אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
אמור

קולמוס העורך


אחד התמרמר לפני הרה"ק בעל ה"יסוד העבודה" מסלאנים זצוק"ל, כי אלמלי היה זמנו פנוי היה יכול לעסוק יותר בעבודת ה'. והשיבו, "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" (אבות פרק ב') - שמא רוצים ממך מן השמים את ה"לא תפנה" שלך, שמא עיקר העבדות שרוצים ממך היא כי דוקא בעת שאינך פנוי ומלא טרדות תקדיש מזמנך לשמים.
וסיפר לו מהרה"ק מלובלין ז"ל שאמר אחרי ימים נוראים שהוא יודע מה שכל אחד ביקש ומה שענו לא מן השמים, ואמר לאחד שבקשתו היתה כי היות ופרנסתו מטרידתו מוכן הוא לוותר על ב' זהובים פחות לשבוע, ובלבד שישיג את הסכום הקצוב לו ביום ראשון, וכל השבוע יהיה פנוי לתורה ועבודה. וצחקו ממנו למעלה על מה שמוותר, שכן כלום חסר בבית המלך. ועל הטרדות ענו לו, מנין שחפץ הקב"ה בתורה ותפלה שלך שמא יש לו יותר נחת דוקא מזה שבעצומם של טרדותך המגיעים למעלה ראש, הנך עוסק בעבודת ה' לפי כוחך. שבת שלום


נתיב הדרש


מדוע אסור לכהנים להיטמאות למתים
ויאמר ה' אל משה אמור על הכהנים וגו' לנפש לא יטמא בעמיו (כא, א).
על פסוק זה הובא במדרש (ויק"ר פ' כו, ו) ההוא דכתיב: יראת ה' טהורה עומדת לעד (תהלים יט, י) - מיראה שנתירא אהרן מלפני הקב"ה, זכה וניתנה לו פרשה זו לו ולזרעו אחריו.
ונראה בס"ד לפרש, דידוע שישנן יראת הרוממות ויראת העונש. יראת הרוממות היא שמתיירא מהקב"ה מחמת שמכיר בגדולתו יתברך שמו ומתיירא לחטוא ח"ו נגדו, לא מחמת פחד העונש, אלא שמתיירא לחטוא למלך רם ונישא, מה שאין כן יראת העונש שאינה נחשבת יראה מהבורא יתברך, אלא מתירא מהעונש, וזה נחשב כעובד את עצמו, שמפחד שלא יגיע אליו העונש. וזו כוונת חז"ל (ברכות ה.): "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו וכו' יזכיר לו יום המיתה", ועל ידי שיזכור שסופו לעפר מקום רימה ותולעה אזי החי יתן אל לבו לשבור יצרו לשעבדו אל קונו, וזו גם כן המשמעות של הלוית המת, ומצות התעסקות בו כדי שהחי יתן אל לבו שסוף כל אדם למיתה, ועל ידי זה יתבונן בהשראת הנפש - בשכר ועונש. וממילא ישוב אל ה', ובשוב רשע מדרכיו וחיה - בב' עולמות, וזו נקראת יראת העונש, אבל המתיירא מהקב"ה מפני שמכיר גדלותו יתברך שמו הוא אינו זקוק להזכרת יום המיתה, כי הלא אין יראתו יראת העונש, אלא יראה מעצמותו יתברך שמו ויתר על כך המתירא מהקב"ה מחמת יראת הרוממות יראתו עומדת לעד שיש לה קיום, מה שאין כן המתירא מחמת העונש, הרי ברגע שיסיח דעתו מהעונש תסור יראתו.
ולפי זה נבוא אל הביאור "אמור אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא". ההוא דכתיב: יראת ה' טהורה עומדת לעד - מי שמתיירא "יראת ה'" דייקא, מחמת שהוא רב ושליט ולא יראת עצמו, יראה כזו "עומדת לעד" - שיש לה קיום, ועל זה מסיים המדרש: מיראה שנתירא אהרן מלפני הקב"ה - ולא מיראת עצמו, זכה וניתנה לו פרשה זו - "לנפש לא יטמא", כיון שיראתו אינה יראת העונש, ממילא אינו צריך לבוא לידי מצב של "יזכיר לו יום המיתה", כי בלא התעוררות זו הוא משבר יצרו ומשעבדו לקונו. תפארת יחזקאל


בשבילי הפרשה


לנפש לא יטמא בעמיו (כא, א).
לנפש לא יטמא - יש למשל כשעומד ומתפלל בלב ונפש, נופל במחשבתו פניה בשביל להתראות לבני אדם, בזה מקלקל את עבודתו כמובן. ויש שנדמה לו שיש לו מסירות נפש. ובאמת הוא כדי שיתראה מסירות נפשו - "בעמיו". זה שאמר "לנפש לא יטמא בעמיו". שהמסירות נפש יהיה טהור ונקי לא לשם איזה פניה ונגיעה. דברי ישראל

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש, כל מלאכה לא תעשו, שבת הוא לה' בכל מושבותיכם (כג, ג).
והקושיא מפורסמת מה ענין שבת אצל מועדות הכתובים בהמשך. ויש לפרש דכל הפסוק מדבר על המועדות, דהנה ימי המועדות שמותרים במלאכת אוכל נפש ששה המה, שני ימים פסח, שבועות יום אחד, ראש השנה יום אחד, סוכות שני ימים.
וזה שאמר "ששת ימים תעשה מלאכה", היינו בששה ימים של המועדות מותר לך לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, אמנם "וביום השביעי", דהיינו יום כיפור, שבת שבתון כל מלאכה לא תעשה דאפילו לצורך אוכל נפש אסור. בשם הגר"א מוילנא זצוק"ל

מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי (כג, ב).
למה האריכה התורה כאן וחזרה ואמרה: אלה הם מועדי? לפי שקביעת המועדים תלויה בבית דין, וכפי שקבלו חז"ל: אשר תקראו אותם, כמו שתקראו אתם, אתם - אפילו שוגגין, אתם - אפילו מזידין, כך יקבע המועד. ולכן חזרה התורה ואמרה: "אלה הם מועדי", כלומר, אף על פי שאתם קובעים, בכל זאת הרי הם מועדי. שיחות החפץ חיים

שבע שבתות תמימות תהיינה (כג, טו).
מובא במדרש רבה (כח, ג): תני ר' חייא אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. ואפשר לפרש, על פי דברי המגיד מקוזניץ ז"ל, שבימי הספירה צריך האדם להתבונן בשפלות עצמו היטב, ובזה יעשה הכנה לקבלת התורה. ומובא בגמרא (סוטה ה.): לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקב"ה כל ההרים והשרה שכינתו על הר סיני, שהוא הנמוך שבהרים.
וזה יש לומר "אימתי הן תמימות בזמן שעושין רצונו של מקום" - היינו כשמתבונן בשפלות עצמו, שהוא רצונו של מקום לאהוב את הנמוכים, זה הוא תמימות ימי הספירה, ועל ידי זה תהיה ההכנה הראויה לקבלת התורה. הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זצוק"ל

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי (כג, מג).
ומשום זה הרי לפי הדין המצטער פטור מן הסוכה, כי להמצטער חסר ישוב הדעת, הרי ממילא שאינו יכול לקיים את המצוה, שהתורה אמרה עליה "למען ידעו". חידושי הרי"מ



דרך הלכה


הלכות שבת
בענין מאוורר בשבת
א. יש נידון גדול בפוסקים לגבי טלטול מאוורר בשבת, בשו"ת אגרות משה כתב שמותר לטלטל את המאוורר לצורך גופו ומקומו, כי הרי הדין הוא שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו, וכל שכן מאוורר שהוא לא כלי שמלאכתו לאיסור אלא רק פועל מכח איסור. ובשבט הלוי כתב שהמטלטל מאוורר עם רגלו בזמן שהוא פועל אין מזניחים אותו משמע שלא סבר להתיר בפשטות, ויש שחששו שיש איסור בכלל לטלטל את המאוורר כיון שהוא נעשה בסיס לחוט החשמל. והאור לציון כתב שאסור לטלטל מאוורר מצד מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן הגר"ח קניבסקי אמר לי שהוא מסתפק שאולי מאוורר הוא מוקצה מחמת חסרון כיס כיון שהרי לא עושים בו עוד שימושים.
ב. הגרי"ש אלישיב סובר שמאוורר שתלוי על הקיר בקביעות אסור לטלטל אף לצורך גופו ומקומו כיון שקבע לו מקום בקיר והוי כיחוד מקום שיש איסור לטלטלו.
ג. הגרש"ז אויערבך סבר שמותר להזיז מאוורר לכיון אחר כשמפריעה לו הרוח, כיון שזה גם נחשב צורך מקומו, ובשו"ת באר משה כתב שאסור כיון שזה לא נחשב כצורך מקומו.
ד. הגרש"ז אויערבך סבר שמותר לעמוד קרוב למאוורר ואף שכשמתקרבים אליו הוא צורך יותר חשמל, מכל מקום הצריכה היא מועטת, וזה לא נחשב מלאכה.
(הגרח"ק ביקש שלא לסמוך על דבריו למעשה).


אורחות צדיקים


הרה"ק רבי דוד מטאלנא זצוק"ל
הרה"ק רבי דוד בן המגיד הק' רבי מרדכי מטשערנאביל, לאחר הסתלקות אביו התיישב בוואסילקוב ומשם עבר לטאלנא, רבבות אלפי ישראל שיחרו לפתחו וחסו בצילו, בי' לחודש אייר תרמ"ב ספירת "נצח שבנצח" אתקטר בהאי קטירא לחי עלמא ונסתלק לשמי רום. השאיר אחריו ברכה ספריו "מגן דוד" ועוד.
דרכו בקודש היתה להרבות בדברי חכמה ודברי צחות, אבל מאוד עמקו מחשבותיו כמו שאמר פעם: אף פעם לא אמרתי דברי צחות, אף פעם לא שתיתי שתיה חריפה ואף פעם לא הרחתי טבק. והיה פעם במסיבה אחת ואמר דבר צחות, ענה אחד שלא היה מחסידיו דהרבי אמר ווערטל, שמע רבינו את הדברים פתח ואמר: כתוב, "ויברך דוד את ה'" - כלומר שדוד המלך בירך ושיבח את השי"ת - ברם - "לעיני כל הקהל" - נראו הדברים - "ויאמר דוד" - כאילו אמר אמירה בעלמא ודיבר צחות.
פעם נכנס אליו חסיד חשוב לקבל ממנו ברכת פרידה במוצאי שבת קודש לאחר ששבת שבתו במחיצת הצדיק והתבסם מזיו קדושתו, פנה אליו רבינו ושאלו, "עם מה אתה נוסע הביתה"? ענה לו החסיד שהזמין מקום בעגלת הנוסעים, אמר לו רבינו "עם הגוי שהגעת אתה נוסע בחזרה"? והבין החסיד כי כוונת רבו היתה שיתבונן במה נתעלה בהסתופפו בצילו, ואם יש לו יותר מטען רוחני ממה שהיה לו לפני נסיעתו אליו.
פעם בא אצלו חסיד אחד ושאלו מה לעשות, כיון שפריץ אחד היה חייב לו כסף, וכששילם לו חובו נתן לו הפריץ יותר כסף, והוא מפחד שיוודע הדבר להפריץ ושאלתו בפיו אם יחזיר את הכסף להפריץ. ענה רבינו: הפריץ אינו מתפלל תפלת שמונה עשרה ואין לו זמן לחשוב שיוודע לו שנתן לך יותר כסף ממה שמגיע לך, אך למעשה ציוה עליו להחזיר את הכסף.
גדול היה כוחו לפעול ישועות ולרפאות חולים וגם לרבות חולי רוח משוגעים שהביאו אליו והיו חוזרים לביתם שפויים בדעתם כאחד האדם, ומסופר כי אמר רבינו למשוגע אחד דשניהם ביחד יכולים להביא לכך שכל העולם ירוצו אחרינו, ולתמיהתו הסביר לו כי דרך העולם כי אנשים שפויים רצים אחרי המשוגעים לראות את מעשיהם הזרים, ואם כן אם נלך יחדיו אזי אחריך ירוצו כל השפויים ואחרי הלא רצים כל המשוגעים ונמצא שכל העולם רץ אחרינו.


מסילות הזוהר


מדוע נגזר מוות על בני העולם
ותרא האשה כי וגו': "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" וגו'. בוא וראה, הרי בני אדם אינם יודעים ואינם מסתכלים ואינם משגיחים, בשעה שברא הקב"ה את אדם וכיבד אותו ביקר העליון, ביקש ממנו שיתדבק בו, כדי שימצא יחיד, ובלב יחיד, ובמקום דבקות יחידה, שלא ישתנה ולא יתהפך לעולם, ובקשר הזה של אמונה היחידה. שהכל מתקשר בה, ז"ש "ועץ החיים בתוך הגן", דהיינו ז"א, שנקרא עץ החיים, שיהיה דבוק בו כנ"ל, שאין בו כפילות של טוב ורע.
ולבתר סאטו מאורחא וכו': ואח"כ נטו מדרך האמונה, ועזבו אילן היחיד העליון מכל האילנות, שהוא עץ החיים, דהיינו ז"א, ובאו להתדבק במקום שמשתנה ומתהפך מאופן לאופן, ומטוב לרע ומרע לטוב, דהיינו בעץ הדעת טוב ורע, וירדו מלמעלה למטה, ונתדבקו למטה בשינוים רבים, ועזבו את העליון מכל, שהוא אחד, ולא נשתנה לעולם, ז"ש, "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". והמה בקשו חשבונות רבים ודאי, דהיינו עץ הדעת שיש בו הרבה שינוים כנ"ל. אז נתהפך לבם באותו הצד ממש, שהיו פעמים לטוב ופעמים לרע, פעמים לרחמים ופעמים לדין, ודאי כדבר ההוא שנתדבקו בו, והמה בקשו חשבונות רבים ונתדבקו בהם.
א"ל קב"ה וכו': אמר לו הקב"ה, אדם, עזבת החיים ונתדבקת במות. חיים, שכתוב, "ועץ החיים בתוך הגן". היינו עץ שנקרא חיים, משום שמי שאוחז בו אינו טועם טעם מות לעולם, ונתדבקת באילן אחר, הרי ודאי המות הוא כנגדך. ז"ש "רגליה יורדות מות" וגו'. וכתוב, "ומוצא אני מר ממות את האשה". ודאי במקום מות נתדבק, ועזב מקום החיים. משום זה נגזר עליו ועל כל העולם, מות.
אי הוא חטא וכו': שואל, אם הוא חטא, כל העולם מה חטאו, ולמה נגזר מות על כל העולם. ואם תאמר, שכל הבריות באו ואכלו מאילן הזה, ונלקח מכולם. אינו כן, אלא בשעה שאדם קם על רגליו, ראו אותו כל הבריות ויראו מפניו, והיו נמשכים אחריו כעבדים לפני המלך. והוא אמר להם, אני ואתם, בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו. וכולם באו אחריו. כיון שראו את אדם משתחוה לאותו מקום, לעץ הדעת, ונתדבק בו, כולם נמשכו אחריו, וע"כ גרם מות לו ולכל העולם.
כדין אשתני אדם וכו': אז נשתנה אדם לכמה אפנים, פעמים לטוב ופעמים לרע, פעמים רוגז ופעמים נחת, פעמים דין ופעמים רחמים, פעמים חיים ופעמים מות. ואינו עומד תמיד במעמד אחד מהם. כי אותו מקום גרם לו. דהיינו עץ הדעת. וע"כ נקרא "להט החרב המתהפכת" מן צד זה לצד זה, מטוב לרע, ומרחמים לדין, משלום למלחמה. מתהפכת היא לכל צד ונקראת טוב ורע. שכתוב, "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".
ומלכא עלאה לרחמא וכו': ומלך העליון שרחמיו על מעשיו ידיו, הוכיחו, אמר לו, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. והוא לא קבל ממנו, ונמשך אחר אשתו. ונגרש לעולם. כי האשה למקום זה עולה ולא יותר, והאשה גרמה מות לכל.
ת"ח לעלמא דאתי וכו': בוא וראה, לעולם הבא כתוב, "כי כימי העץ ימי עמי". כימי העץ, היינו עץ ההוא הנודע, שהוא עץ החיים. בו בזמן כתוב "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך ה' לעולם אמן ואמן, ימלוך ה' לעולם אמן ואמן". פירוש הסולם פרשת אמור סעיפים שלד - שמ


מעשה שהיה


ברכת הצדיק
שמש של בוקר עוד לא הספיקה להחדיר קרני אורה לתוך המטבח, אך המשרתת היתומה כבר עמדה על יד התנור והעלתה אש בזרדים.
משרתת זו, העוזרת ומסיעת לרבנית, בבית המגיד, התיתמה, לא עלינו, בילדותה, מאב ומאם. יהודים רחמים בני רחמנים אספוה לבית מחסה האכילוה וגדלוה. כאשר בגרה, אספתה הרבנית לביתה, כדי שתעזור לה בעבודות הבית השונות, ותמורת זאת, תהא חוסה בפינה חמה וקורת גג לראשה.
שפר גורלה של היתומה העלובה. בבית זה שהשכינה שורה בו, חשה בטוב ובנעימים. הרבנית התהלכה עמה בחן ובחסד; לא הקשתה עליה בהשתדלה להמתיק את חייה המרירים.
אך היתומה העלובה, שהתגלגלה שנים על גבי שנים, בבתי זרים, ללא משען ומשענה, ללא אהבת הורים, הפכה לנערה שתקנית נוטה לקדרות. מלבד זאת הטביעו בה מצוקות החיים רשם עמוק. חיוורת היתה, ירקרקת, וחולנית, ודמותה מעוררת צמרמורת ורחמים בלב רואיה. אך עם זאת נאמנה היתה ומסורה בלב ונפש לבית הרבי, ומשתדלת לסייע ולעשות יותר מן המתבקש. כאשר הגיעה לפרקה, החלה הרבנית דואגת ליתומה עלובה זו, כדאגת אם לבתה. חז"ל אמרו כי "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". אם לכל אדם כך, הרי למצוא זווג לנערה זו, היתה משימה כבדה ביותר. נכנסה הרבנית אל המגיד, ובדמעות בעיניה, תינתה צרתה של היתומה. מאין יבוא עזרה? היאך תקים נערה זו את ביתה?
התהרהר המגיד הקדוש בינו לבינו והרגיע את הרבנית: "אל דאגה! אבי יתומים לא יטוש את הנערה הצנועה ויראת השמים".
באותם ימים הסתופף בצל המגיד, נער תם וישר, בשם יצחק. ממרחקים הגיע למזריטש, בתשוקה לשמש את המגיד הגדול ולישב בהיכלו כל היום.
הנער התחבב על כל באי החצר. את המוטל עליו עשה באמונה, ואת הצדיק שימש ביראה ובאהבה.
באחד הלילות שלח המגיד לקרוא למשרתו הנאמן. יצחק התייצב לפניו בראש מוטה ובהכנעה, מוכן למוצא פיו. בטוח היה כי המגיד יטיל עליו שליחות מסויימת או עבודה כלשהי, אך בשמעו את הדברים היוצאים מפי המגיד, סמרו שערותיו ועיניו כמו כהו.
המגיד הגדול הציע לו לשאת לאשה, את המשרתת החולנית.
מגודל תדהמה, עמדו דמעות בעיניו. הוא ידע כי לא יוכל לסרב לרבו הנערץ, אך כיצד, כיצד יוכל להסכים?
"רבי - גמגם בקול חנוק - החרפה תהא גדולה... גדולה מאוד... ומה יגידו קרובי משפחתי? אנה אשא פני?"...
ולפתע השתתק, וסכר פיו. יותר מדי התיר לשונו. פני המגיד הגדול הביעו חמלה. פניו הטהורות העידו כי משתתף הוא במצוקת המשרת הנאמן. אך במקום לשדלו, נענה ואמר בקיצור: "אם תשאנה לאשה, תזכה בבן אשר יאיר את העולם באור קדושתו".
בשמעו את ההבטחה המפורשת מפי רבו, הסתלקו הפקפוקים ונתישבה דעתו. על אתר הסכים לשידוך. ר' יצחק נשא בשעה טובה ומוצלחת את המשרתת הצנועה ויראת האלוקים. ברכתו של המגיד הגדול לא אחרה להתקיים. לתקופת השנה נולד להם בנם יששכר בער, שהתפרסם ברבות הימים, כצדיק יסוד עולם, מורה לאלפים ולרבבות, הלא הוא סבא קדישא רבי יששכר דוב מראדושיץ זי"ע.
נלקט מספר המגיד ממזריטש


חוד הפרשה



שינון הלכה





בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael