אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
מטות

קולמוס העורך


מסופר על הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל שהיה אדם גדול ומורם מעם, וידועים העובדות על עבודתו בתפילה וזהירותו בעניני אכילה וקדושת עיניים. שפעם בא בחור אחד לבקש הימנו רשות לנסוע לחתונה בעיר אחרת, ושאלו רבי אליהו האינך חושש מענין שמירת עיניים, השיב הבחור כי אין זה מזיק לנפשו. הזדעזע כולו רבי אליהו ואמר לו הגע בעצמך, אני הגעתי כבר לגבורות שמונים שנה ובאחת מעיני איני יכול לראות כבר, ובעין השניה הנני רואה רק בקושי ובכל זאת כשהנני צריך לנסוע לעיר ת"א הנני מכסה את החלונות של הרכב כדי שלא אכשל בראיות אסורות, ואף על פי כן הנני מרגיש בנפשי שהדבר גורם לי נזק לכמה חודשים. ואתה בחור צעיר עם שתי עיני בשר ואתה אומר כי לך זה לא יזיק?
אם בשאר ימות השנה צריכים להיזהר מאוד על אחת כמה וכמה בחודשי הקיץ צריכים ליזהר בזה משנה זהירות. וידוע שכגודל הנסיון גודל השכר בעולם הזה ובעולם הבא, והבא ליטהר מסייעין אותו, ונזכה במהרה לגאולה השלימה בימים אלו, אמן.
שבת שלום


נתיב הדרש


מדוע שבועה חמורה יותר מנדר
נאמר בפרשתנו "איש כי ידור נדר לה'" (ל, ג).
בנדר לא נאמר בד' אלא לד', אבל בשבועה נאמר "ובשמו תשבע", כתב הרמב"ן דנדר הוא בעולם גבוה יותר מן השבועה, ולכן הנדר חל על דבר מצוה והשבועה אינה חלה על דבר מצוה, עיין שם. והנה לפי זה היה צריך להיות עונש העובר על הנדר יותר גדול מהעובר על השבועה, ועם כל זה מצינו בש"ס (גיטין לה.) לגבי אלמנה דנמנע מלהשביעה לפי שעונש השבועה גדול יותר מהעונש של הנדר.
אבל הענין מובן על פי מה שמבואר בכתבי האריז"ל איך שבתורה הקדושה נכלל פרד"ס ר"ת פשט, רמז, דרוש, סוד. וכמו כן יש ד' עולמות; עשיה, יצירה, בריאה ואצילות. וכמו כן יש ד' בחינות בכל מצוה, מעשה, דיבור, כונה, ומחשבה, והנה על ידי לימוד התורה הקדושה על ידי פשט, וכן בעשיית המצוה על ידי מעשה ממש אנו מתקנים את עולם העשיה, ועל ידי לימוד הרמז ודיבור המצוה אנו מתקנים את עולם היצירה, ועל ידי לימוד הדרוש וכוונת המצוה מתקנים את עולם הבריאה, ועל ידי לימוד הסוד ומחשבת כוונת המצוה מתקנים את עולם האצילות. והנה ידוע שכל הנהגת העולם הוא על ידי מידת "מלכות" שהיא עולם העשיה, ולכן צריך האדם לקיים המצות על ידי עשייה ממש, ואינו די במחשבה כוונה ודיבור בלבד, והנה הלומד התורה על ידי רמז דרוש סוד ואינו לומד הפשט, הרי זה כאילו קיים המצוות על ידי דיבור כונה ומחשבה, ולא על ידי מעשה, שבודאי לא קיים המצוה כלל, מה שאין כן, כשמקיים את המצוה על ידי מעשה אף שלא כיון בהם הכוונה, אף שבודאי לא חשובה כל כך כמו המקיים במעשה ובכוונה ובמחשבה, אבל על כל פנים בדיעבד יצא.
נמצא שעיקר קיום המצוה תלוי במעשה, וכמו כן עיקר לימוד התורה הקדושה הוא על ידי הפשט, וטעם הדבר הוא, משום שהמעשה והפשט הוא כנגד עולם העשיה היותר נמוך, הנה האדם המתקן תיקון הצריך בזה העולם התחתון, ממילא יתהוו כל התיקונים מעצמם גם בעולמות היותר גבוהים, מה שאין כן להיפך. ולכן כיון דנדר הוא בעולם הבריאה שהוא כנגד כוונת המצוה, והשבועה הוא בעולם העשיה שהוא כנגד מעשה המצוה, הנה בוודאי הפוגם במעשה המצוה דהיינו שלא עשה מעשה המצוה כתיקונו בוודאי פגמו יותר גדול מאילו לא כיוון את הכוונה כהוגן, ולכן השבועה כיון שהוא בעולם הנמוך שהוא עולם העשיה, ענשו גדול יותר.
זהב שבא - מהרש"ג


בשבילי הפרשה


כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש (ל, יד).
בבעל הטורים הביא לענות ב' במסורה. הכא, ואידך "למנצח על מחלת לענות" (תהלים פח). ולפרש הקישור יש לומר דמבואר בירושלמי "רבי בון היה מיפר ומתענה". פירושו שהיה מתיר את הנדר ואחר כך היה מקיים את הנדר לענות את עצמו. והטעם בזה מובא במפרשים כי כל זמן שהיה הנדר עליו עמד היצר הרע נגדו להסיתו לעבור על נדרו שלא לענות נפשו, אבל מייד כשהתיר את הנדר, פסק היצר הרע מללחום נגדו כי כבר אינו מצווה ועושה, והיה ביכולתו לקיים את נדרו.
ובזה יש לומר "כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש", דאם עשה נדר או שבועת איסר לענות את נפשו, אז העצה היעוצה היא, "למנצח", אם רוצה לנצח את יצרו שלא יתגבר עליו להכביד עליו התענית, אז "על מחלת לענות", שתחילה ימחול ויתיר את נדרו ואחר כך יענה את עצמו, וכעובדא דרבי בון. כרם שלמה - באבוב

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא (לא, כא).
הגאון רבי יאשע בער מבריסק ישב פעם בדין תורה ושמע את הדין ודברים בין שני הבעלי דינים, תוך כדי הטענות קפץ אחד מהם ממקומו וצעק בקולות משונים כלפי הצד שכנגד, כעס עליו הגרי"ב מבריסק וגער בו בנזיפה "עזות פנים צא מכאן", כשנתיישבה עליו דעתו קם הגאון ר' יאשע בער ואמר לחבריו הדיינים: רבותי פסלתי עצמי מלדון עוד בדין תורה זה ואני מסתלק ממנו על מנת שתושיבו אחר במקומי, אמרו לו, והלא בדין עשית שכעסת עליו שהתחצף כל כך, ומפני מה ולמה יסתלק מן הדין הזה.
אמר להם: דבר זה מתורת משה למדנו שהלא משה איש האלוקים היה רגע באפו שנאמר "ויקצוף משה על פקודי החיל", ובוודאי מיד שככה חמתו וחזרה חכמתו ותורתו למקומם, ואף על פי כן לא הורה עוד הלכה בגיעולי כלים, אלא אמר לאלעזר להורות בהלכה זו, קל וחומר להדיוט שכמוני שיש לנו ללמוד ממשה שכל רב ודיין כיון שבא לכלל כעס ובא לכלל טעות ונעלמה ממנו הלכה שעה אחת, שוב אין לו לדון ולהורות עוד באותה הלכה.

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה וגו' (לא, כא).
יש לדקדק, דהיה צריך לומר "הבאים מהמלחמה". ונראה לומר, דלמלחמה זו נבחרו י"ב אלף איש שהיו כולם צדיקים, ומלחמה זו היתה עבודה גדולה מאוד. והצדיקים הגדולים הם תמיד בבחינת ענוה, ומתבוננים בשפלות עצמם, ונדמה להם שהם תמיד עומדים בהתחלת העבודה.
וזה שאומר הכתוב: "אל אנשי הצבא הבאים למלחמה", דאנשי הצבא היו אנשים כאלה שגם בגמר המלחמה היו בבחינת: הבאים למלחמה, היא מלחמת היצר. הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זצוק"ל



דרך הלכה


דיני איסור עשיית אהל ופתיחת מטריה בשבת
א. אסור לעשות אהל בשבת, וזהו לא אב מלאכה אלא תולדה של מלאכת בונה. וכל העושה אהל חייב חטאת, וכן יש איסור לסתור אהל שכבר קיים. ושיעור עשיית אהל הוא רוחב טפח וכן צריך שהחלל יהיה טפח.
ב. איסור עשיית אהל מהתורה הוא רק באהל קבע דהיינו שעשוי להיות קיים כמה ימים, אכן חז"ל גזרו איסור גם באהל ארעי אטו אהל קבע. ואהל שעשוי כדי להגן מהחמה או מהגשמים אסור לעשותו אפילו כשלא עשה גם את המחיצות. אבל אהל שעשוי לא כדי להגן מהחמה או מגשמים אין איסור לעשותו רק אם עשה גם את המחיצות (ויבואר בשבועות הקרובים בס"ד בענין סוג אהל כזה).
ג. אהל ארעי שהיה פרוס כבר טפח מערב שבת מותר להמשיך לפותחו, כיון שזה נקרא תוספת על אהל ארעי, וחז"ל לא אסרו תוספת על אהל ארעי, אכן מחצלת מגולגלת שאינה פתוחה, אף שהרוחב שלה כשהיא מגולגלת הוא טפח זה לא נחשב שפרוסה טפח כיון שלא פרסו אותו, אלא זהו רוחבה של המחצלת כשהיא מגולגלת.
ד. הביאור הלכה (סימן שטו) כתב שאסור לפתוח מטריה כדי להגן מהגשמים, והביא שהנודע ביהודה סובר שיש בזה איסור דאורייתא.
והחזון איש הקשה על הנודע ביהודה, למה יש איסור במטריה, שהרי זה דומה לכסא טרסקל שמבואר בגמרא שאין איסור "אהל" לפתוח כסא, ואף שכשפותח נמצא שהמושב מאהיל כיון שזה לא נחשב שיוצר אהל בפתיחה, כי יצירת אהל זה רק כשמחברים שני דברים אבל דבר אחד שרק פותחים אותו, זה לא נחשב יצירת אהל, ולבסוף כתב שיש לדון לאסור מצד תיקון מנא (כלי) שבפתיחת המטריה ראויה לשמש בכל מקום, וגם יש לאסור מצד אוושא מילתא ופירצה.


אורחות צדיקים


הגאון רבי אפרים צבי איינהורן זצ"ל אב"ד ור"מ אמסטוב
הגאון רבי אפרים צבי כיהן כאב"ד ור"מ אמסטוב וכראש הישיבה שהייתה מהישיבות הראשונות בפולין שכל גדולי בית סוכטשוב קיבלו בישיבה זו את חינוכם הראשון בלומדות. נסתלק בכ"ד בתמוז שנת תרס"א בהיותו בן מ"ז שנים.
סיפר תלמידו רבי שלמה קאליש מתקופת לימודיו באמסטוב. בעיירה, שאוכלוסיה היו מעטים, לא נמצא רופא קבוע ורק מזמן לזמן - או במקרים מיוחדים - פקד אותה רופא מעיר גדולה, שכל ביקור שלו באמסטוב הפך למאורע חגיגי, וגרם להתרגשות רבה. במהלך הופעה כזאת נהג הרופא המלומד, ממוצא יהודי, לערוך ביקור נימוסין אצל הרב המקומי ולשוחח עמו בדברי חכמה והגות. פעם בשיחה שאל הרופא: אולי יכול כבוד הרב לבאר לי, טיבו של קנין ה"חליפין", שלמדוהו חז"ל מהכתוב במגילת רות "וזאת לפנים בישראל... שלף איש נעלו". איזה מין "קנין" זה? תינח "משיכה" או הגבהה", הנעשים בגוף החפץ, ואפשר להבין שנחשבים למעשה קניני - אך באיזו צורה פועלת "שליפת הנעל" מרגלו של המוכר כדי להקנות חפץ כלשהו מחפציו לקונה? השיבו רבי אפרים צבי: קנין חליפין עיקרו בדיבור, האדם המקנה משהו לזולת נאמן על דברתו, ובשליפת הנעל ממחישים אנו את הצידוק הרעיוני שיש לנאמנות זו. כי הנה הבריאה מורכבת מארבע דרגות: דומם, צומח, חי, מדבר. זו למעלה מזו. הצומח ניזון מהדומם, מהאדמה, לפי שהוא נעלה וחשוב יותר. מאותה סיבה ניזון החי מהצומח, והאדם, נזר הבריאה, ניזון גם מהחי ומשתמש בו לצרכיו. איזוהי מעלת האדם יותר מכל? הוי אומר; שהוא מדבר. את הכתוב "ויהי האדם לנפש חיה" מתרגם אונקלוס "לרוח ממללא". אי לזאת: רק אדם שדיבורו אמת, שעומד בדיבורו, שאכן יש לו מעלה יתירה על פני שאר החי, רשאי לנעול לרגליו מנעלים שנעשו מעורות בעלי חיים - אבל אם מיפר את דיבורו ועושהו חולין, מה מותר האדם מן הבהמה, ומה זכותו? כל זה, סיים, מרומז כשעושים קנין בשליפת הנעל - אם לא תעמוד בדיבורך, אדם, אינך זכאי לנעול אותה.
לוקט מהספר "מרביצי תורה מעולם החסידות"


מסילות הזוהר


מדוע אין נענים בתפילה
"ביום שיזועו שומרי הבית" (קהלת יב): אלו הם שלשה בתי דין, שהיו מלמדים תורה בלשכת הגזית, "והתעוותו אנשי החיל", אלו הם סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה, "ובטלו הטוחנות", אלו הם כהנים ולויים וכל המשמרות שהיו נמצאים בירושלים. "וחשכו הרואות בארובות": אלו הם הנביאים והצופים שהיו רואים בנבואה וברוח הקודש. "וסגרו דלתים בשוק", היינו שבני אדם צועקים בתפילה לגאולה, ואין מי שיענה אותם. כי כל שערי התפלה ננעלו, מיום שנחרב בית המקדש ונתבטלה עבודת בית אלקינו. "בשפל קול הטחנה": אלו הם כותשי קטורת, שהיו נותנים קול בכל יום בכתישה שלו. פירוש אחר. קול הטחנה, היינו הקול של השכינה, הצועקת בכל יום, "שובו בנים שובבים". ואין מי שיביט בה. "וישחו כל בנות שיר": אלו הם הלויים העולים בדוכן בכל יום ומנגנים נגון של שיר. "כל", שאומר, "כל בנות השיר". הוא לרבות מלאכי עליון למעלה, שהיו מתחלקים למשמרות למעלה, כנגד המשמרות האלו שלמטה. ואם שחו אלו שלמטה, כביכול, אף אלו שלמעלה שחו. "גם מגבוה ייראו", שייראו מפני הקליפות המחריבות את בית המקדש. ואע"פ שמגבוה, הם קטנים. כלומר אע"פ שהם קטני ערך כלפי הגבוהים עכ"ז ייראו.
"שחו אינון בנות" וכו': ומפרש, שחו בנות השיר האלו, שהם הלויים כנ"ל. כי שמונים אלף לויים היו ידיהם קשורים לאחוריהם שהוליכו אותם לבבל. כשהגיעו לנהרות בבל, היו תולים כנורותיהם על האילנות אשר שם, היו מבקשים מהם שינגנו. ואמרו, "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר". היו נושכים את בוהנות ידיהם בשיניהם וכרתו אותם, ולא יכלו לנגן. והבבלים עמדו והרגו אותם.
"וחתחתים בדרך": כי היו הולכים לגלות, וריחים על צואריהם ומדוחק המשא שהיה קשה היו נופלות אצבעותיהם בדרך. וירמיהו היה לוקט אותם בבגדו ומנשק אותם, ובכה עליהם. והיה אומר להם, בני, וכי לא אמרתי לכם "תנו לה' אלוקיכם כבוד בטרם יחשיך" וגו'. ועל זה כתוב, "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר" וגו'.
"וינאץ השקד": כי מיום שהאילן הזה, דהיינו השקד, מתחיל לציץ עלים עד שעושה פירות, הם עשרים ואחד יום, כך מי"ז בתמוז, שנשברה החומה, עד ט' באב, שנחרב בית המקדש יש ביניהם כ"א יום. ז"ש, "מקל שקד אני רואה". שהדין בא עליהם במהירות כמו אילן שקד הממהר להוציא פירות.
"ויסתבל החגב": היינו שניתן משא על כתפיהם של זרע דוד. כי "ויסתבל", הוא סבל ומשא. "חגב" הוא זרע דוד. על שם "דוד הוא הקטן". כי חגב נשאל על קטנות כמו "ונהי בעינינו כחגבים" (במדבר יג). "ותפר האביונה" היינו שנתבטלה עבודת בית אלוקינו. כי בית המקדש הוא סוד המלכות, הנקראת עניה ואביונה. "כי הולך האדם לבית עולמו", זה הוא הכבוד, דהיינו המלכות, שה"ס פני אדם. שנסתלק למעלה, ואנשים צועקים בתפלה, ואין מי שיביט בהם.
פירוש הסולם בזוהר חדש מדרש איכה סעיפים צא - צח


מעשה שהיה


המפרנס - ה
תקציר:
עורך הדין וינגוט גירש מביתו בבזיונות את הצדיק הקדוש רבי נחום מהורדנא זי"ע בעת שביקש ממנו נדבה. לוינגוט היה קשר עם שר האוצר וביניהם נקשרו קשרים סמויים שביום מן הימים נתגלה שעסקיהם היו בגניבות מקופת המלוכה שביצע שר האוצר ותמורת "מתנות" שקיבל וינגוט הבטיח שאם יתפס ייצגו באופן הטוב ביותר. וינגוט נשפט לשנתיים מאסר. לאשתו לא הועילו כל תחנוניה לפני מי שרק יכלה להתחנן. בוקר אחד לא מצאה אף פרוטה כדי לקנות לחם לילדיה והסתפקה האם למכור את מטלטליה. בעודה מסתפקת שומעת נקישות בדלת. היה זה הצדיק רבי נחום'קה מהורדנא שהבטיח שיתן להם עשרים וחמשה רובל מידי שבוע וכך היה, ואף היה מעודדה, וכן לא הסכים שתמכור חפצים מביתה, כדי שכשיחזור בעלה לא תיפול רוחו ויוכל להמשיך לחיות כמימים ימימה. עברו שנתיים והנה בעלה מופיע בשערי בית האסורים לעיני אשתו.

גבו נכפף ושיבה זרקה בשערו על אף גילו הצעיר, דמעות נקוו בעיני השנים. חיש נכנסו לעגלה שהמתינה בחוץ, האשה הורתה לרכב את כיוון הנסיעה. עורך הדין הביט בהשתאות בדרך החולפת על פניו, הוא נשם את האויר החפשי מלוא ראותיו אך מחמת התרגשות כמעט לא הפיק הגה. רק כאשר הגיעו הביתה שם מצא הכל כבאותו יום בו עזבו, פרצו רגשותיו החוצה. בקול חנוק ומתיפח דיבר נרגשות, "אינני מבין... אינני קולט זאת... הבית נשאר על תילו... הילדים לבושים כהלכה... בטוח הייתי כי עברתם להתגורר לחורבה עלובה ומתכלכלים הינכם מקיבוץ נדבות, החלום חולם אני? הזוהי מציאות? או שמא אתעורר עוד קט ואמצא עצמי בחדר המזוהם של כלאי?..." בני המשפחה מחו דמעותיהם. האשה הגישה לשולחן את הסעודה החגיגית שהכינה לכבוד השחרור. רק כאשר נח מעט האסיר לשעבר, ואכל לשובע, גילתה לו אשתו את הסוד, כי רק בזכותו של אותו מקבץ נדבות זקן, יכלה להמשיך בשיגרת חייה, על אף מאסרו. עורך הדין הנדהם החל פוסע בחדר אילך ואילך, מעלה עשן מן הסיגר התקוע בפיו. בשום אופן לא יכול היה להבין את הדבר. יהודי זקן שהושלך מן הבית בחרפה, בגשם ובקור, תמך בבני משפחתו שנתיים ימים!!! הצילם מחרפת רעב ואפילו מכליון... איך יתכן הדבר?! "עלי לראות את האדם הזה עוד היום!" דיבר נרגש, "מלאך הוא! מלאך משמים! היודעת את היכן מתגורר הוא אותו קדוש?" האשה נענעה בראשה. עורך הדין הכפוף קמעא משך מעליו את מעילו ובצעדים מהירים פנה אל עבר השכונה בה מתגורר רבי נחום'קה מהורודנא. כאשר נפתחה לפניו דלת הבית הקטן, פרץ עורך הדין בבכי. הוא נשק את ידו של הצדיק בהרטיבו אותה בדמעותיו. "רבי! סלח נא לי! איש קדוש מחל נא לי! מלאך משמים כפר נא לי! אין מילים בפי, השפל והנבזה, להודות לך על נדיבותך וצדקנותך, חייבים אנו לך תודה על חיינו, אני ובני ביתי..." רבי נחום'קה חייך בטוב לב ואיחל לו לעורך הדין חיים טובים ומאושרים. כל אותה דרך חזרה מביתו של הצדיק למעונו שלו, היה עורך הדין שקוע ברעיונותיו. וכששב הביתה כל כולו לוהט מהתרגשות, פנה אל זוגתו: "עם אשר זכה ויצאו מעמו אנשים כאלו, אינו עם פשוט, תועים היינו עד עתה בדרכנו, בעטנו בכל הקדוש והיקר... אך עדיין לא מאוחר".
* * * סוף * * *
לוקט מ"ניצוצי אור"


חוד הפרשה


א. מדוע נאמר "חמשת מלכי מדין" אחרי שהוזכרו שמותיהם?
ללמדך ששוו כולם בעצה. השוו כולם בפורענות. ב' התשובות נכונות. ב' התשובות אינם נכונות.

ב. על מי נאמר הפסוק "שניך כעדר הרחלים" וגו'?
על הלובשים ציצית. לומר שאף אנשי המלחמה שבך כולם צדיקים. על משה ואהרן.



שינון הלכה


על פי שער החניפות

א. מה נלמד מהפסוק "בהתחברך עם אחזיהו, פרץ ה' את מעשיך"?

ב. מה נלמד מהפסוק "אל תקנא באנשי רעה, ואל תתאו להיות אתם כי שוד יהגה לבם, ועמל שפתיהם תדברנה"?




בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael