אודות  |  מהנעשה בחצר  |  שושלת אשלג  |  שביל הפרדס  |  כתובה כהלכתה  |  מאמרים ושיחות  |  גלרית תמונות  |  הזמנת ספרים  |  היה שותף  |  צור קשר
מקץ

קולמוס העורך

בפרשתנו לאחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין נאמר: ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף והוא עודנו שם ויפלו לפניו ארצה (מד, יד), ורש"י מפרש: "עודנו שם - שהיה ממתין להם". בספר ישמח לב (להגרי"ז לובינסקי) מקשה שלכאורה מה זה משנה מה שהיה ממתין להם, ולכאורה "והוא עודנו שם" נראה כשפת יתר, דוודאי כיון שנפלו לפניו ארצה, היה עדיין שם? ומסביר שמרמז בזה על גודל מדריגותיו של יוסף הצדיק, שאף שבאו אחיו להשתחוות אליו, וראה בחוש איך שחלומותיו מתקיימים, בכל זאת לא זחה דעתו עליו כלל, ונשאר בשפלות רוחו כמו שהיה בעת שהשליכוהו הבורה, כי ידע שכל הגדולה הניתנת לו, מן השמים היא, לא עבור עצמו, אלא בכדי להציל את אחיו ובית אביו מחרפת רעב ולהחיות עם רב, וזה "והוא עודנו שם" באותה הבחינה שהיה שם בבור, היה בשעה שנתקיים בו "ויפלו לפניו ארצה". שבת שלום

נתיב הדרש

מדוע אין לובשים בגדי שבת בחנוכה חג החנוכה הוא החג היחיד בו לובשים בגדי חול רגילים, שלא כבשאר חגי ישראל בהם לובשים בגדי שבת ויום טוב מיוחדים. אפילו בפורים לובשים בגדי שבת ודבר זה לא רק מנהג הוא, אלא גם קבוע בהלכה. ומדוע חג החנוכה שונה בדבר זה מכל חגי ישראל? כל חג קשור הנהו לזמן מסויים אשר הוא סיבתו של החג. ראש השנה הוא יום הדין, יום הכיפורים הוא יום מחילת עוונות, חג הסוכות הוא בזמן האסיף, בפסח נגאלו אבותינו ממצרים, בשבועות היה מתן תורה, בפורים ביקש המן להשמיד ולהרוג את ישראל ונהפוך הוא וישראל שלטו בשונאיהם. מה שאין כן הדבר בחנוכה. שמונת ימי החנוכה אכן נקבעו באותם הימים בהם אירע הנס של פח השמן. אבל עיקרו של נס חנוכה היה, כפי שמוזכר ב"ועל הניסים", שהיונים רצו "להשכיחם תורתך", דבר שאילו עלה בידם לא היתה ח"ו תקומה לישראל, וכאשר באה הישועה וישראל נגאלו מהיונים והמתיונים גם יחד וקולה של תורה שוב נשמע ברמה, היה כאן בעצם חג נצחונה של התורה. נמצא שחג זה בעיקרו אינו קשור ליום או לימים מסויימים בשנה, אלא לכל השנה כולה, לכל יום ויום שבו, כי אין לך יום שפטורים בו מתלמוד תורה וקיומה. החשמונאים אמנם חידשו את העבודה בבית המקדש והדליקו נרות חנוכה בחצרות קדשו אבל גם לאחר חורבן בית המקדש עם ישראל נשאר חי וקיים, מה שאין כן הדבר אילולא היה חס ושלום חורבן התרוה לא היה עם ישראל קיים אפילו שעה אחת חלילה. ועל כן חג החנוכה חג של כל ימות השנה הנהו ולובשים בו בגדי חול כברוב ימות השנה שלומדים תורה. וכשאומרים אנו בימי החנוכה "להודות ולהלל לשמך הגדול", על נס חנוכה, אנו מתכוונים בכך גם על נס התורה שלא נשתכחה מקרבנו ואנו יכולים ללמדה ולקיימה יום יום בכל עת ובכל זמן. ונס זה בעצם של "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם" ולא נתת לאויבך "להשכיחם תורתך", חוזר ונשנה הוא בכל התקופות והזמנים, ורבים הם מבית ומחוץ אשר קמים עלינו תמיד וזוממים להשכיחנו את תורתנו, אלמלא מסירות נפשנו ורחמיו של הקב"ה לא היינו יכולים להם. ותפילת "ועל הניסים" היא לא רק הודאה על לשעבר אלא גם ובעיקר תפילת תמיד שלא יעלה ביד משנאינו ומנדינו להפיק זממם ח"ו, והתורה נשמת אפנו תתקיים בנו לעד ולתמיד.

בשבילי הפרשה

ויהי מקץ שנתים ימים (מא, א). מובא בזוהר הקדוש (בראשית קצג:): ר' אליעזר פתח "חי ה' וברוך צורי וירום אלקי ישעי". חי ה' היינו מי שיש לו לב טהור ומנוקה מכל חמדות שבעולם רק דבוק בחיים נצחיים, וברוך צורי - היינו מי שמכיר שכל הטובות הם רק מהש"י ולכן יש לו עין טובה, אז וירום אלוקי ישעי - היינו שישיג ישועות גבוהים, יותר מכפי שכלו. כי טרם יתברר האדם באלו דברים הנזכרים אין באפשר ליתן לו ישועות כי עוד אינו כלי בהיר לקבל, ולזאת ויהי מקץ שנתים ימים - היינו אחר שנתברר באלו השני דברים, אז חלם פרעה והשיג תיכף ישועה, עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו - כי בלילה ההוא גדלה צעקת יוסף הצדיק "שובה ה' עד מתי" ותיכף השיג ישועה. ועל זה כתוב (תהלים פח, ב) "ה' אלקי ישועתי וכו' צעקתי בלילה נגדך", כי כך הוא מדותיו של הקב"ה טרם אשר יתן הישועה מביא בלב האדם צעקה בזה למען אשר יקרא "יגיע כפיך". מי השלוח ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עומד על היאור (מא, א). כבר אמרנו שמלת "מקץ" האמור כאן פירושו מתחלה כמו: "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו" (האמור בירמיה לד) והענין על פי מאמר המדרש: "אתה מוצא שלא היה יוסף ראוי להיות בבית האסורים רק עשר שנים מפני שהוציא דיבה על עשרה אחים אך לפי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני נתוספו לו עוד שתי שנים" עיין שם. ועל כל פנים שגוף הגזרה כבר נשלמה למעלה בכלות העשר שנים ולכן תיכף כאשר כלו עשר שנים אלו התחילה ישועתו להתנוצץ ורוח פרעה החל לפעמו בחלומות שהראו לו מן השמים בשביל גאולתו של יוסף וזהו "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם" שתיכף מתחלת השתי שנים התחיל להיות חולם והיה חולם והולך כל השתי שנים ולכן כתיב "חולם" לשון הוה ולא "חלם", לפי שחלם תמיד. ארון עדות והנה מן היאור עולות שבע פרות וגו' (מא, ב). הטעם שהראו לו ימי השובע בדמות בהמות דוקא לרמז לו שאין הוא ועמו ראוים לכך ורק מפאת חסדי ד' שרחמיו על כל מעשיו על דרך הפסוקים "אדם ובהמה תושיע ד'" (תהלים לו). ארון עדות תשמע חלום לפתר אתו (מא, טו). היינו כי כל עניני עולם הזה הם כחלום הצריך פתרון וכמו שיפתור לו האדם כן יקום אצלו, והאדם המבין בכל כי הכל הוא רק מהשי"ת ורק ממוצא פיו יחיה הכל, הוא מבין טעם בכל דבר ומגיע לחיים אמיתיים, כמו לחם העיקר המחיה הנמצא בו הוא המוצא פי ה' ומי שאוכל פשוט כבהמה, אינו משיג מהלחם רק חיי עוה"ז, והמבין כי מוצא פי ה' הוא המחיה הוא ישיג חיי עולם, כי "לחם" הוא אותיות "חלם" היינו שצריך פתרון, וכן הוא כל הנאות, כי כל ההנאות והטובות שבעולם נמשלין ללחם. מי השלוח

דרך הלכה

הלכות שבת - דיני בורר אופנים שמותר למיין תערובת א. השו"ע הרב (בפסקי הסידור) כתב שאיסור בורר הוא רק כשמוציא החוצה את המין שאינו רוצה בו כעת, אבל אם אינו מוציא אלא רק מזיז בתוך התערובת, אין בזה איסור בורר, וכל זה אם רק מזיז, אבל לסדר ולמיין את התערובת אסור אפילו אם רק מזיז ולא מוציא ממש. ב. ה"אגרות משה" וכן הגרש"ה וואזנר הורו שמותר לסדר תערובת באופן שיזרוק לאויר את המינים המעורבים, שעל ידי כן תתפזר התערובת ואז מותר לסדר כשכל מין מופרד מחבירו והגרי"ש אלישיב הורה שאסור לסדר תערובת על ידי עצה זו וטעמו כיון שזה דרך ברירה לפזר כדי שאחר כך יוכל למיין. ג. הט"ז כתב (סי' שי"ט) שאם יש זבוב מעורב במרק שמותר להוציאו עם מעט מרק והביאו המשנה ברורה (סי' ש"ט) וכן כתב המשנה ברורה בכל מאכל שיש בו פסולת שמותר להוציא את הפסולת עם מעט מהאוכל, כגון בחתיכה רקובה שעל פרי או במדבקה שעל החלה שמותר להסירם עם מעט מהמאכלים וכל זה אם מסיר חתיכה שראויה לאכילה אבל אם מסיר מעט אוכל שהוא במילא מאוס בגלל הפסולת שבו לא תיקן כלום. וה"חזון איש" חולק על היסוד שהביא הט"ז וסובר שלא מועיל להוציא פסולת עם מעט אוכל אם כל הכוונה שלו כשמוציא את הפסולת עם האוכל כדי לברור את הפסולת, ורק בזבוב שנפל למשקה התיר אבל מטעם אחר. ד. הגרש"ז אויערבך סבר שאם מוציא יחד עם הפסולת הרבה מהאוכל באופן שלא ניכר ברירת הפסולת, אין איסור בורר גם לפי החזו"א כיון שכאן לא ניכר ברירת הפסולת.

אורחות צדיקים

הגאון משרשוב רבי ישראל זלמן אלכסנדרובסקי זצ"ל בעל "זבחי שלמה" רבי ישראל זלמן לא שימש ברבנות ולא כיהן ראש ישיבה, לפי עיסוקו היה שוחט ובודק אומן, אבל לא סתם מתעסק בשחיטה, כי אם "יחיד במדינה" להורות ולפסוק בדיני שו"ב "ועוד בימי חורפו העידו עליו גאוני הדור כי הוא בקי בהלכות שו"ב מראשון שבראשונים ועד אחרון שבאחרונים" (מתוך הקדמת הס' "תיקוני שלמה). הוא נחשב לבר סמכא המובהק ביותר בכל הנוגע לדינים האלה. גם חיבוריו נעשו ספרי חובה לכל שו"ב המבקש להסמיכו. לא ייפלא, אם כן, שרבים ביקשו לקנות תורה מפיו ובמיוחד מי שחשקה נפשו להשתלם במקצוע זה. מרגלא בפומיה: כתוב "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה", האדם צריך לחפוץ וללמוד כל תורת השם, הרחבה מיני ים, אכן "בתורתו" במקצוע שלו (כדוגמת השו"ב בדיני שחיטה, או המו"ץ בדיני איסור והיתר, או הסופר בדיני סת"ם) עליו להגות יומם ולילה. אי לזאת היה "רוב ועיקר לימודו בזה". וכך מעיד בו בנו הג"ר מרדכי סנדר ז"ל (שהדפיס את הס' "תיקוני שלמה"): "כל באי שעריו יעידו עליו שקיים בנפשו "בכל דרכיך דעהו", כי בכל עת בואו לבית תיכף חיפש בספרים שונים או בכתביו הרבים הענין שחשב עליו בלכתו בדרך, ומה שנתחדש אצלו ברעיונו ישב וכתב תיכף עלי גליון... ומאפס הפנאי כתב בדרך רמז... אכן בכל רמזיו נסתרים ענינים נצרכים מאד..." כשהגיע רבי ישראל ז' פעם ראשונה, כנראה ביחד עם אביו, אל הרה"ק רבי נח מלכוביץ' זצ"ל - והוא אז אברך משי המבקש "להתחבר בטובים ולהיות קרוב לתלמיד חכם קדוש ד'" כלשונו - עמד הרבי ושאל אותו: לשם מה בואך הנה? אם למדן אתה, הרי פתוחים לפניך בבלי וירושלמי וכל שאר ספרי יראה? ואפילו אם אתה בעל בית פשוט, אזי תוכל לעיין ב"קב הישר" או ב"צאינה וראינה"... "אבל צריך אני לפתיחת הלב" השיב האברך הגרי"ז ברעדה. פתח הרבי ואמר לו: שנינו "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום". מה היו עושין בשעה זו? הוה אומר: היו מפילים תחינה לפני השי"ת, כי יעזור להם בעת התפילה, שיוכלו לכוון אז את לבם למקום... כה דיבר הרבי ולא יסף. אך המלים הספורות זיעזעו אותו, וכשיצא מחדרו של הצדיק, עמד הגרי"ז בחוץ והתייפח בבכי נסער כשלוש שעות. אמרו: בכיה מטהרת זו היתה טבילתו הראשונה במעין החיים של לכוביץ'. נסתלק בח' בטבת שנת תרמ"ז לוקט מהספר "מרביצי תורה מעולם החסידות"

מסילות הזוהר

כוחו של המוחל למצערים אותו ר' אבא הוה יתיב וכו': ר"א היה יושב בפתח שער העיר לוד. ראה אדם אחד שהיה בא ויושב על בליטה שהיתה בולטת מצד ההר, והיה עיף מן הדרך וישב וישן שם. בתוך כך, ראה נחש אחד שהיה בא אצלו, ויצא שרץ שנקרא קוסטפא דגורדנא, והרג את הנחש. כשהקיץ האדם ראה את הנחש למולו, שהיה מת. קם האדם, ונפלה הבליטה, שהיה יושב עליה, אל העמק שמתחתיה, כי נקרעה מן ההר, והאדם נצל. כי אם היה מאחר רגע מלקום, היה נופל, ביחד עם הבליטה, אל העמק, והיה נהרג. אתא ר' אבא וכו': בא אליו ר' אבא, אמר לו, אמור לי מה מעשיך, כי הקב"ה הקרה אליך שני נסים אלו, [שהצילו מן הנחש, ומן הבליטה שנפלה], לא היו בחינם. א"ל ההוא בר נש וכו': כל ימי, לא עשה לי אדם רעה, שלא נתרציתי עמו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכלתי להתרצות עמו, לא עליתי על מטתי מטרם שמחלתי לו ולכל אלו שציערו לי, ולא נטרתי לו שנאה כל היום, על אותו רע שעשה לי, ולא די לי זה, אלא עוד, שמאותו יום והלאה, השתדלתי לעשות להם טובות. בכה ר' אבא וכו': בכה ר"א ואמר, גדולים מעשיו של זה מיוסף, כי ביוסף, העושי רעה, היו אחיו, ודאי שהיה לו לרחם עליהם, מחמת האחוה, אבל מה שעשה זה, שעשה כן עם כל בני אדם, הוא גדול מיוסף, ראוי הוא, שהקב"ה יקרה לו נס על נס. פתח ואמר הולך בתום וגו': "הולך בתום ילך בטח" - זהו אדם שהולך בדרכי התורה. "ילך בטח" - שמזיקי העולם לא יוכלו להזיקו. "ומעקש דרכיו יודע" - שואל, מי הוא יודע, ואומר, זה הוא מי שנטה מדרך האמת, ומבקש לגבות מחבירו, כלומר, שרוצה לשלם לו רעה תחת רעה, ועובר על "לא תקום ולא תטור", "יודע", מהו יודע, היינו שיהיה ניכר בעיני כל בעלי הדין, שלא תאבד מהם צורת אותו אדם, כדי להביאו למקום, שיהיו נוקמים ממנו, דהיינו מדה כנגד מדה, וע"כ אומר הכתוב יודע. ותא חזי ההוא וכו': ובוא וראה, אותו ההולך בדרך האמת, הקב"ה מחפה עליו כדי שלא יתודע ולא יהיה ניכר לבעלי הדין, אבל מעקש דרכיו יודע, ויהיה ניכר להם, אשריהם האנשים, ההולכים בדרך אמת, והולכים בטח בעולם, שאינם מפחדים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. וייראו האנשים וגו': ר' יוסי אמר אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים בדרכי התורה. אוי להם, בשעה שהקב"ה יבא לבקש מהם דין על מעשיהם, ויקומו הגוף והנפש לתת חשבון מכל מעשיהם, שמטרם הפרד הנפש מן הגוף. וההוא יומא וכו': ויום ההוא הוא יום הדין, יום שהספרים, שבהם כתובים כל מעשי בני אדם, פתוחים, ובעלי הדין נמצאים, כי בעת ההוא עומד הנחש בקיומו לנשך אותו, וכל האברים מתרגשים מפניו, והנשמה נפרדת מן הגוף, והולכת ומשוטטת ואינה יודעת לאיזה דרך תלך, ולאיזה מקום יעלו אותה. ווי להאי יומא וכו': אוי לאותו יום, יום של כעס וקצף הוא אותו היום, ועל כן צריך האדם להרגיז את יצרו בכל יום, ולהזכיר לפניו אותו יום שיקום לדין המלך, ושיביאו אותו תחת הארץ להרקב, והנשמה תפרד ממנו. ותנן לעולם וכו': ולמדנו, לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, וישתדל אחריו, אם הלך ממנו, טוב. ואם לא יעסוק בתורה, כי אין לך דבר לשבור את היצר הרע, אלא התורה, אם הלך, טוב. ואם לא, יזכיר לו יום המיתה, כדי לשברו. הכא אית לאסתכלא וכו': כאן יש להתסכל, הרי זהו יצר הרע וזהו מלאך המות, וכי מלאך המות ישבר מלפני יום המיתה, והרי הוא ההורג את בני אדם, ומשמע ששמחה שלו, הוא להמית אנשים, שמשום זה הוא משטה אותם תמיד, כדי להמשיכם למיתה. אלא ודאי וכו': ומשיב, אלא ודאי מה שלמדנו שהאדם יזכיר לו יום המיתה, ודאי כן הוא, כדי לשבור הלב של האדם, כי יצר הרע אינו שורה אלא במקום שנמצא שמחת היין וגאות רוח, וכשנמצא רוח שבור באדם אז מתפרד ממנו, ואינו שורה עליו, וע"כ צריך להזכיר לו יום המיתה, וישבר גופו והוא הולך לו. פירוש הסולם פר' מקץ סעיפים קפו - קצז

מעשה שהיה

שמן לחנוכה - ב תקציר: ר' אפרים מספר מה שעבר עליהם במחנה העבודה של הגרמנים, במחנה שבו חפרו מנהרות ליצור נשק למלחמה, וממשיך לספר איך עבר עליהם החנוכה. באחד מימי הראשון החורפיים של סוף חודש כסלו, סובבתי בצריפי המגורים כדרכי לאסוף את הקליפות, וחשתי בתכונה רבתי באחד הצריפים. שם גילה לי אחד ה"מוכרים" שלי, כי הלילה, אור לכ"ה בכסלו, יודלק בצריף נר החנוכה. האיך? והכיצד?! ו"במה מדליקין"? יהודי חסידי מתושבי צריף זה, מונה על ידי המעבידים הארורים כנהג הטרקטור שגרר אחריו כמה קרונות להסעת האבנים הרחק ממקום החפירה. יהודי יקר זה חישב ומצא כי מתקרב חג החנוכה. טיכס עצות בנפשו, ובאין רואים מילא קופסת פח ריקה בשמן מכונות הגס והעב, לצורך מצות החנוכה. מסמרטוט בלה הכין פתילות וכן שמונה פחיות לחנוכיה, וברגעים מועטים של פנאי, היה מלא רגשי קודש על הזכיה הגדולה שעלתה בחלקו. השמועה על "טכס" הדלקת הנר, עשתה לה חיש כנפיים גם בין שאר הצריפים, ומאות יהודים נדחקו אל הצריף שכל חלונותיו היו אטומים ומכוסים מפני עינא בישא. שלוש "עבירות" חמורות, שעונשה של כל אחת מהן הנה כדור מוות, עבר אותו יהודי קדוש: א, גניבת שמן המכונות - רכוש צבאי. ב, הבערת אש בצריף העץ הדליק. ג, "סבוטאג" - מרד דתי נגד חוקי הוואמאכט (הצבא הגרמני) - ואתו הסתכנו כל דיירי הצריף על אי גילוי העבריין למפקד הצריף. אך מה דלות היו ה"עבירות", כנגד הרצון העז והכיסופין העילאיים לקיים את ימי החנוכה כמצוותם, ולשאוף מן האור, על אף עשנו העבה וריחו הקשה, מעט חמימות ואורה, עידוד ותקוה, בטחון ואמונה בה' על קירוב היום שבו ינצחו המועטים את המרובים, הצדיקים את הרשעים ועוסקי התורה את הזדים הארורים - כבימים ההם בזמן הזה. נזכר רבי אפרים המספר וסיים בלחש: זכורני כיצד הכל, יהודים מאמינים, וכאלו שלעת עתה התרחקו מן הדת והאמונה, עמדו צפופים והביטו על הנרות המקפצים - לעולם לא אשכח איך שבין רגע עיניים כבויות נדלקו, קומות שחוחות נזדקפו, מוכי ייאוש נתאוששו - הנשמה התגברה אז על הגוף! * * * סוף * * * לוקט מ"אלפי שנען"

חוד הפרשה

א. היכן מצינו בפרשתנו אחד מעשרה קל וחומר שבתורה? - "לולא התמהמנו כי עתה שבנו". - "אשר ימצא... וגם אנחנו". - "הן כסף אשר מצאנו... ואיך נגנוב". - "יוסף איננו... ואת בנימין תקחו". ב. האם שאר הבאים לשבור בר היו לנים בבית יוסף? - כן. - לא. - מחלוקת. - לא מובא ברש"י

שינון הלכה

א. האם אפשר לצאת ידי חובת נרות חנוכה על ידי נרות חנוכה שמדליקים בבית הכנסת? - כן. - לא. - ראוי שלא. - בדיעבד יוצאים. ב. מי שהדליק נרות במקום שהנרות יכולין להכבות, האם יצא ידי חובתו? - לא יצא. - יצא בדיעבד. - מחלוקת. - יוצא לכתחילה.



בחזרה לתפריט פרשות
דף הבית | מהנעשה בחצר | פרשת שבוע | גלריית תמונות | הזמנת ספרים | צור קשר
בנית אתרים Yael