אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
מצורע

קולמוס העורך


בספר "דרך פקודיך" כתב שכל החומרות שעושין המדקדקין אינו ממידת חסידות רק מן הדין, והבוזים והמלעיגים והדוברים עתק באמרם לא היתה כזאת בימי אבותינו עתידים ליתן את הדין, והמדקדקים בשמירה ינצלו מכל צרה.
ובספר "שער המלך" כתב שבכל שנה ושנה מחויב להחמיר איזה דבר שלא החמיר בה בשנה שעברה, כמו שבכל פעם הקליפה רוצה להתגבר ולהרים ראש, לעומת זאת כשהוא מחדש חומר בקודש ונותן כח להקדושה, בזה הוא משבר את כח הקליפה.
ובספר "אמרי פנחס" כתב שעל ידי הטרחות שטורחין בערב פסח אדם שוכח את עסקי עצמו והוא בבחינת "יפשוט צורה וילבוש צורה" ועל ידי זה יכול לקבל חיות ואור חדש לפסח. שבת שלום


נתיב הדרש


היסודות צריכים להיות לשם שמים
בפרשתנו מבואר ענין טומאת נגעים. נגעי אדם ניתנים אולי להתפרש כמחלה טבעית, אך נגעי בגדים ובתים הם דבר גבוה, למעלה מדרך הטבע. מדוע עשה השי"ת ענין על טבעי כזה? מובא במדרש (יז, ו) שהיו האמוריים מטמינים מטמוניות בכתלי בתיהם, ועל ידי נתיצת הבית מצאו בני ישראל את האוצרות. ועדיין קשה, אם כן, אפשר לחזור ולבנות את הבית מאותם האבנים, ולמה ציותה התורה להשליך את האבנים מחוץ לעיר. מבואר בזוהר הקדוש (ח"ג נ.) שהיו האמוריים בונים את ביתם לשם עבודה זרה, ועליהם נאמר (ירמיה כב, יג): "הוי בונה ביתו בלא צדק", ולכן באו הנגעים, שלא יהנו ישראל מבית זה. מוסיף הזוהר הקדוש ואומר שכל יהודי צריך להעמיד יסודות ביתו לשם שמים. הלא ככל שעמוק היסוד וחזק יותר, כך ניתן לבנות עליו בנין גבוה ויציב. כאשר קורס בנין לפתע, בדרך כלל זו תוצאה של יסודות רעועים. לכן הרוצה לבנות ביתו בצדק, יאמר על היסודות שיהיו לעבודת ה'. ואם עומד היסוד בכונה טובה לשם שמים, יהיה הבית כולו כך, ואין זו אמירה בעלמא, אלא הדיבור פועל שאכן כך תהיה כונתו בבנית הבית.
הוא הדין ברוחניות, אדם שקיבל על עצמו להיות נזיר, מיד באמרו "הריני נזיר", עוד לפני שעשה מאומה בענין, קוראת לו התורה "קדוש", כיון שקיבל על עצמו והפך לאדם אחר. זה כוחה של אמירה גרידא, ההודעה כי הוא פרוש מהעולם הזה משפיעה על האדם, כמו האמירה על יסודות הבית שיהיו לשם שמים. בגמרא (נדרים ט:) מובא מעשה באחד שראה את שערו היפה נשקף במים, ופחז עליו יצרו, ואמר "העבודה שאגלחך לשמים", וקיבל על עצמו להיות נזיר. הקשה החת"ם סופר (על הש"ס שם) מה הועיל בכך, הלא נזיר אסור בתגלחת עד סוף ימי נזירותו, ובינתיים נותר האיש בשערו. ותירץ שבהחלטה זו קיבל על עצמו להיות פרוש מן העולם הזה, ובזה גופא הכניע את יצרו.
אמנם היצר הרע אינו שותק, אלא מפריע לאדם בעבודתו. אבל אם תכנע הנשמה הגבוהה והעליונה ליצר, היא תדמה לגבור עצום שימלט מפני איומיו של תינוק זעיר. הביטו בחנות גדולה, שהמוכר בה סובל מהפרעות רבות. מאות אנשים מבקרים בחנות במשך היום, מטרידים אותו בשאלות שונות, ואינם קונים מאומה. למה לא נועל המוכר את החנות והולך לו? מפני שכאשר ינעל, לא ינצח בכך את אף אחד, הוא עצמו ישאר חסר פרנסה. אם כן ודאי אסור להכנע להפרעותיו של היצר. יש לדעת שכל יגיעה מרוממת את האדם. על הפסוק (ירמיה ט, כב), "אל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל העשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" מבאר הרמב"ם, שהכסף אינו חלק מן העשיר. גם הגבורה אינה הגבור עצמו, זוהי תכונה שיש לו. רק הידיעה זו של ידיעת ה' היא מעלה בעצמותו של האדם. הוא אדם אחר, אדם שיודע, כך גם כל מאמץ ועמל הופכים לחלק מן האדם. קובץ "והשבות אל לבבך"


בשבילי הפרשה


ולקח למטהר... ועץ ארז ושני תולעת ואזוב (יד, ד).
אם גס רוחו כארז, ישפיל עצמו כאזוב ויתרפא (גמרא). ולמה לא אמר הכתוב בפירוש: "ישפיל עצמו"? מבאר בעל "שפת אמת", כי השפלות האמיתית היא זו, שהאדם חושב באמת את עצמו לאפס והוא יודע היטב כי טרם השיג ולא עשה מאומה, אין לו במה להתגאות. אם השפלות עולה לו במאמץ, סימן שהוא חשוב בעיני עצמו, כאילו אמנם יש לו במה להתגאות, אלא שמחפש עצות כדי להשפיל עצמו - ומה לו ולשפלות אמיתית. לפיכך אין הכתוב יכול לומר בפירוש: "ישפיל עצמו" - השתדל להיות עניו! דבר זה ניתן רק להצביע עליו ברמיזה...
אם תבין באמת, שאינך אלא אפס כאזוב, לא תצטרך כלל לשקוד ולעמול כדי להגיע לשפלות... ממעינות הנצח
ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר: כנגע נראה לי בבית (יד, לה).
הרב ר' מרדכי מפינטשוב ז"ל היה תלמידו של "החוזה" הקדוש, מלובלין ז"ל, והיה עני מדוכא, וגם היו לו שלוש בנות שהגיעו לפרקן, ולרש אין כל צרכי נדוניא ונישואין. כפעם בפעם כשהיה נוסע לרבו הקדוש, היתה אשתו מציקה לו ומזהירה אותו שישיח את מצבם המדוכא לפני הרב ויבקש ממנו עצה וברכה. אבל הוא בכל פעם כשהיה בא אל הרבי היה שוכח לגמרי על מצבו, ולא דיבר עם הרבי על אודות זה כלל. פעם אחת נמלכה אשתו, ונסעה גם היא ללובלין אחרי בעלה, בלא שהגידה לו לפני זה שהיא נוסעת. כשבא ללובלין וראה את אשתו, הוכרח כבר להגיד לרבו את כל אשר אתו. אמר לו הרבי: למה לא אמרת לי מזה עד הנה? השיבו ר' מרדכי: חשבתי שהרבי ברוח קדשו, יודע בעצמו את מצבי. לא כן - השיבו הרבי - הנה בנגעי נפש כתוב בתורה: "אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת והובא אל אהרן הכהן וראה הכהן את הנגע", כלומר: כאשר אך יובא המצורע אל הכהן, וראה הכהן בעצמו את הנגע, בלי שיגידו לו על זה מקודם; אבל בנגעי בתים כתוב: "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר: כנגע נראה לי בבית". הרי שבנגעי בתים כלומר: בצרכי הבית, צריכים להגיד לכהן... סיפורי חסידים

בטמאם את משכני אשר בתוכם (טו, לא).
כשהיה רבי שמואל מסוכטשוב מגיע לפסוק זה, נאנח וקרא: אם נוח להם לטמאים להישאר מבוססים בבוץ טומאתם, יבוסם להם, הרי לשם כך ניתנה לאדם בחירה חפשית.
ברם, דא עקא, שהם מעיזין אף לגשת אל הקודש ואומרים לטמאו, לטמא את משכן השם אשר בתוכם. על זה ידוו כל הדווים... ממעינות הנצח


דרך הלכה


דיני מוקצה - ב
א. בשולחן ערוך (סימן ש"ח) נפסק שכלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו ומקומו, כגון שמפחד שיגנב או ישבר מותר לו לטלטלו, אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלו.
ב. כלי תשמיש הקבועים כגון כוסות וקערות לא נחשבים כלל מוקצה ומותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל, ויש שהחמירו גם בכלים אלו.
ג. גדר "שלא לצורך" נקרא גם במה שדרך בני אדם להתעסק בחפצים שמונחים לפניו, וכמו שהרגילות שידים עסקניות הן, זה נחשב "שלא לצורך", אבל החזון איש סובר שמי שמפריע לו כשאינו אוחז באיזה חפץ זה נקרא "צורך" ואז כן מותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר.
ד. הרמ"א פסק שתפילין מותר לטלטלן לצורך, ולא רק לצורך גופו ומקומו אלא גם כדי שלא יגנבו או יפסדו, אבל הט"ז והמגן אברהם כתבו שהרי אסור להניח תפילין בשבת, אם כן יש לתפילין דין של כלי שמלאכתו לאיסור שאין לטלטלו אלא לצורך גופו או מקומו. והגר"ח קניבסקי סיפר שפעם בשבת נפלו תפילין על הריפצה והחזון איש אמר לו שירים אותם וישב במקום שהיו שם, שיהא נחשב לצורך מקומו.
ה. לגבי כתבי הקודש וספרים נפסק בשולחן ערוך שהם ככלי אכילה שמותר לטלטלן גם שלא לצורך כלל, כיון שהם ראויים לקריאה כמו כלי אכילה (עיין בסעיף ב).
ו. יש שכתבו שכתבי הקודש או דפים של גמרא שמונחים בגניזה, אם הם ראויים לקריאה אינם מוקצה, והגר"ח קניבסקי אמר לי שהחזון איש פסק שדף קודש שנפל על הריצפה והוא קטן ואינו ראוי לקרוא בו, הרי הוא מוקצה ואסור להרימו.
(הגרח"ק ביקש שלא לסמוך על דבריו למעשה).


אורחות צדיקים


הרה"ק רבי מנחם מענדיל מליובאוויטש זצוק"ל בעל שו"ת "צמח צדק"
הרה"ק רבי מנחם מענדיל נולד בערב ראש השנה שנת תק"ג לאביו רבי שלום שכנא חתן הרה"ק בעל "התניא" מליאדי. בילדותו נתייתם מאמו הרבנית ונתגדל ע"י זקנו הק', נשא את הרבנית בת דודו הרה"ק רבי דובער אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, לאחר הסתלקות חותנו הק' עלה על כסאו והנהיג את עדת חב"ד קרוב לארבעים שנה, נסתלק בשלשה עשר לחודש ניסן תרכ"ו ומנוחתו כבוד בעיר ליובאוויטש.
אחד מאנשי שלומו שהיה סוחר החליט לעת זקנתו לחסל את עסקיו ולהתיישב בבית המדרש על התורה ועל העבודה, ובא להימלך ברבו ולא הסכים עמו ואמר שימשיך לעסוק במסחרו, אך הלה לא שעה לדבריו וסגר את מסחריו והתיישב ללמוד, לא עברו ימים מרובים והתחיל להחלש עד שנאלם ולא יכל להזיז שום אבר מאבריו ל"ע, ונכנסו בניו אל רבינו להזכירו לטובה, ואמר להם שיאמרו לו שיחזור לעסקיו כמקודם, ונשתוממו מאוד שהריהו שוכב מסוכן ומה לו ולעסקים, ונכנסו אל בנו הגדול רבי ברוך שלום וספרו לו על תשובת הרבי ותמיהתם הרבה, ואמר להם אם אבי הק' ענה כן הרי זה צריך להיות, אם תרצו אכנס אליו עוד הפעם לשאלו על זאת, ונכנס אל אביו הק' ושאלו, ואמר לו רבינו "רוח הקודש לא נמצא כהיום, אך יהודי השומר על טהרת מחשבותיו הרי המושכל הראשון הוא רוח הקודש, אימרו לו שיחזור לעסקיו", ויצא רבי ברוך שלום ואמר להבנים את תשובת אביו הק'.
והלכו הבנים אל אביהם החולה וצעקו לאזניו שהרבי ציוה שיחזור לעסקיו, ומיד עבר רעד בעצמותיו ונרתת כל גופו, ובזמן מועט הבריא וחזר לעסקיו הקודמים והאריך ימים.
הרה"ק רבי מרדכי סלונים זצוק"ל הוסיף לבאר שכן ידוע שהבטלה מביאה לשיתוק החושים וכשמפעילים את החושים מתחזק הגוף.
הצאר ניקולאי ימ"ש קרא פעם לאסיפת רבנים בפטרבורג, והביא לפניהם נייר חלק וביקש שיחתמו את שמותיהם והתחייב שלא יכתוב שום דבר לרעת היהודים, וטען רבינו: חכמינו ז"ל קבעו "אין אמונה בגוים" (חולין קלג:) ומיאן לחתום ולא פחד ממנו ומאיומיו.
לימים התפאר אחד מהשרים בפני מיודעו היהודי ואמר לו שהיה שם יהודי אחד שראינו בו שרצונו למסור את נפשו, אבל אנו לא רצינו למלאות את רצונו... לוקט מהספר "מאמר מרדכי"


מסילות הזוהר


כשהקב"ה מרבה חסד בעולם צריך גם האדם להרבות בחסד
ר' חזקיה הוה וכו': ר"ח היה יושב לפני ר' אלעזר. לילה אחד קמו בחצות לילה לעסוק בתורה. פתח רבי אלעזר ואמר, "ביום טובה היה בטוב וגו' גם את זה לעומת זה עשה האלקים וגו'" (קהלת ז), ביום טובה היה בטוב, היינו בזמן שהקב"ה מרבה חסד בעולם, צריך האדם ללכת בשוק ולהראות לפני כל. כי כשטובו של הקב"ה שורה בעולם, שורה בכל, ועם הכל עושה חסד ומרבה אותו בעולם. ומשום זה, יתראה האדם בשוק בגלוי, ויעשה חסד כדי שישרה עליו חסד אחר שלמעלה. ז"ש "ביום טובה היה בטוב". היה בטוב ודאי.
וביום רעה ראה: לא כתוב, וביום רעה היה ברע, ע"ד שכתוב ביום טובה היה בטוב. אלא, ביום רעה ראה. היינו כי בשעה שהדין תולה על העולם, אין אדם צריך להתראות בשוק וללכת יחידי בעולם. כי כשהדין שורה בעולם, שורה על הכל. ומי שפוגע בו, במלאך המשחית, ונפגש לפניו, נדון באותו הדין. ואז כתוב, "ויש נספה בלא משפט", כי משפט [שהוא ז"א] נסתלק מצדק [שהוא המלכות] ואינם שורים זה בזה להשפיע לעולם. וע"כ נאמר ראה, היינו ראה והיה שמור, היה משגיח ומעיין לכל צד. והוי יודע, שבכולם שורה הדין, ואל תצא לחוץ, ולא תתראה בשוק, כדי שהדין לא ישרה עליך. מהו הטעם. הוא משום ד"גם את זה לעומת זה עשה האלקים". שכמו כששורה טוב על העולם שורה על הכל, כך, כששורה דין בעולם שורה על הכל, ומי שיפגוש בו יהיה נתפש.
ת"ח כד דינא וכו': בוא וראה, כשהדין שורה בעולם, כמה חרבות תלויות דהיינו בעלי הדין, היוצאות מחרב ההיא העליונה, ונושאות ראשן ורואות כי חרב העליונה האדומה, שהוא צד הדין של המלכות, מלאה דם מכל הצדדים, דהיינו דינים, אז הן גוזרות גזרות. וכמה מיני חרבות מתעוררות, ז"ש, "איש חרבו על ירכו". וכתוב, "וחרבו שלופה בידו". וכולם נמצאות לעשות דין. ומי שיפגוש אותם ינזק. כתוב, "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך וגו' לא אוכל להמלט ההרה" וגו'. מהו הטעם שהיה מפחד להמלט ההרה. הוא משום שבכל מקום ששורה הדין, הוא שורה בכל, בין בעיר בין במדבר ומסביב לעיר.
* * * *
רבי חזקיה פתח וכו': רח"פ ואמר, "שמעה ה' צדק" וגו'. כמה חביבה כנסת ישראל לפני הקב"ה, שכל זמן שכנסת ישראל - שהיא המלכות, באה לפני הקב"ה, הקב"ה מוכן כנגדה. ז"ש "שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי". אמר דוד, אני נתקשרתי בכנסת ישראל: כמו שהיא נמצאת לפניך, גם אני נמצא כן, ומשום זה שמעה ה' צדק, בתחילה, שהיא המלכות הנקראת צדק. ואח"כ, הקשיבה רנתי האזינה תפלתי.
בלא שפתי מרמה: שואל מהו, "בלא שפתי מרמה", ומשיב, אלא כך למדנו, כל דבור ודבור שבתפלה, שהאדם מוציא מפיו, עולה למעלה ובוקע רקיעים, ונכנס למקום שנכנס, ושם נבחן אותו הדבור, אם הוא דבור ישר או לא. אם הוא דבור ישר מכניסים אותו לפני המלך הקדוש לעשות רצונו. ואם לא, מסירים אותו לחוץ, ומתעורר בדבור ההוא רוח אחר - מס"א.
ות"ח כתיב ביה וכו': ובוא וראה, כתוב בו ביוסף, "ענו בכבל רגלו וגו'". עד מתי ענו בכבל רגלו. "עד עת בא דברו אמת ה' צרפתהו". שואל, עד עת בא דברו של מי. ומשיב, אלא עד עת בא דברו, היינו דבור התפלה של יוסף ונבחן דבור ההוא אם הוא ישר, ז"ש "אמרת ה' צרפתהו", דהיינו שהדבור נבחן ונצרף ואז, שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו, בתוך כך בא הבקר. פירוש הסולם פרשת מצורע סעיפים לג - לה, מג - מה


מעשה שהיה


עלילת הדם בליאוזנא - ב
תקציר:
בעיירת ליאוזנא העליל הכומר שהיהודים שחטו נער נוצרי כדי לערבב את דמו במצות, שני יהודים הושמו במעצר, רבה של ליאוזנא צם שלושה ימים וקרא לתענית ציבור והחרים את זה שגנב את הנער. כעבור יומיים הזהירו השוטרים שאם לא יוחזר הנער, ינקמו ביהודים נקמה נוראה. באמצע דרשת הכומר ביום א' כשהסית את הקהל הופיע איכר וסיפר שנשלח על ידי חברו הזקן מכיון שנחלה ועומד למות, מבקש מהכומר שיקיים את הבטחתו.

האיכר סיפר כי חברו חלה לפני ימים אחדים והרגיש שקצו קרב. הוא ביקשו, על כן, לבוא לליאוזנה ולהזכיר לכומר כי "ידאג לכך" שאחר מותו יתנו לו להיכנס לגן העדן. האיכר החולה ביקש להזכיר לכומר כי הוא עשה את אשר צוה: הוא גנב ילד נוצרי והחביאו אצל אחיו בכפר שני, כדי שהכומר יוכל להעליל על היהודים. עתה שומה על הכומר למלא את הבטחתו אף הוא ולהביאו לגן עדן, כי האיכר הזקן והחולה מת בינתים - סיים האיכר את סיפורו.
בשמעו את דבריו התמימים של האיכר, לא ידע מה לעשות או לומר, הוא התאושש חיש מהר והחל צועק בקולי קולות: "הוציאו מכאן את השיכור הזה! איזו חוצפה היא זו לבוא הנה שיכור ולהפריע לתיפלה עם ספורי בדים!"...
אחדים תפסו את האיכר וגררוהו החוצה. הלז, שלא הבין מה חטא ומה פשע נגד הכומר. המשיך לספר את סיפורו, כשמסביבו מתקהלים אנשים סקרנים. בינתים המשיך בפנים הכומר את טקסי התפילה. הוא לא הבחין בכך ששוטר במדים, יחד עם חברו, חמקו החוצה מהכנסיה והאזינו בענין לסיפורו המוזר של האיכר. שוטר זה וחברו היו גויים ישרים ובעלי מצפון שלא האמינו אף לרגע אחד באפשרות שיהודים יקחו ילד נוצרי, כדי להשתמש בדמו. הם ידעו, כפי שיודע זאת כל אדם נאור, כי ההלכה היהודית אוסרת אפילו את השימוש בדם של תרנגולת שנשחטה כדין. הלא הם מולחים את הבשר ומשרים אותו במים, כדי שיצא ממנו כל הדם, ומה הכומר הזה מבלבל כאן את המוחות המטומטמים בלאו הכי - הסביר השוטר לחברו שנענע בראשו לאות הסכמה.
מששמעו עוד הפעם את סיפורו של האיכר, החליטו לנסוע לכפר, יחד עמו. כדי לחפש אחר הילד ה"גנוב". ואכן הם מצאו את הילד בריא ושלם וכן מצאו את אלמנתו של האיכר שגנבו לפי הוראות הכומר. גם היא בקשה אותם להביא את בעלה לגן העדן, אחרי שהוא מילא בדיקנות אחרי הוראות איש הכנסיה.
השוטר וחברו חזרו מיד לליאוזנה יחד עם האיכר שגילה את הסוד ויחד עם "ילד המריבה" הם הספיקו עוד להגיע לכנסיה, לפני שהכומר סיים את התיפלה. כאשר ההמון ראה את הילד בריא ושלם, הוא הותקף היסטריה. קריאות שמחה וגנאי הושמעו מכל עבר והכומר שנהיה לבן כסיד, איבד את עשתונותיו לחלוטין. אולם הוא מיד אזר עוז, עלה על הבימה והיסה את הקהל. מיד השתתקו כולם כי רצו לשמוע את מה שיש לכומר לומר על המפנה המפתיע.
המשך יבוא בס"ד
לוקט מ"חגי ישראל ומועדיו"


חוד הפרשה


א. על איזה כלים חסה התורה בזה שכתוב "ולא יטמא כל אשר בבית"?
על כלי זכוכית. כלי שטף. כלי מתכת. כלי חרס. כל התשובות נכונות.

ב. אם חזר הנגע לבית באותו יום שהחליפו את האבנים, האם נטמא שוב הבית?
לא. כן. מחלוקת.


שינון הלכה


שער האהבה
א. איך הדרך להשיג בו אהבת ה' ברוך הוא?
ב. מה קורה בזמן שאדם אוהב את ה' ברוך הוא אהבה הראויה?




בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael