיום שנברא העולם.
איכה בניך עמודים וכו': איכה בניך עמודי עולם, צדיקים, סומכים, שהעולם עומד עליהם, ואני מתעטר עליהם בכל יום ע"י מעשיהם הטובים, איך התעוותו על ידי הנחש. איך התעוותו הרוחות הקדושים שלהם להתלבש בלבושים נכריים אחרים לדון אותם בבזיון גדול. אוי לזה אוי לעוות הזה.
פירוש: בעת שהוצאו להריגה נחלפו גופותיהם הקדושים בגופות אחרות דסטרא אחרא, והם לא שלטו בגופותיהם הקדושים, אלא בגופות דס"א, וזה שאומר, "לאתלבשא בלבושין נכראין אחרנין למידן לון" וכו', כי סוף סוף היה חילול השם, שהעולם חשבו, שהם גופותיהם הקדושים.
מאן חמא גו וכו': מי ראה תוך גן עדן, בשעה שנמסר הדין למעלה, למסרם בידי המלכות הרשעה, עשר מרגליות יפות, דהיינו נשמותיהם של הרוגי מלכות, האור של כל הגן, דהיינו שכל גן העדן האיר מאורותיהם, בין כל האילנות, דהיינו הנשמות אשר שם, התפשטו מלבושיהם שבגן עדן, ויצאו כולם לחוץ מגן עדן. וכל אלו הנשמות צועקים ואומרים, אוי שהתעוותו אנשי החיל. ושומרי הפתח של גן עדן מזדעזעים, שהם הכרובים, עולים ויורדים, ולא נתנו מקום להוציא אלו האורות מגן עדן.
פירוש הסולם בזוהר חדש מדרש איכה סעיפים קג - קט


מעשה שהיה


כוחה של אי נקמה

מסופר על משפחה מסויימת שהתגוררה בירושלים העתיקה לפני למעלה מתשעים שנה. באותה תקופה יום כביסה למשפחה היתה זאת מהעבודות הקשות במשק הבית. עקרות בית של היום עם מכונות הכביסה האוטומטית וחצי אוטומטיות, לא יכולות לתאר לעצמן מה הקשיים שהיו כרוכים בעבודה מאומצת זו שכמעט כל בני הבית התפנו לכך.
ובכן, בשעה טובה ומוצלחת אחרי כשש שעות עבודה מפרכת, תלתה עקרת הבית כנגד השמש שני חבלים מלאים בכביסה על שתי קורות לאורך החצר. בצהרי היום נכנסה אחת השכנות בחצר כשהיא צועדת לבית. נראו לה משום מה שתי הקורות האלכסוניות וחבלי הכביסה התלויים עליהם כמפריעים לה בדרך הילוכה, וכי המעבר בחצר לא מספיק רחב לה לעבור בו.
במקום לקבל זאת בהבנה ולשמור על יחסי אנוש בין שכנים, ולכוף מעט את הראש כדי לעבור ברגע קט, תקף אותה יצרה ואחזה בולמוס של כעס ונקימה. נכנסה בזריזות לביתה, תפסה מספריים יצאה לחצר וחתכה את שני החבלים מלאי הכביסה. כל הכביסה הצחה והנקיה לאחר עמל מפרך, נפלה ברעש בחצר הבלתי מרוצפת.
האשה בעלת הכביסה עמדה כרגע המומה בפני מבחן אש. לפי טבע האדם הייתה לכאורה צריכה להתפרץ בצעקות וקללות על השכנה ופעולתה המרושעת, כל היצרים האפלים התלקחו בקירבה דרוכים כאש עצורה. אך האשה לפתע שאבה כוחות אדירים ממעיין אמונתה הצרופה והזכה. תוך כדי שניות גורליות גועשות התגברה על הנסיון המר, חסמה את שפתיה והצדיקה עליה את דין שמים. מסתמא זה מגיע לי ותהא צרתי כפרתי.
היא אספה את הכביסה מהרצפה, שטפה והסירה את הלכלוך, חיברה וקשרה את החבלים והלכה למגרש שכונת "בית מחסה", ותלתה שוב את הכבסים בככר הגדולה. בשעות הערב הביאה את הכביסה היבשה לביתה במצב רוח טוב.
פרשת הנסיון טרם באה לסיומה. בעלה של האשה חזר הביתה אחר תפילת ערבית, והיא לא מספרת ומגדת לו ממה שקרה לה בחצר, דומה כי הנסיון השני גדול הוא מהראשון, כי הרי "דאגה בלב איש ישיחנה". ומה עוד שמקרים כאלו עתידים לקרוא לה בעוד ימים ספורים מאותה שכנה רעה. אולם היא מתאפקת שנית ושותקת.
הדבר היה נשאר בהעלם, לולא אותה שכנה עצמה שנכנסה בלילה מבויישת לבית חברתה וביקשה לסלוח לה מאותה תקרית מכוערת. היא סיפרה, כי בתחילת הלילה קיבל הילד שלה חום גבוה מאוד באופן פתאומי, והיא תולה זאת כעונש מן השמים על רשעותה היום בצהריים.
אותה צדקנית גבורת הרוח, זכתה ולשנה הבאה נולד לה בן שהיום הוא אחד מגדולי הדור היושבים ראשונה בממלכת התורה. כמה מאושרת הרגישה אשה זו כעבור אותו רגע, בו יכלה להתפרץ בחמת זעם ובכי היסטרי, אולם היא העדיפה את דרך התורה; לבלום עצמה בשעת מריבה! בסופו של דבר לא התחרטה מצעדה הנכון.


חוד הפרשה


א. מנין שמת אהרן במיתת נשיקה?
ב. היכן מרומז שהארץ נחלקה בגורל?


שינון הלכה


א. מדוע הכעס מונע את לב האדם מכל הטובות?
ב. מי שהוא בטבעו קפדן גדול, מה עליו לעשות?




בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael