אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
שמיני

קולמוס העורך


בפרשת פרה נאמר "זאת חקת התורה... ויקחו אליך פרה אדומה..."
על הקשר שבין "חקת התורה" לפרה, מבאר בספר "בהיות הבוקר": הנושא את מי הנדה לצורך, כדי לטהר בו את הטמא נשאר המזה בטהרתו והטמא נטהר, אבל הנושא את מי הנדה שלא לצורך נטמא הנושא.
כך הוא בתורה שהלומד כדי שידע לקיים את מצות התורה, התורה מטהרת אותו ונעשית לו כסם חיים, אבל הלומד ואינו מקיים, דהיינו שאינו לומד לצורך קיום המצות, אז היא לו כסם המות ומטמא אותו, ככתוב בתהלים "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי".
שבת שלום


נתיב הדרש


למי אסור לחקור אחר טעמי המצוות
בפרשת הפרה נאמר "זאת חוקת התורה" וכתב רש"י: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה. אפשר לומר על פי הידוע ד"חוקים" הם דברים בלי טעם, ו"משפטים" הם דברים שיש להם טעם, והנה ברמב"ם נותן טעם על כל המצות כמבואר בספריו ובפרט בספרו מורה נבוכים, והטור (בסימן קפ"א) תמה עליו שהרי לא דורשים טעמי המקרא, ועיין שם מה שכתבו ליישב דודאי אין הרמב"ם אומר דבמקום דלא שייך טעם זה לא יהיה הדין נוהג, אלא דבא לומר דגם על פי פשטות יש לתת טעם לכל המצות שבתורה, ובדרך זה דרך גם בספר החינוך המיוחס להרא"ה שנותן טעם לכל מצוות שבתורה על פי פשטות, ואין כוונתם ח"ו לומר דרק טעם זה הוא העיקר כדי שנאמר דבמקום דלא שייך טעם זה לא יהיה המצוה הזאת נוהגת, כי מי יודע טעמן של מצוות שיש בהם סודות גנוזים אשר עין לא ראתה, ורק בדרך "דרוש וקבל שכר" באו לומר שגם טעם זה יש ליתן בהם.
והנה מבואר בהקדמת ספר עץ חיים להאר"י זצ"ל בזה שאמרו (בענין לימוד הקבלה) "כל מאן דעייל ולא נפיק טב ליה דלא איברא (כל מי שנכנס ולא יוצא, היה עדיף שלא נברא), דאל יפול לב האדם על ידי זה ח"ו ללמוד בסתרי התורה משום דזה לא נאמר אלא במי שאינו בטוח בעצמו שאם לא יבין ויוקשה לו איזה דבר שיתלה בחיסרון ידיעתו, ויוכל להיות שח"ו על ידי זה שלא יבין יעלה בדעתו איזה ספק בגוף הדבר ח"ו, על זה אמרו דמוטב שלא יכנס ולא יתחיל לעייל, אבל מי שיודע בעצמו שאם לא יבין ויוקשה לו איזה דבר שיתלה בחיסרון דעתו, ולא יעלה בלבו פקפוק בגוף הדבר מותר לו ללמוד בסתרי התורה גם עכשיו.
וכמו כן נראה לענין טעמי המצות, מי שיודע בעצמו שאף אם יחקור טעם ידע שאין טעם זה לבדו הגורם למצוה הזאת כדי שיאמר שבמקום שלא שייך טעם זה אין המצוה נוהגת, וכן אף אם לא יבין טעם להמצוה יתלה בחיסרון ידיעתו ולא יעלה בלבו פקפוק לגוף המצוה, לזה מותר אף לחקור טעם להמצוה כדי שיוכל למצוא טעם אף לפי פשוטו של הדברים, ועל אופן זה כתבו הרמב"ם והחינוך טעמים לכל המצות.
וזה נראה כאן הכוונה, דהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לחקור טעם אחר כל המצות כדי שיאמרו דבמקום דלא שייך הטעם אין המצוה הזאת נוהגת, ועל ידי זה יפלו לפי דעתם השפלה והקטנה הרבה ממצות התורה דיאמרו דעכשיו אין שייך הטעם, ולכן כתבה התורה "חוקה" לומר דאי אתה יכול לדעת את הטעם ואין לך רשות כלל להרהר אחריה בטעם הדבר, וזה דוקא למי שחוקר את הטעם ובדעתו שבלא טעם זה אין ענין כלל למצוה זו, אבל על הדרך שכתבנו אין איסור כלל לחקור טעם למצות גם על פי פשטות. זהב שבא - מהרש"ג


בשבילי הפרשה


קחו שעיר עיזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה (ט, ג).
מובא בתורת כהנים: "מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף. יש בידכם בתחילה שנאמר וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף שנאמר עשו להם עגל מסכה. יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה העגל".
למה זה היה עכשיו צורך לכפר גם על חטא מכירת יוסף, יחד עם מעשה העגל?
ברם, במדרש נאמר כי כעסם של האחים על יוסף נבע מזה, שראו בנבואה כי עתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט, אשר יעמיד את עגלי הזהב ויחטיא את בני ישראל, ובקשו למנוע זאת מלכתחילה, יוצא שעד לחטא העגל עוד היה מקום לנמק את חטא מכירת יוסף אבל לאחר שבני ישראל עשו עגל זהב והוכיחו בזה שהם בעצמם רוצים לעבוד עבודה זרה, הרי כבר נתבטל הנימוק של מכירת יוסף. לפיכך, עכשיו משהביאו בני ישראל קרבן לכפר על חטא העגל, היה עליהם להביא יחד עם זה כפרה על חטא מכירת יוסף, שכן על ידי מעשה העגל חזר ונתגבר חטא מכירת יוסף. הגהות מהרי"ד

ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח (ט, ז).
שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת (רש"י).
במדרש מובא שנראה לו המזבח כדמות עגל, ולכן נתיירא. כידוע, הדמיון ממחיש את מה שמטריד את המחשבה ושוכן בה תמיד. אהרן לא היה מסיח את דעתו ממעשה העגל, וזוכר תמיד אותו עוון. כמו שנאמר (תהלים נא, ח) "וחטאתי נגדי תמיד". ולכן ראה גם במזבח כדמות עגל לפניו. זה שאמר לו משה "לכך נבחרת", בגלל זה שהנך זוכר תמיד את העון ומתבייש בו נבחרת לשמש כהן גדול. מנחה בלולה


ויקריבו וגו' אש זרה אשר לא צוה וגו' (י, א).
כל מצוה צריכין אנו לעשות בחשק רב ובצמאון גדול כך שבעשיית המצוה יהיה בלי השארת חיות הגשמיות כלל, אז המצוה עצמה נותנת בו שוב חיות שיוכל לחיות עוד ולא ימות בעבודה כמו שכתוב "וחי בהם", אבל כאן שלא היה ציווי מהשי"ת והם עשו זאת במסירות נפש לשם שמיים נשארו שניהם בלי חיות הגשמיות כלל ובזה יצא נפשם בדביקות נפלא. חידושי הרי"מ

בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד (י, ג).
הט"ז היה חתנו של הב"ח, כבר בצעירותו החזיקו העולם את הט"ז לגאון, אולם חותנו ביטל אותו ודרש ממנו השתלמות יתר, פעם שאל הט"ז את הב"ח, מדוע כל העולם מכבדני ורק כבודו מזלזל בי? אענה לך בני - אמר לו הב"ח, הרחוקים אינם משמשים קנה מידה לגדלותו של אדם, כמו אור מרחוק הוא לפעמים מתעה, אלא "בקרובי אקדש" כשקרוביו מעריצים אותו, רק אז יש חשיבות לדבר ורק אז. "על פני כל העם אכבד".

קחו שעיר עיזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה (ט, ג).
מובא בתורת כהנים: "מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף. יש בידכם בתחילה שנאמר וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף שנאמר עשו להם עגל מסכה. יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה העגל".
למה זה היה עכשיו צורך לכפר גם על חטא מכירת יוסף, יחד עם מעשה העגל?
ברם, במדרש נאמר כי כעסם של האחים על יוסף נבע מזה, שראו בנבואה כי עתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט, אשר יעמיד את עגלי הזהב ויחטיא את בני ישראל, ובקשו למנוע זאת מלכתחילה, יוצא שעד לחטא העגל עוד היה מקום לנמק את חטא מכירת יוסף אבל לאחר שבני ישראל עשו עגל זהב והוכיחו בזה שהם בעצמם רוצים לעבוד עבודה זרה, הרי כבר נתבטל הנימוק של מכירת יוסף. לפיכך, עכשיו משהביאו בני ישראל קרבן לכפר על חטא העגל, היה עליהם להביא יחד עם זה כפרה על חטא מכירת יוסף, שכן על ידי מעשה העגל חזר ונתגבר חטא מכירת יוסף. הגהות מהרי"ד

ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח (ט, ז).
שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת (רש"י).
במדרש מובא שנראה לו המזבח כדמות עגל, ולכן נתיירא. כידוע, הדמיון ממחיש את מה שמטריד את המחשבה ושוכן בה תמיד. אהרן לא היה מסיח את דעתו ממעשה העגל, וזוכר תמיד אותו עוון. כמו שנאמר (תהלים נא, ח) "וחטאתי נגדי תמיד". ולכן ראה גם במזבח כדמות עגל לפניו. זה שאמר לו משה "לכך נבחרת", בגלל זה שהנך זוכר תמיד את העון ומתבייש בו נבחרת לשמש כהן גדול. מנחה בלולה

ויקריבו וגו' אש זרה אשר לא צוה וגו' (י, א).
כל מצוה צריכין אנו לעשות בחשק רב ובצמאון גדול כך שבעשיית המצוה יהיה בלי השארת חיות הגשמיות כלל, אז המצוה עצמה נותנת בו שוב חיות שיוכל לחיות עוד ולא ימות בעבודה כמו שכתוב "וחי בהם", אבל כאן שלא היה ציווי מהשי"ת והם עשו זאת במסירות נפש לשם שמיים נשארו שניהם בלי חיות הגשמיות כלל ובזה יצא נפשם בדביקות נפלא. חידושי הרי"מ

בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד (י, ג).
הט"ז היה חתנו של הב"ח, כבר בצעירותו החזיקו העולם את הט"ז לגאון, אולם חותנו ביטל אותו ודרש ממנו השתלמות יתר, פעם שאל הט"ז את הב"ח, מדוע כל העולם מכבדני ורק כבודו מזלזל בי? אענה לך בני - אמר לו הב"ח, הרחוקים אינם משמשים קנה מידה לגדלותו של אדם, כמו אור מרחוק הוא לפעמים מתעה, אלא "בקרובי אקדש" כשקרוביו מעריצים אותו, רק אז יש חשיבות לדבר ורק אז. "על פני כל העם אכבד".


דרך הלכה


מלאכת צידה ונטילת נשמה
א. ההורג בעלי חיים בשבת חייב משום איסור נטילת נשמה וכן החובל בבעלי חיים והוציא להם דם חייב משום נטילת נשמה אכן לרוב הראשונים שסוברים שמלאכה שאין צריך לגופה (לגוף המלאכה) זה איסור דרבנן, אם כן כאן החיוב מהתורה הוא רק כשצריך לדם או כשצריך לבעל חי, כי אם אין לו צורך בהם זה מלאכה שאין צריך לגופה וזה איסור דרבנן. ורק לרמב"ם שסובר שמלאכה שאין צריך לגופה זה גם כן איסור דאורייתא אם כן יש חיוב גם כשאינו צריך לדם, לכאורה, אבל כיון שהרמב"ם סובר שחובל חייב משום מלאכת "דש" ולא משום נטילת נשמה, אם כן, כותב הביאור הלכה (בסימן שטז) שגם לרמב"ם אם הדם הולך לאיבוד אינו חייב, כיון שיסוד מלאכת "דש" הוא כשהמשקה נשמר כמו בסחיטת פרי, ולכן אם הדם הולך לאיבוד יש בזה איסור דרבנן ולא דאורייתא.
ב. פסק השולחן ערוך (סימן שט"ז) שבעלי חיים שנשיכתן מסוכנת כגון נחש ועקרב ארסי או כלב שוטה מותר להורגם או לצודם גם אם הם לא מתקרבים אליו, אבל בעלי חיים שנשיכתם לא מסוכנת אבל מצערת, כגון נחש לא ארסי, אם מתקרבים אליו מותר להורגם, ואם לא מתקרבים אליו אסור להורגם, אבל מותר להורגם לפי תומו, דהיינו שבדרך הילוכו יהרגם, ואף אם מתכוון מותר ובלבד שזה יהיה בדרך הילוכו ולא בכוונה.
ג. שאר בעלי חיים שנושכים אבל נשיכתם לא מצערת כל כך, אם הם על גופו מותר לו ליטלם ולהשליכם מעל גופו.
ד. כתבו הפוסקים שאסור לרסס ספריי קוטל על שרצים כי זה איסור נטילת נשמה.
ה. בגמרא מבואר שבכינים אין איסור נטילת נשמה, כי הם לא פרים ורבים, אבל בכינים המצויים בזמנינו רואים שהם כן פרים ורבים, ולכן פסקו הגרי"ש אלישיב והגרש"ז אויערבך שיש להמנע מלהרוג כינים שבזמנינו. אולם הורה הגרי"ש אלישיב שקטן שיש לו כינים בראשו שמצערות אותו יש להקל לרסס לו חומר נגד כינים בשבת, אבל אסור לסרקו במסרק סמיך.


אורחות צדיקים


הרה"ק רבי אליהו מאיזמיר זצוק"ל בעל "שבט מוסר" הרי כמה קטעים מתוך ספרו "שבט מוסר" אשר לא ללמד על עצמם בלבד יצאו אלא ללמד על הספר כולו יצאו: נגד אלו ה'מסתפקים במועט' ו'שמחים בחלקם' במה שנוגע ליהדותם הוא אומר: "ואל יעלה על דעתך כדעת השוטים אשר שמעתי באזני אומרים: מובטחים אנו לעולם הבא עם מה שאנו מתפללים שחרית מנחה וערבית ואנו עסוקים כל היום במלאכתנו ואין אנו גונבים וגוזלים ואין אנו רוצחים וכו', ואין אנו מרעים לשום אדם; ובהבטחה זו אין עוסקים בתורה ואין רודפים אחר מצוותיה, ואין חוששין על כבוד חכמים כי אם לפנים, ואין מרחמים על העניים כי אם בעל כרחם... ואני אמרתי לשוטים אלו: הן אמת שהם מצוות גדולות מה שאתם עושים, אבל אינן מספיקות להשלים נפשכם לכשתהיו ראוים לראות גן עדן אפילו מרחוק, וכל שכן וקל וחומר שעדיין לא הגעתם בקיום זה לכלל יהודים".
וכמה חביב עליו לימוד התורה: "אל יקל בעיני האדם איזה דבור שיכול ללמוד, או איזה חידוש שחידש בתורה, אפילו שהוא קטן אל יקטן לו בעיניו, אלא יגדלהו ויחשבהו בעיניו, שזה מביאו לטרוח לחדש עוד עד שירגיל ויחדש חידושים גדולים".
ואין דברי תורה מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה: "ודע באמת, שיותר יוכל האדם ללמוד ולהרבות בתורה עם אנשים תלמידי חכמים נמוכי הרוח, אף על פי שאינם יודעים כל כך, ממה שיכול ללמוד עם חכמים מחוכמים המחזיקים עצמם גדולים אין כמותם בעולם מרוב עומק שכלם ומתגאים על זה - לפי שכל מה שיאמר בפניהם מחידוש על פסוק והלכה, מרוב גאותם אין מחזיקים לו טובה ודוחים דבריו בשתי ידיו; וכראות זה כך מת לבו בקרבו מרוב דאגתו, ובזה אין משתדל עוד לחדש, באמרו שאין בשכלו להשיג עוד, ומאמת בלבו כי לא נברא ללמוד תורה... אוי להם ואוי על נפשם לגורמים כך. לא כן הלומד תורה בין עניים בעלי תורה נמוכי הרוח, ואף על פי שאינם חכמים כל כך, דכל חידוש שאומר בפניהם גדול בעיניהם ומחבבים אותו ומגדילין החידוש כאילו היום ניתן מסיני; ובראותו זה כך נכנס שמחה בלבו ומתלהב לחדש עוד ולהבין, ולא פסיק גירסא מפומיה עד שמתגדל בתורה באמת, אז מחדש חידושים נפלאים יתמהו השומעים... צאו וראו שכך הוא, והמפורסמות אינן צריכות ראיה".
נסתלק בכ"ב באדר שנת תפ"ט
נלקט מהקדמת הספר "שבט מוסר" הוצאת "אור הספר"


מסילות הזוהר


בזמן שמעשי בני האדם טובים למטה, מתעוררת עליהם מלמעלה ימינו של הקב"ה
עד דהוו אזלו וכו': בעוד שהיו הולכים הגיע זמן תפלה. ירדו והתפללו. בעוד שהיו מתפללים נכרך ונתקפל נחש אחד מסביב רגליו של החמור של ר' פנחס, נתבהל, וגעה החמור שתי פעמים. אחר שגמרו תפלתם, אמר ר' פנחס ודאי צער הוא לבהמתי, ונענשה, מחמת שביום זה הקדמתי ושפתותי היו דובבות בתורה, והחמור העביר אותי במקום ששורה טנופת. וע"כ עתה מצערים אותה. קמו וראו את הנחש קשור ברגלו של החמור, אמר ר' פנחס נחש נחש לך והכרך קשריך במדרון החור שלך, בתוך כך ניתק הנחש מרגל החמור, ונפל חתיכות חתיכות.
אמר ר' אלעזר וכו': ומה כל כך מדקדק הקב"ה עם הצדיקים. אמר לו, ודאי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים, ושומר אותם, שרוצה להוסיף להם קדושה על קדושתם. ועתה, חמור זה, כיון שלא שמר הקדושה שלי, ע"כ נצטער, וזה הנחש היה שליח, וכמה שליחים יש לקב"ה, ובכולם הוא עושה שליחותו, ואפילו בחיות השדה. ז"ש "ושלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם". ואפילו ביד עכו"ם, ז"ש, "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ".
א"ר אלעזר וכו': אר"א, ושואל, וכי ביד ישראל עושה הקב"ה גם כן את שליחותו. א"ל, כן. כגון רשע על ידי צדיק. אבל רשע בידי ישראל רשע אחר, אינו עושה בו שליחותו, חוץ מבזמן שהוא אינו מכוון בו. ז"ש, "ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו". ואשר לא צדה, הוא בדיוק, שלא נתכוון להרוג אותו, רק, והאלקים אנה לידו, כדי לענוש את שניהם. את ההורג והנהרג.
א"ר אלעזר וכו': אר"א, באיזה דרך עושה הקב"ה את שליחותו בידי אלו הנ"ל ובידי עכו"ם. א"ל, ואביך לא אמר לך זה. א"ל עוד לא שאלתיו.
פתח ואמר וכו': פו"א, "והוא ישקיט ומי ירשיע" וגו'. "והוא ישקיט", הוא, שבזמן שהקב"ה נותן שקט ושלוה לאדם מי הוא, שיש לו רשות להזיק לו ולקטרג עליו. "ויסתר פנים ומי ישורנו", ובזמן שהוא מסתיר עיניו מלהשגיח עליו, מי הוא שישגיח עליו לשמור אותו, ולעשות לו שמירה. ואז באים אלו השליחים הנ"ל ומזיקים לו. ודרכו של הקב"ה בזה, הוא, על גוי ועל אדם יחד, דהיינו בין לעולם כולו, ובין לעם אחד, ובין לאחד בלבד.
ת"ח בזמנא דבני וכו': ומפרש דבריו. בוא וראה בזמן שמעשי בני אדם טובים למטה, מתעוררת עליהם מלמעלה ימינו של הקב"ה. אז מתעוררת עליהם מלמעלה ימינו של הקב"ה. אז מתעוררים כמה אוהבים, כמה שומרי העולם, כמה שומרי האדם, מימין ומשמאל לשמרו, הן מצד החסד והן מצד הגבורה, ואז נכנע השמאל, ואינו יכול לשלוט. ובזמן שמעשי בני אדם אינם טובים למטה, מתעורר עליהם צד השמאל שהוא דינים, וכל אלו הבאים מצד שמאל. כולם מתעוררים, וכולם נעשים שליחים להרע לבני אדם. כי אלו שעברו על דברי תורה, כולם רשומים בפניהם, וניכרים לאלו המתעוררים מצד שמאל.
ובג"כ חיוותא ועכו"ם וכו': ומשום זה החיות ועכו"ם וכל אלו הבאים מצד שמאל, כולם נקראים שליחים אל אלו הרשומים בפניהם, כנ"ל ומתעוררים אליהם. וישראל, אע"פ שאין מעשיהם טובים, כולם באים מצד ימין, ומשום שנכנע הימין ע"י מעשיהם הרעים, של הרשומים בפניהם, ע"כ שולט עליהם השמאל, וכל אלו הבאים מצד שמאל, וע"כ השליחות היא ביד החיות והעכו"ם וכל הדומה להם, שהם מצד השמאל, ולא בידי ישראל, שאע"פ שהוא רשע, הוא בא מצד ימין. שצד הזה נכנע ע"י מעשיהם.
וישראל חייבא דנפל וכו': וישראל רשע שנפל בידי ישראל רשע אחר, הוא רק בזמן שהרשע לא נתכוון להרגו, שאו אינו מטעם שליחות, אלא משום שיענשו שניהם ויקבלו עונש לטהר אותם. אמר ר' אלעזר, מאין לנו זה. א"ל, הם בימין ולא נתדבקו בשמאל ולא נתערבו בו לעולם, כי ישראלים הם שניהם, וע"כ לא יכול להיות שליח של השמאל, להעניש למי, וע"כ בזמן אחר, דהיינו בזמן שהישראלים הרשעים מתכוונים להרוג נעברו מן העולם.
פירוש הסולם פרשת שמיני סעיפים יד - כא


מעשה שהיה


חכם עדיף מנביא
באחד מספריו, מספר הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל, מבגדד, סיפור מעניין.
יום אחד יצא המלך לטייל מחוץ לעיר, ופנה אל הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, בעל "אורים ותומים", בשאלה:
אומרים אתם, כי חכם עדיף מנביא, אמור נא לי, באיזה פתח אכנס לעיר כשאחזור, האם מן הפתח הגדול שבחומה או מן הקטן?"
השיבו רבי יהונתן: "אם אומר לאדוני המלך, שיכנס בעד הפתח האחד, יתחכם להיכנס בעד הפתח השני! אכתוב את תשובתי על פתק, אכניסו במעטפה ואחתמנה בטבעתי. לאחר שישוב המלך מטיולו וישב על כסא בארמונו, ישבור את החותם לפני ויקרא את תשובתי". התשובה מצאה חן בעיני המלך, ויעש כן.
לקח המלך את המכתב החתום, הניחו בחיקו ויצא לטיולו. כשעמד לשוב, אמר לנפשו: "לא אכנס כדרכי בעד הפתח הגדול, אלא אכנס בפתח הקטן". בהגיעו לשם, חשב: "ודאי כתב הרב שאכנס בעד הפתח הקטן, שלא כדרכי", ופנה לעבר הפתח הגדול. כשהגיע לשם, התחרט: "ודאי צפה החכם היהודי כל זאת בעיני רוחו, וכתב כן במכתבו".
קיצורו של דבר נתבלבלה דעתו ולא ידע כיצד לנהוג. בסופו של דבר, עלתה במוחו המצאה מחוכמת להפר את שתי האפשרויות: הוא צוה לעבדיו לפרוץ בחומה פתח שלישי בין שני הפתחים הקיימים. עשו כן, והמלך נכנס בעד הפרצה!
אז הוציא המלך מחיקו את המעטפה, שבר את החותם לעיני הרב ופתחו. וימצא כתוב בו משפט אחד, ציטוט מדברי המשנה במסכת סנהדרין: "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך"...
השתומם המלך ושאל: "כיצד ידעת זאת?" ענה הרב ואמר: "הלא כה אמרו חכמים, כי חכם עדיף מנביא...
חשבתי את כל ההתלבטויות שיעברו על אדוני המלך, והבנתי את הפתרון שיעלה בדעתו!" ועל כן אמרו חכמינו: "איזהו חכם - הרואה את הנולד".
עוד יוסף חי - פרשת ואתחנן, מובא בספר "חיים שיש בהם..."


חוד הפרשה


א. איזה עופות יש להם לסתות כאדם? ארבה. סלעם. ינשוף. כוס. ב' התשובות האחרונות נכונות.
ב. כלי חרס טמאים האם יש חובה לנתצם? לא.  כן. מחלוקת.  לא מובא ברש"י.


שינון הלכה


שער התורה
א. במה הלומד תורה שונה משאר מלאכות?
ב. מי לימד תורה את אברהם אבינו?




בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael