אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
בהעלותך

קולמוס העורך


הצדיקים היו מעוררים על שמירת העינים במיוחד בימי הקיץ.
בספר מחזה עינים (פרק ג) מעורר נקודה למחשבה בענין זה, וכה דבריו: נראה ונתבונן אם יבכה האדם מרוב מכאוביו ומרוב צרותיו רח"ל, אז יזלו מים מעיניו, ויש להתבונן על מה עשה ה' ככה כי ירדו מים מעיניו, ולא מאברים אחרים, מהיד או מהרגל או מאבר אחר, מפני מה העינים יבכו בעד כל אברי הגוף, אלא הוא מפני כי עיני האדם המה ראשית לכל חטאת, ובעבור חטאותיו בא האדם במצוקותיו, ולכן בעת כי יצר לאדם ורע מר לו, העינים מורידים דמעות כי הם המה הביאו על האדם את כל הרעות וכל הצרות.
וזה שאמר הכתוב "פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך" (תהלים קי"ט קל"ז), על לא שמרתי תורתך לא נאמר, אלא על לא שמרו תורתך, על שלא שמרו העינים את תורתך, ולכן המה יורידו פלגי מים. שבת שלום


נתיב הדרש


איך יותר קל לנצח את היצר הרע
נאמר בפרשתינו "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם", ואילו בפרשת כי תצא נאמר "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידיך" וכו', ולא נזכר שם שתוקעים בחצוצרות, אלא מייד כשתצא למלחמה על אויביך, מיד נופל בידך? אומר על כך הרבי מקוצק זצוק"ל, שהרי זה ידוע שקל יותר לנצח במלחמה, אם הקדמת והתקפת את האויב בארצו, והמלחמה מתנהלת על אדמתו, אבל אם השונא והאויב הקדים אותך וחדר אליך, לארצך, וצריכים לגרשו, המלחמה קשה הרבה יותר. ועל כן מה שנאמר בפרשת כי תצא "כי תצא למלחמה על אויביך", שאתה הקדמת והתקפת אותו, אזי בלי שום פעולות נוספות מיד נופל האויב בידך, שכן הוא בדרך הטבע. אבל אם "תבואו מלחמה בארצכם" ח"ו, אזי יש צורך בדברים וסגולות נוספות להצלחה במלחמה - ע"י תרועה בחצוצרות.
וכך זה במלחמת היצר, מוסיף הרה"ק מקוצק, אם מלכתחילה לא נותן ליצר הרע לחדור אליו, אצלו המלמה לא קשה, וקרובה לנצחון, אבל אם ח"ו כבר חדר האויב אליך, זקוקים להתאמצות רבה מאוד ולמאמצים גדולים, להוציאו מקרבך.
וכמו כן מי שכבר חטא, שיחזור מיד בתשובה, שלא ישהה את היצר אצלו, כמובא בספר שערי תשובה, כי אם משהה זהו חסרון גדול שאחר כך קשה יותר להוציאו.
ה' יעזור שנחזור בתשובה שלימה.


בשבילי הפרשה


והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל מי יאכילנו בשר (יא, ד).
הנה לשון "וישובו" לא שייך בזה, דלשון השבה שייך בדבר שהיה כן פעם אחד, אבל לא על דבר חדש, וכאן על ענין בכיית הבשר בכו רק עכשיו, ולא לפני כן. ונראה לומר, דהנה כתוב (דה"ב כד) "בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך", דאף הצדיק השוכן אצל רשעים אף שאינו לומד ממנו כל מעשיו על כל פנים לא ימלט שילמד אפס קצהו ממעשיו. וזה שאמר הפסוק כאן דהנה "תאווה" נקרא דבר עבירה במקצת כדכתיב "לתאוה יבקש נפרד" דתאוה לשון גנאי, ולכך הנה הערב רב הם התאוו לדבר עבירה ממש ומזה נמשך שאף ישראל הצדיקים אף שלא התאוו תאוה גמורה לדבר עבירה ממש, מכל מקום התחילו ללמוד ממעשיהם והתאוו לדבר עבירה במקצת לדבר היתר למותרות ואמרו "מי יאכילנו בשר".
וזה שאמר הכתוב "והאספסוף אשר בקרבו התאוו" - לדבר עבירה ממש, "וישובו ויבכו גם בני ישראל מי יאכילנו בשר". אמרי שפר

האנכי הריתי (יא, יב).
בנו של חסיד אחד בא להשפת אמת והתאונן על אביו שאינו תומך בידו ואינו מסייע לו בפרנסתו, כשבא אביו החסיד אל הצדיק. שאל אותו למה אינו עוזר לבנו, כשהלה השיבו שאין לו, אמר לו הצדיק: בפרשתנו כתוב: מאין לי בשר וכו' האנוכי הריתי וכו' אם אנכי ילדתיהו. ולכאורה קשה, מאחר שכבר אמר מאין לי בשר אם כן מה זה משנה אם "אנכי הריתי" או לא, הרי אין לו בשר, אלא מוכח מכאן שאם "אנכי הריתי" ו"אנכי ילדתיהו", אין טענת "אין לי" מספקת וצריך לטרוח ולמצוא תחבולות ועצות לפרנסת הבן.

אלדד ומידד מתנבאים במחנה (יא, כז).
מובא בגמרא מה נבואה נתנבאו שאמרו משה מת יהושע מכניס וכו'. ונראה דהנה אמרו בגמרא (מגילה יח.) אמר רב דימי אמרי במערבא מלה בסלע משתוקא בתרין (מלה שוה סלע והשתיקה שוה שתי סלעים). דהנה כידוע הטעם שלא זכה משה להביא את בני ישראל מפני שחטא בזה שהכה את הסלע ולא דיבר אליו.
ובזה יש לפרש "מלה בסלע" - אילו דיבר משה רבינו אל הסלע במילים, "משתוקא בתרין" - היו השנים - אלדד ומידד - שותקים, ולא היו מתנבאים "משה מת ויהושע מכניס".
ילקוט אוהב ישראל



דרך הלכה


מאמרים בעניני עבודת המידות
שאלו את אחד מגדולי המשגיחים, האם בן תורה צריך לעבוד על מדותיו, או שמכיון שלומד תורה כל היום ממילא אור התורה מזכך את מדותיו, וענה המשגיח: משל לפירות הגדלים רק בעמל אחרי שמשקים אותם ומטפלים בהם, וקוצים ודרדרים גדלים מאליהם. כך גם במידות, מי שאינו עמל לתקן את מידותיו הם לא יתוקנו מאליהם, ומצד שני המידות הרעות נמצאים מאליהם באדם.
בספר "אור יחזקאל" כתב, כל מי שאינו מתייגע בתיקון מדותיו הרעות נקרא מומר לדבר אחד. וכתב עוד, העוסק בתורה והוא לא הגון במידותיו הריהו כעובד עבודה זרה.
וכן כתב, מדות רעות קשים יותר מג' עבירות כיון שהמידות מלפפות את האדם ונעשים לו טבע וכל ימי חייו חי בתוך מדותיו הרעות ואינו יכול לשוב בתשובה שלימה ולעקור את כל הרגליו ומדותיו הרעות. בלי תיקון המידות אי אפשר להגיע להבנת התורה כי המידות הרעות יעמדו לנגדו, וכל עבודת המידות היא דרך להשיג את הקב"ה ומבלעדיה לא יזכה לתורה. כתב החזון איש, עיקר חיות האדם - שבירת המידות, וזה עונג מתמיד ומשיב נפש.



אורחות צדיקים


הרה"ק רבי יצחק אייזיק מספינקא זצוק"ל בעל ה"חקל יצחק"
רבינו הוא בנו של הרה"ק רבי יוסף מאיר מספינקא זצוק"ל בעל ה"אמרי יוסף".
יגיעתו בתורה היתה נעוצה ביגיעתו בתפילה. יגיעת התורה שלו התחילה בנהימתו המסמרת שער לפני שפתח בתחנונים והפצרות ממיסי לב: "והאר עינינו בתורתך". ר' יהודה רזמביש ע"ה, מרואי פניו בילדותו, מתאר בהתרגשות כיצד חזר ה"חקל יצחק" עשרות פעמים על תפילת "והאר עינינו בתורתך" בתחנונים, בדמעות, ובהשתפכות הנפש שזיעזעה אפילו לב אבן. "בכל אמירה ואמירה נעשה קולו תקיף וחזק יותר עד שבסוף היתה לשאגה אדירה שהדהדה כקול רעם". להלן מוסיף ר' יהודה ואומר: "שמע יהודי פעם בימי חייו את השאגה ההיא, לא רק שנתמלא רוח טהרה ויראת שמים, אלא שהבין גם את סיבת גדלותו הנדירה של הצדיק בתורה, שהפליאה את כל רואיו. רבנים גדולים השתוממו: מנין חריפות ובקיאות כזו בכל מכמני תורה, לאדם שמוחו דבוק וקטיר כל יומא בחי עולמים? ברם, אילו היו שומעים אפילו פעם אחת את בכייתו והשתפכות נפשו בתפילת "והאר עינינו", אילו היו רואים את סערת רוחו בתפילה זכה זו, היו מבינים, כי אחרי הסתערות כזאת מוכרחה ההארה ממרומים לבוא ולנבוע כמעין טהור. אחרי תפילה כזו מוכרחים כל המכשולים להסתלק הצדה בפני הרצון הכביר של האדם העליון".
המקובל רבי מנחם ריקאנטי ז"ל אומר בפירושו לתורה (פרשת יתרו) כי "החמימות בפלפול התורה היא מצוה בפני עצמה, וזה שכתוב הלא כה דברי כאש". ה"חקל יצחק" למד ולימד כיצד מקיימין מצוה מיוחדת זו בתכלית ההידורים. אף בעת שלמד בינו לבין עצמו היה מתלהט כלפיד אש, אבל במיוחד התלהב כשלמד עם חברותא, או כשנכנס בשקלא וטריא עם מישהו, וקולו רועם בחזקה כאילו מפרק הרים ומשבר סלעים - וכשדיבר עם תלמידיו יותר מכולם. ב"מדרש תלפיות" מבואר, טעם שהחמימות בפלפול התורה מצוה בפני עצמה, כיון שהתורה היא רטיה ותבלין לביטול יצר הרע, ויצה"ר בדרך כלל מחממו לאדם לעבירה, יבוא חימום זה של תורה הקדושה ויבטל לחומו של אותו מנוול המסית ומדיח את האדם מתורה ומצוות - כלום יש מצוה גדולה ויתירה מזו?!
לוקט מהספר "מרביצי תורה מעולם החסידות"


מסילות הזוהר


הקרן קיימת לו לעולם הבא
רבי אבא הוה וכו': ר"א היה יושב לילה אחד ועסק בתורה. והיו עמו ר' יוסי ור' חזקיה. אר"י כמה הם בני אדם קשי לב, שאינם משגיחים בדברי עולם ההוא כלום. א"ר אבא, הרע שבלב, האחוז בכל אברי הגוף עושה להם את זה. פתח ואמר, "יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם" (קהלת). יש רעה, זו היא תוקף הרע שבלב, שרוצה לשלוט בדברי עולם הזה. ואינו משגיח בדברי עולם ההוא כלום.
אמאי איהי רעה וכו': שואל, למה הלב רע. ומשיב המקרא שלאחריו מוכיח זה, שכתוב, "איש אשר יתן לו האלקים עושר ונכסים" וגו'. מקרא זה קשה, כיון שכתוב "ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה", למה "ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו". הרי אינו חסר לנפשו כלום. ומשיב אלא סוד הוא, וכל דבריו של שלמה המלך הם מתלבשים בדברים אחרים, והם כדברי תורה המתלבשים בספורי עולם הזה.
ת"ח אע"ג דבעינן וכו': בוא וראה אע"פ שצריכים להסתכל בלבוש שהוא בספורי העולם, כלומר, אע"פ שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. מקרא זה עתה כך הוא אומר, שאדם הולך בעולם הזה, והקב"ה נותן לו עושר, כדי שיזכה בו לעולם הבא, וישאר אצלו קרן מכספו. מהו קרן. כסף ההוא שהוא קיים לנצח, שהוא מקום לצרור בו הנשמה. משום זה הוא צריך להשאיר אחריו קרן הזה, וקרן הזה יקבלו אחר שיצא מעולם הזה.
בגין דהאי קרן וכו': משום שקרן הזה הוא עץ החיים של עולם ההוא - שהוא ז"א, ולא נמצא ממנו בעולם הזה רק אותם הפירות שיוצאים ממנו. וע"כ הפירות שלו אוכל האדם, שזכה להם, בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם ההוא, לזכות בו בחיים עליונים שלמעלה.
ומאן דסאיב גרמיה וכו': ומי שמטמא עצמו, ונמשך אחר טובת עצמו, ואינו חסר לנפשו וגופו כלום, ואותו האילן שהוא ז"א, נשאר, ואינו משים אותו לפניו ביראה, ולקבלו למעלה, אז, "ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו", ולזכות באותו העושר, ודאי איש אחר יאכלנו. כש"א, "יכין וצדיק ילבש". משום זה צריך האדם לזכות לעולם ההוא במה שנותן לו הקב"ה, ואז אוכל ממנו בעולם הזה, וקרן ההוא ישאר אצלו לעולם האחר, שיהיה צרור בצרור החיים. א"ר יוסי, ודאי הוא כן.
פירוש הסולם פרשת בהעלותך סעיפים קמ - קמד


מעשה שהיה


הנס בפרשת בהעלותך במירון
בשנת תש"ה, בעוד מיליונים מאחינו בית ישראל באירופה נתונים למשיסה ומובלים להריגה על ידי הצורר הגרמני ימח שמו, נתעורר האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל לעלות ולשבות שבת קודש בתוככי בנין ציון רבי שמעון בר יוחאי במירון, כדי לעורר רחמי שמים על עם ישראל בכלל, ויהודי אירופה בפרט.
באותה תקופה טרם התקיים ישוב יהודי במירון, בבנין רשב"י לא היתה תאורה ואף לא מים לשתיה ולרחיצה. רק במרחק של כשלוש מאות מטר מהציון הקדוש התגוררו בהמוניהם ערבים שונאי ישראל. למרות המכשולים והקשיים, לא נרתע האדמו"ר, והזמין אוטובוס מיוחד, עליו העמיסו ספרי תורה בארון קודש מיוחד, סידורים, חומשים, ספרי תהלים, מזון לשלוש סעודות, פתיליות נפט לחמין של שבת, "לוקסים" (פנסים גז למאור), ציוד ללינה וכן חצוצרה לקיים בה מנהג התקיעות בערב שבת.
בבקרו של יום השישי פרשת "בהעלותך את הנרות", עלו לאוטובוס כשלושה מנינים מחסידי לעלוב. בתחילה נסעו לצפת כדי לטבול במקוה טהרה לכבוד שבת קודש, ונטלו בהשאלה את מפתחות השערים והדלתות של בנין רשב"י שבמירון. בהגיעם לאתרא קדישא מירון, קידמו את פניהם מבטי משטמה של הערבים המקומיים. נהג האוטובוס הוריד את קהל הנוסעים, סייע בהורדת הציוד וחזר לשהות בעיר הקודש צפת, בהבטיחו לשוב במוצאי שבת קודש להסיע את הקהל לירושלים.
החסידים בראשות האדמו"ר נכנסו לבנין הציון, הגיפו ונעלו את הדלתות והשערים, ופתחו בהכנות האחרונות לקראת שבת המלכה.
השבת הקדושה עברה עליהם בהתרוממות הרוח, התפלות הנעלות, סעדות השבת שנערכו בחצר הציון בצותא חדא עם האדמו"ר.
לעת סעודה שלישית, זמן רעוא דרעוין, פתחו החסידים בקול שירה ורנן בנגוני "בר יוחאי" ובזמירות שבת קודש.
שירי הקודש היו לצנינים באזני אותם ישמעאלים מקומיים, שבחמת רצח מיהרו להתאסף, מוטות וקרדומי ברזל בידיהם, וזעקות "אטבח אל יהוד" בפיהם. המרצחים ניגשו לשבור את הדלתות, לעקור את השערים ולפרוע פרעות ביהודים.
עם הישמע זעקות "אטבח אל יהוד" ומהלומות מטות הברזל על שערי החומה, נתקפו החסידים בבהלה נוראה. בעיצומה של הסעודה החלו לקרוא את פסוקי "שמע ישראל", וזעקו שהנם מוחלים לכל מי שחטא נגדם. אחדים מהם מיהרו להתעטף בטליתותיהם, כדי שיזכו לבוא אלי קבר עטופים בטלית.
אחד החסידים נטל את החצוצרה ועלה על גג הבנין בתקעו בכל כוחו לכוון העיר צפת במגמה להזעיק עזרה. אך קולו היה כקול קורא במדבר, ומובן שתקיעותיו לא נשמעו בצפת הרחוקה. ביני לביני התגברו החבטות והמהלומות על שערי הברזל של בנין רשב"י, ויהי המקום לחרדת אלוקים.
כל אותם רגעי אימה ופחד היה האדמו"ר אחוז שרעפים ועיניו עצומות. כשפקח את עיניו, ביקש את מפתחות השער כדי לצאת ו"לשכנע" את הישמעאלים צמאי הדם להתפזר ולהתרחק מהבנין. חלק מהנוכחים ניסו לעכב בעד האדמו"ר מלעשות מעשה בידים ולמסור את נפשו ונפשות כל הקהל הקדוש בידי הצוררים, אבל חזקה עליהם פקודתו.
האדמו"ר נטל את מפתחות השערים, ובלב שקט ובוטח פתח את השער הראשי. השער נפתח, ולנגד הערבים הזועקים "אטבח אל יהוד" נגלתה דמותו הקדושה של האדמו"ר. באותם רגעים נפלה על הצוררים אימתה ופחד. שמטו מידיהם את מוטות הברזל והתפזרו בשקט ובדממה לבתיהם.
האדמו"ר שב ונכנס לבנין ציון רבי שמעון, הגיפו את השערים והמשיכו בסעודה השלישית בנתנם שבח והודיה לבורא עולם שהצילם מרדת שחת, בזכות התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.


חוד הפרשה


א. איזה שכר קיבלה מרים על זה שהתעכבה שעה אחת עבור משה כשהושלך ליאור?
שנתרפאה מצרעתה. שתשמע את קול ה'. שהעם לא נסע עד שהתרפאה. כל התשובות נכונות.

ב. מדוע הפריד הקב"ה את אהרן ומרים ממשה לפני שנזף בהם?
כדי שלא ישמע משה בנזיפתו של אהרן. לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו. ב' התשובות נכונות. ב' התשובות אינם נכונות.



שינון הלכה


א. מדוע שיכן ה' את המוח של האדם מאחורי הראש על האוזנים?

ב. מתי נפקחים עיני הנשמה להבין את חכמת העליונים?




בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael